למי יותר קל לעשות עסקים ולהתפרנס, ליהודי מאמין או לשאינו מאמין?
נדמה שדווקא מי שמאמין סובל משתי משקולות המעכבות את היוזמה העסקית שלו: האחת היא מערכת המצוות וההלכות המדריכות איך לשאת ולתת באמונה. הן מצמצמות מאוד את חופש הפעולה "לעגל פינות" פה ושם כדי להשיג שורה תחתונה נאה יותר. השנייה, העמוקה יותר, היא עצם האמונה. הרי אם אתה מאמין בה' שזן ומפרנס לכול, מדוע אתה בכלל טורח ועושה? אדם מאמין לעיתים נתפס כאדם שפוף, עם מוטיבציה חיוורת ביחס לרעהו הלא-מאמין.
אפשר לנסח את השאלה גם הפוך, מנקודת המבט של האמונה: למי יותר קל להאמין, לאברך היושב על התורה ועל העבודה או לאיש עמל העובד לפרנסתו? נדמה שהמתפרנס יוצא בהכרח מעולמה של האמונה, נתקל במציאות התחתונה, שמגבילה את האמונה כ'ליווי' לחיים עצמם, בהם הוא שקוע עד צוואר. אדם עובד נתפס כמאמין שפוף, עם עולם-אמוני חיוור ומוגבל ביחס לרעהו העסוק בתורה ותפילה.
כאן בא לעזרתנו מעגל שנות השמיטה. הדופק הפועם של שש שנות העשייה ושנת המנוחה הוא תנועת חיים מתמדת בין אמונה של עשייה לאמונה של מנוחה, בין משא ומתן באמונה לאמונה של תפילה. דווקא התנועה הזו משחררת את המאמין מהתלות הגמורה בעשייה, ובה בעת מברכת את העשייה שלו ומפיחה בה חיות ועוצמה היישר מן האין-סוף.
כאשר יהודי חי באמונה, המצוות וההדרכות למשא ומתן באמונה אינן מגבלות שצריך להתחשב בהן, אלא אדרבה – צינורות להביא את השפע והברכה לעולם באופן המדויק והישר ביותר. איש עסקים מאמין שומר עליהן מתוך נינוחות ושמחה, ולא מרגיש שלמי שאינו שומר עליהן יש יתרון עליו. הוא מרגיש שליח בכל מעשיו ועסקיו, שליח להביא את אור ה' לכל פינה וזווית, והשליחות הזו נוסכת בו כוחות עצומים.
מעגל שנות השמיטה מחדש שאת כל זה אפשר לומר לא רק ליהודי הפרטי, אלא לאומה בכללה: אפשר להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", שהיא גם מעצמה כלכלית ואור לגויים של יושר ואמונה. אומה שלא רק 'חובשת כיפה' דתית לצד החיים הציבוריים ככל הגויים, אלא שכל חייה ספוגים בנוכחות ה', משמי שמיים ועד תחתיות ארץ.
שנת השמיטה, בה נחים מעבודת האדמה, היא שנה של חיזוק האמונה – במקום לעמול לפרנסתנו אנו מאמינים בה' שישלח לנו אותה. באמת, כל חיי עבודת האדמה שייכים לאמונה. חז"ל מקבילים את המילים בפסוק "אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת" לששת סדרי המשנה. המילה הפותחת, "אֱמוּנַת", מקבילה לסדר הראשון, סדר "זרעים", העוסק במצוות הנלוות לעבודת האדמה. מדוע מכנים את סדר זרעים "אמונה"? כי האדם "מאמין בחי העולמים וזורע". הזריעה מלווה באמונה ותפילה שה' ישקה את האדמה ויגדל תבואה טובה.
זו האמונה במה שמכונה 'סייעתא דשמיא', סיוע ועזרה של ה' למעשינו. אנו חיים בעולם, פועלים ויוצרים בו, אך זוכרים שה' "הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" ובלי עזרתו לא נצליח – בפעולות שלנו אנחנו זקוקים לעזרתו, והתוצאות של מעשינו כבר תלויות בו לגמרי.
כל זה נכון בשש השנים בהן אנו עושים וה' מסייע בעדנו. אבל בשנת השמיטה ה' אומר לנו לא לעשות מאומה – הוא כבר ידאג לנו, "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית". מ"מאמין בחי העולמים וזורע", מתוך אמונה בסיוע האלוקי לפעולותינו, מטפסים קומה ל"מאמין בחי העולמים ואינו זורע", מתוך אמונה שה' עושה הכל לבדו.
ישנן שתי מדרגות של אמונה: האמונה ה'רגילה', כאשר אנו עושים ככל יכולתנו ומאמינים בה' שיסייע ויצליח בעדנו; והאמונה בשמיטה, בה איננו עושים כלום ומאמינים בה' שיעשה הכל לבדו.
האמונה שבשמיטה עוצמתית יותר, אך מה הביטוי שלה בעולם העשייה? הרי ה' רוצה שנעשה: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים – לַעֲשׂוֹת!".
יש אי-עשייה שנובעת מחוסר יכולת, המותירה כאפשרות יחידה את האמונה בה'. כך מתארים חז"ל את ירידת הדורות מדוד המלך, האומר "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם", לחזקיהו המלך, שבחוסר האונים שלו מול סנחריב בחר ללכת לישון ולסמוך על ה' שיצילו. אך אי-העשייה בשמיטה שונה לחלוטין – החקלאי וסוחר-התבואה יכולים לפעול כתמיד. ההימנעות מהעשייה באה מתוך תוקף ועוצמה, כדרשת חז"ל ששומרי השמיטה הם "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ". האמונה החזקה של אותם "גִּבֹּרֵי כֹחַ" הופכת אותם ל"עֹשֵׂי דְבָרוֹ" ברמה אחרת לגמרי של עשייה מאמינה.
האמונה הראשונה 'מרחפת' מעל מעשינו, אך לא ממש חודרת לתוכם, ממש כפי שהסייעתא דשמיא היא 'ליווי מלמעלה' לעשייה האנושית. ריחוף האמונה יכול לגרום לבלבול, עד למצב אבסורדי בו אדם עובר על רצון ה' ובה-בעת מבקש את עזרתו. חז"ל מתארים זאת בביטוי "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" – הגנב מתפלל לה' שיצליח את גניבתו... גם אצל מי שאינו גנב, תפיסה זו עלולה להוליד 'עיגולי פינות' רבים – אם מצידי העיקר הוא לעשות ולפעול, לא נורא אם לא אדקדק בפרטים הקטנים. בכל זאת, אנחנו לא בבית הכנסת או בישיבה, אלא בעולם הכלכלי המציאותי שיש לו כללים משלו...
את הבלבול הזה באה לתקן השמיטה. אחת לשבע שנים צריך לנוח מהעשייה ו'לטפס' לאמונה גבוהה יותר. כאשר זוכרים שה' עושה הכל ויודעים שהוא נמצא בפרטי הפרטים של העשייה וגם איננו זקוק ל'עזרה' אנושית – ההשתדלות שלנו אינה 'סיוע' לפרנסה, אלא עבודת ה' גרידא. ממילא, אם משהו אינו נכון ומדויק – אפשר פשוט לא לעשות אותו. ההימנעות מעשייה בשנת השמיטה משחררת מתלות מבלבלת בעשייה, הגורמת ל'עיגול פינות', ומכוונת לעשייה מדויקת מתוך אמונה. מתוך כך אפשר לעשות עסקים בצורה כשרה ולדעת שדווקא כך תהיה בהם ברכה כפולה ומשולשת. שנת השמיטה, שנת "מאמין ואינו זורע" היא הפנמת האמונה, שמכוחה אנו יכולים לפעול נכון במשך שש השנים הבאות.
במשך שש שנים האמונה מתבטאת בתפילה הנלווית לעשייה, אך האמונה הגבוהה יותר של השמיטה מתבטאת דווקא בחיים הפשוטים עצמם, במשא ומתן באמונה. חז"ל אומרים שהשאלה הראשונה שהאדם נשאל לאחר פטירתו היא "נשאת ונתת באמונה?". לא שואלים כמה טוב התפללת, אלא 'כמה היית יהודי הגון וכשר? האם העסקים שלך באמונה? האם הכסף שלך הוא כסף טהור? איך בנית את הבית שלך?'. יש משהו בממון האדם שנוגע בנקודה הכי עצמית שלו - שם נבחנת אמונתו.
באמונה הרגילה, בה עושים ומתפללים לה' שיסייע, העשייה האנושית נתפסת כעיקרית, וכך עלולים 'לעגל פינות' כדי שהיא תצליח. דווקא אמונת השמיטה, בה לא עושים כלום, מביאה לעשייה מדויקת וישרה בשש השנים שאחריה.
ראינו ששנת השמיטה היא בעצם עצירת מרוץ החיים כדי להתחזק באמונה, על מנת לשוב ולפעול בחיים מתוך אמונה גבוהה יותר. הפסקת-ההתחזקות הזו מתבטאת במעגל עמוק נוסף, שכולנו חווים בהקשר של האמונה.
אמונה, בהגדרתה, היא התייחסות למה שמעל האמת הנתפסת בהכרה הפשוטה. אך היחס בין אמת לאמונה הוא 'נזיל' – פעמים רבות האדם נדרש להתחזקות באמונה בנוגע למה שבעבר נראה לו כאמת בהירה וודאית ועם הזמן נולדו בו ספקות. כאשר האמת הבהירה מתערערת ומיטשטשת צריכים להתחזק באמונה.
המעבר הזה הוא חלק מתהליך ההתבגרות. בחינוך נכון מעניקים לילד הרבה אמיתות פשוטות ודאיות. אבל עם הזמן עולמו התמים של הילד נסדק, כאשר הוא נחשף לדברים אחרים. הכרת המציאות הסובבת, ועל אחת כמה וכמה צפייה בסרטים, גלישה באינטרנט ושאר מרעין בישין, מולידים ספקות שמערערים למתבגר את האמיתות עליהן התחנך. כאשר נפגעות הנחות היסוד הראשונות נדרשת התחזקות באמונה. כאשר אדם המרכיב משקפיים חש שראייתו הפכה מטושטשת הוא הולך לרכוש זוג משקפיים חדש. באותו אופן, כאשר הוודאות מתערערת – הולכים להתחזק באמונה.
טשטוש האמת והצורך להתחזק באמונה אינם לחינם. מטרת התהליך הוא לגלות אמת חדשה ועמוקה יותר. כך מוסבר בחסידות ההבדל בין "אמת" ל"אמת לאמיתו" – האמת הראשונית חד-ממדית ולכן סופה להישבר, אך כאשר מתחזקים באמונה לאחר שבירתה מגיעים לאמת בוגרת, עמוקה ורב-גונית. זהו תהליך של אמת-אמונה-אמת, המתבטא גם בשש שנות עשייה, שנת שמיטה, וחזרה לעוד שש שנים של עשייה נכונה יותר.
העצירה להתחזקות באמונה בשנת השמיטה היא חלק מתהליך של אמת-אמונה-אמת. כאשר האמת מיטשטשת ונשברת, היא מפנה את מקומה להתחזקות באמונה, ממנה צומחת אמת בוגרת ועמוקה יותר.
בפרקי אבות נאמר: "שלשה כתרים הן – כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן". "כתר שם טוב" הוא, בפשטות, כתרו של מי שזוכה לשם טוב משום שהוא נושא ונותן עם הבריות באמונה, ביושר ובנקיות כפיים (זו תכלית אמונת השמיטה, שהשרש שלה, שמט, רומז ל'שם טוב').
בחיים הציבוריים, כתר שם טוב הוא היכולת להכניס את ה' לעצם החיים, בלי להשאיר שום דבר מחוץ לקשר איתו. אפשר לבנות מדינה 'עם כיפה', מדינה ככל המדינות, שעל גבי החיים הרגילים יש לה גם סממנים יהודיים (וייתכן אף שבראשה יעמוד אדם עם כיפה). כך חופף על החיים "כתר כהונה", כאשר העובדים בשדה נותנים תרומות ומעשרות לכהנים ה'מתפללים' וה'לומדים', שאין להם השפעה על המציאות עצמה. אבל "כתר שם טוב עולה על גביהן" מופיע במדינה שהאמונה היא מרכז החיים בה – מדינה שבית המקדש מתנוסס בלב בירתה.
בית המקדש הוא "כתר שם טוב" של חיי הציבור היהודיים, הלב הפועם של חיי-אמונה מלאים בכל רחבי המדינה. כאשר בית המקדש 'ברח' להיות מרכז של 'שירותי-דת', שבו הכהנים לא הקפידו על נקיות כפיים, כפי שהיה במשכן שילה, בבית ראשון ובעיקר בשלהי ימי בית שני (כאשר הכהונה נקנתה בכסף) – הוא נחרב. התכלית היא בית מקדש עליו מתנוסס "כתר שם טוב", בית מקדש המבטא את השראת השכינה במעשי ידינו – כאשר הברכה שורה אך ורק במה שנעשה ביושר שמבטא אמונה בה'.
השמיטה מטפחת מודל של יהודי מאמין, הנמנע מכל מה שאינו ישר לחלוטין, יודע שכל מה ששייך אליו יגיע אליו ואינו חומד את של הזולת. כך, עשרת הדברות פותחים באמונה, "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", ומסיימים ב"לֹא תַחְמֹד". כאשר אנו חיים כך, גבולנו מתרחב, מתקיים בנו "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ" בעת העליה למקדש ואנו יושבים לבטח בארצנו.
חז"ל אומרים כי "במוצאי שביעית בן דוד בא" – בשמיטה אנו מחשלים ומחזקים את אמונתנו, בונים אנשים מאמינים, ישרים ונקיי כפיים היוצאים בצורה הזו לשש שנות המלאכה הבאות, וכאשר פועלים כך בחיי הפרט ובחיי הכלל זוכים לביאת משיח בן דוד הבונה את בית המקדש.
שש השנים ושנת השמיטה מלמדות אותנו על שתי רמות אמונה בה' – "מאמין בחי העולמים וזורע" ו"מאמין בחי העולמים ואינו זורע". בשש השנים העיקר הוא העשייה, כשהאמונה מתבטאת בתפילה נלווית. אמונה כזו עלולה ליפול לחוסר יושרה ו'עיגול פינות'. דווקא באי-העשייה בשנת השמיטה, מתוך גבורה ויכולת, מעמיקה האמונה המוחלטת, המתבטאת במשא ומתן באמונה בשש השנים הבאות. נקיות הכפיים של השמיטה מזכה את האדם ואת העם ב"כתר שם טוב" – בית מקדש העומד במרכז חיי-ציבור מתוקנים ובונה 'מדינה של אמונה' המגלה את ה' בתוך המציאות.
* מעובד מתורתו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א, עלון 'אביטה נפלאות'
