התורה מתארת את אחרית הימים בתשובה: "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ד). התורה מתארת קיבוץ הגלויות: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים ל). אבל תיאור של המשיח נאמר רק על ידי בלעם.
לעומת בלעם, יעקב אבינו רצה לגלות לבניו "אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט א) – אבל נסתלקה ממנו שכינה. גם דניאל מנסה לגלות את סודות אחרית הימים, "וּבָ֙אתִי֙ לַהֲבִ֣ינְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֑ים כִּי־ע֥וֹד חָז֖וֹן לַיָּמִֽים" (דניאל י, יד-טו), ולבסוף נסתמו ממנו הדברים: "וְאַתָּ֣ה דָֽנִיֵּ֗אל סְתֹ֧ם הַדְּבָרִ֛ים וַחֲתֹ֥ם הַסֵּ֖פֶר עַד־עֵ֣ת קֵ֑ץ יְשֹׁטְט֥וּ רַבִּ֖ים וְתִרְבֶּ֥ה הַדָּֽעַת" (דניאל יב, ד-ה). ובלשון חז"ל "רבי יהודה בשם ר' אלעזר בר אבינא. שני בני אדם נגלה להם הקץ וחזר ונתכסה מהם ואלו הם יעקב ודניאל" (מדרש רבה בראשית צח ב לז).
הטעם שבלעם הצליח במה שלא הצליחו יעקב ודניאל הוא בכך שבלעם היה שְׁתֻם הָעָיִן. חז"ל לימדו אותנו כלל על ברכה גדולה שתהיה בסתר: "אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנא דבי רבי ישמעאל אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" (תענית ח ע"ב).
בלעם שהיה "שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כד ג) זכה לגלות את הנבואה הגדולה על הגאולה, שאין לך ברכה גדולה לעולם כמו הגאולה "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד וכו'" (רמב"ם מלכים יב ה).
הגילוי הגדול של בלעם הוא ההסבר שלו לבלק כי אי אפשר לעצור את תהליך הגאולה של עם ישראל. אלוקים הבטיח וכרת ברית ונשבע, וזה חזק יותר מכל צור וסלע אפשרי. "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" – "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות" (רש"י שם).
בנבואה השנייה מסביר בלעם לבלק שאין לו סיכוי להפר את ברית האבות. אלוקים לא מפר הבטחות "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה?". גאולת ישראל היא לא סוג של ניחוש או קסם או חזיון בכוכבים. "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל". מדובר פה בתוכניות של אלוקים לפעול בעולם.
בפעם השלישית בלעם מסביר לבלק שעוצמת ישראל חזקה הרבה יותר ממה שהוא משער. בתחילה הוא אומר לו שהם כמו עץ שתול על פלגי מים. "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם". כשבלק מגלה בעיות בהבנה, בלעם אומר לו שישראל יותר חזקים מאגג, מהמן וגם מהיטלר. "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ". יותר חזקים מהשדים. "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ".
הם חזקים יותר מאריות ולביאות. "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". וזה מה שנאמר במיכה "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל" (מיכה ה ז).
בנבואה הרביעית בלעם מדבר על מלך המשיח המשול לכוכב, "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת". מה שלא ברור לו וברור לכל הנביאים הוא שהמלך הזה הוא עניו שלא בא לנצל את העולם אלא להיות לו כמו אב. "אב המון גויים". להביא ברכה לעולם. "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ". "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
למרות שהנבואות של דניאל היו נסתרות בימיו, הן עתידות להתברר בעת הקץ. כך אומר הפסוק: "וַאֲנִ֥י שָׁמַ֖עְתִּי וְלֹ֣א אָבִ֑ין וָאֹ֣מְרָ֔ה אֲדֹנִ֕י מָ֥ה אַחֲרִ֖ית אֵֽלֶּה: וַיֹּ֖אמֶר לֵ֣ךְ דָּנִיֵּ֑אל כִּֽי־סְתֻמִ֧ים וַחֲתֻמִ֛ים הַדְּבָרִ֖ים עַד־עֵ֥ת קֵֽץ" (דניאל יב). כן נאמר לו "וְאַתָּ֣ה דָֽנִיֵּ֗אל סְתֹ֧ם הַדְּבָרִ֛ים וַחֲתֹ֥ם הַסֵּ֖פֶר עַד־עֵ֣ת קֵ֑ץ יְשֹׁטְט֥וּ רַבִּ֖ים וְתִרְבֶּ֥ה הַדָּֽעַת". עכשיו שהגענו לעת הקץ אנחנו יכולים לנסות להבין את שלושת המספרים שבהם נוקב דניאל.
דניאל שומע שאלה של אחד קדוש ששואל עד מתי עם ישראל יהיה למרמס. "וָאֶשְׁמְעָ֥ה אֶֽחָד־קָד֖וֹשׁ מְדַבֵּ֑ר וַיֹּאמֶר֩ אֶחָ֨ד קָד֜וֹשׁ לַפַּֽלְמוֹנִ֣י הַֽמְדַבֵּ֗ר עַד־מָתַ֞י הֶחָז֤וֹן הַתָּמִיד֙ וְהַפֶּ֣שַׁע שֹׁמֵ֔ם תֵּ֛ת וְקֹ֥דֶשׁ וְצָבָ֖א מִרְמָֽס". הוא מקבל תשובה: אלפיים ושלוש מאות שבסופם יצדק עם הקודש. "וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י עַ֚ד עֶ֣רֶב בֹּ֔קֶר אַלְפַּ֖יִם וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֑וֹת וְנִצְדַּ֖ק קֹֽדֶשׁ".
שמעתי מהרב שמואל יניב הסבר שאומר כי דניאל חי בתקופת הקמת הבית השני. מהקמת הבית השני ועד ה' אייר תש"ח עברו בדיוק 2300 שנה. מדינת ישראל קמה בה' אייר ה'תש"ח שזו שנת 5708 שנים מבריאת העולם. בניין הבית השני היה בשנת 3408 לבריאת העולם. אם כן ההפרש בין זמן הנבואה להקמת המדינה הוא במדויק – 2300 שנה.
כדי לחשב תאריכים לפי חשבון אומות העולם, מורידים מתאריך האומות 68 שנים (חיים) ומגיעים לשנת החורבן. בשנת 2021 נוריד 68 ונקבל 1953 וזה מספר השנים שעברו מהחורבן עד ימינו. אם מורידים 68 שנים משנת 1948 נקבל 1880 וזה מספר השנים שעברו מחורבן הבית עד הקמת המדינה. וכיוון שבית המקדש השני עמד 420 שנה, יוצא שמהקמת בית שני עד הקמת המדינה בדיוק 2300 שנה. וזה בדיוק המספר שבו נקב דניאל.
בהמשך לדברים אומר דברים מופלאים ביותר הרב מיכאל אלוש, ראש ישיבת "אורחות מרדכי". השואה התחילה בשנת ה'ת"ש 2300 שנה אחרי ש"גידל המלך אחשורוש את המן" בשנת ג'ת (3400-5700). סוף השואה בשנת ה'תש"ה הוא 2300 שנה אחרי נס פורים שהיה שלוש שנים לפני הקמת הבית השני ג'ת"ה. ומלחמת ששת הימים בשנת ה'תשכ"ז היא 2300 אחרי בניין חומת ירושלים ע"י נחמיה ג'תכ"ז, והדברים מדהימים.
הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת "כסא רחמים", כתב פירוש מדהים לפסוק הנאמר בספר דניאל "וּמֵעֵת֙ הוּסַ֣ר הַתָּמִ֔יד וְלָתֵ֖ת שִׁקּ֣וּץ שֹׁמֵ֑ם יָמִ֕ים אֶ֖לֶף מָאתַ֥יִם וְתִשְׁעִֽים: אַשְׁרֵ֥י הַֽמְחַכֶּ֖ה וְיַגִּ֑יעַ לְיָמִ֕ים אֶ֕לֶף שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֥ים וַחֲמִשָּֽׁה: וְאַתָּ֖ה לֵ֣ךְ לַקֵּ֑ץ וְתָנ֛וּחַ וְתַעֲמֹ֥ד לְגֹרָלְךָ֖ לְקֵ֥ץ הַיָּמִֽין". הוא אומר כי אם מחשבים מראש השנה תש"ה שבו הסתיימה השואה עד ה' אייר תש"ח יש בדיוק 1335 ימים, כאמור בנבואת דניאל.
עוד שמעתי פירוש מהרב שמואל יניב לפסוק הזה, כי אם מסתכלים על שני התאריכים שאותם אמר דניאל מבינים שהוא התכוון לאסלאם שהעמיד שִׁקּ֣וּץ שֹׁמֵ֑ם על מקום המקדש כדי לנכס אותו אליהם.
האסלאם פרץ לעולם בשנת מות מוחמד, היא שנת 632 לספירת הנוצרים. מהשנה הזו עד החלטת רוב האומות לתת את ארץ ישראל לעם ישראל נמצא בדיוק המספר אֶ֖לֶף מָאתַ֥יִם וְתִשְׁעִֽים שהוא תאריך ראשון למלחמה על מקום המקדש "וּמֵעֵת֙ הוּסַ֣ר הַתָּמִ֔יד וְלָתֵ֖ת שִׁקּ֣וּץ שֹׁמֵ֑ם". שהרי החלטת חבר הלאומים בסאן רמו הייתה בשנת 1922.
המספר השני של "אַשְׁרֵ֥י הַֽמְחַכֶּ֖ה וְיַגִּ֑יעַ לְיָמִ֕ים אֶ֕לֶף שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֥ים וַחֲמִשָּֽׁה" הוא מספר השנים שעבר משנת 632 של מות מוחמד עד שנת תשכ"ז-1967 שבה שוחרר מקום המקדש, וזה בדיוק 1335 שנים ממות מוחמד. והדברים מפליאים ביותר.
בשנת תש"ח היו בארץ ישראל 650 אלף יהודים שהם 5% מהעם היהודי. כשלא נמצא בארץ ישראל רוב עם ישראל לא קיימת חובת שמיטה מהתורה. כך כותב הרמב"ם בהלכות שמיטה כדלקמן. עם זאת בגלל שזו ארץ ישראל יש בה מעט יכולת לתקן ולהעלות את המלכות למדרגה שלה. כך כתב גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" הביא (בשו"ת רב פעלים חלק א - סוד ישרים סימן י) משם גדולי המקובלים בארץ ישראל על מעלתה הגדולה של שנת השמיטה מבחינה רוחנית שהתורה קוראת לה "שבת הארץ" אפילו בימינו.
וכך כתב בשם רבי יעקב שאליתאל ניניו זצוק"ל שהביא משם הרב יום טוב אלגזי זצוק"ל "והוי יודע דבכל שנת השמיטה אין אנחנו אומרים תיקון רחל בחצות הלילה, כיון שיש עילוי המלכות ונקראת שבת הארץ שבת לה', ולכן אין לומר קינות, דלמא ח"ו יהיה פגם, כיון דשנה זו נקראת 'שבת' לגבי המלכות".
"והביא עוד את דברי מהר"א עזריאל ז"ל שהביא ראיה מהזוהר הקדוש בפרשת שלח לך (קע"א:) דנראה משם שיש ששון ושמחה בשנת השמיטה, וזהו דוקא לדידן בני ארץ ישראל, אבל לבני חו"ל צריכים לאומרו". ולכן רק בארץ ישראל לא אומרים תיקון רחל בשנת שמיטה אבל בחו"ל אומרים תיקון רחל בשנת השמיטה.
ובזוהר שם מובא כי בכל שנת שמיטה יוצא כרוז לקרוא לכל בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא שיעלו למְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, "וְחַדָּאן חֶדְוָה, וְעִלּוּיָא דִּלְהוֹן, וְתַמָּן חֵדוּ עַל חֵדוּ. וְהַהוּא נַעַר דְּמַפְתְּחָן דְּמָארֵיהּ בִּידֵיהּ, קָם וְאָמַר לוֹן כַּמָה מִלִּין חַדְתִּין וְעַתִּיקִין, וְכֻלְּהוּ חָמָאן חֶדְוָה, דְּלֵית חֶדְוָה כְּהַהִיא חֶדְוָה. לְבָתַר עָאלִין כֻּלְּהוּ לְגּוֹ כַּמָה פְּרוֹכְתִּין, וְכַמָּה הֵיכָלִין גְּנִיזִין תַּמָּן. דְּאִינּוּן נַהֲרִין בְּנֹעַם יְיָ, בְּגוֹ הֵיכָלָא דְּאַהֲבָה דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, (תהלים כז) לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". אחר כך הם חוזרים לעולם הזה "וּמְהַדְּרִין לְדוּכְתַּיְיהוּ, וּמִתְלַבְּשָׁן כִּדְבְּקַדְמֵיתָא. זַכָּאָה עַמָּא דְּכָל טוּבָא דְּהַהוּא עָלְמָא מְחַכָּאן".
ויש לכל בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא העולים למְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא חדווה גדולה ועילוי גדול ושמחה על שמחה. ומלאך עליון הנקרא "נער" פותח את השערים היותר עליונים ואומר להם חידושים חדשים גם ישנים. וכולם רואים את החדווה הגדולה שאין חדווה כמוה בעולם. אחר כך הם עולים ונכנסים בכמה וכמה מחיצות להֵיכָלִין גְּנִיזִין, שם הם מאירים בנועם ה' בתוך היכל האהבה של הקדוש ברוך הוא. על זה נאמר "לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". ומשם הם חוזרים לעולם הזה בלבוש העולם הזה. זכאי עם ישראל שכל טובות העולם מחכות לו.
כן כותב הרב קוק זצוק"ל בהקדמה לספר "שבת הארץ" על הלכות שמיטה כי בשנת השמיטה פועלת ארץ ישראל על עם ישראל להכשיר אותו ולהביא אותו אל ייעודו. "הִנֵּה נִשְׁמַת אֱלֹהִים חַיִּים הָעֲלוּמָה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה בַּסֵּתֶר הַמַּדְרֵגָה בְּכֹל יְמֵי הַגָּלוּת, הוֹלֶכֶת וּמִתְגַּלֶּה. אֶת הוֹדָה וְיִפְעָתָהּ הֲלֹא לֹא תּוּכַל לְגַלּוֹת רַק בְּעַמָּה הַחַי חַיִּים שְׁלֵמִים עַל אַדְמָתוֹ".
דבר זה קורה רק כשעם ישראל הוא חכם וגיבור ועשיר ובעל קומה ובעל חכמה וענווה. לכן שנת שמיטה חלה מהתורה רק כשכל יושביה עליה. "כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בָּאִישׁ יְחִידִי אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וּבַעַל-קוֹמָה (אֶלָּא שֶׁכָּל זֶה לֹא יִסְכּוֹן מְאוּמָה בִּלְתִּי הַמַּעֲלוֹת הָרוּחָנִיּוּת שֶׁל חָכְמָה וַעֲנָוָה) כָּךְ אֵין הַשְּׁכִינָה הַכְּלָלִית שׁוֹרָה אֶלָּא בָּעָם מָלֵא גְּבוּרָה, עֹשֶׁר וְקוֹמְמִיּוּת, אֶלָּא שֶׁכָּל אֵלֶּה יִמָּצְאוּ אֶת עֶרְכָּם רַק בְּהֵעָשׂוּתָם בְּסִיסִים לְהָאוֹר הָרוּחָנִי הָאֱלֹהִי, הַמְּמֻלָּא אוֹר ה' וְעָנַוְתָּ-צֶדֶק".
כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל י ח): "משגלה שבט ראשון ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות. שנאמר 'וקראתם דרור בארץ לכל יושביה' - בזמן שכל יושביה עליה. והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן". ואין הכוונה שכאשר יצא אדם אחד מהארץ כבר בטלו שמיטה ויובל, אלא שיוצאים שבטים שלמים מארץ ישראל. אבל אם יצא מקצת עם ישראל או שיצא מקצת שבט - לא בטלו היובל והשמיטה.
היום יושבים בארץ ישראל כמעט חצי מעם ישראל, בשמיטה הבאה כנראה בוודאי יהיה רוב העם בארץ ישראל. גם ייתכן כי בקרוב ממש יהיו נציגים מכל שבט ושבט בארץ ישראל. אלא שלא ברור כיצד תהיה חלוקת השבטים, שכן השנים הרבות של הגלות השכיחו מאתנו את הייחוס לפי השבטים, ורק כוהנים ולוויים ואנשים מועטים יודעים לזהות מאיזה שבט הם.
הכסף משנה (שמיטה ויובל פרק י הלכה ט) דייק מהרמב"ם שרק שמיטת כספים היא מדרבנן. אך המהר"י קורקוס (פ"י ה"ט) דחה ראייתו, ולדבריו נזדמנה לבית יוסף גרסה לא מדויקת של הרמב"ם. ובאמת נמצאו בספרי רמב"ם עתיקים הגרסה כמו שכתב המהר"י קורקוס. ששביעית בזמן הזה שזה "מדבריהם" (מהדורת פרנקל, ומהדורת הרב קפאח זצוק"ל).
כן הביא את מנהג ארץ ישראל בספר ארץ החיים (יו"ד שלט יט) "כתב גאון ירושלים מהרי"ט אלגאזי בתשובה שבסוף ספר דברי שלום (דף כב ע"ד), דסוגיין דעלמא דשביעית בזמן הזה מדרבנן". וכן היא דעת המקובלים "אבל כל הדרים בחו"ל דמעיקרא אין להם איסור שביעית כלל אפילו מדרבנן, לא שייך כל זה, וכן שמענו מפי מוה"ר הרש"ש ז"ל, על מה ששאלוהו ענין שביעית מעיר אזמיר יע"א" (רב פעלים א' סוד ישרים י).
יש כמה וכמה גבולות לארץ ישראל: 1] הארץ שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים, מנהר פרת ועד נהר מצרים. הבטחה זו עוד לא נתקיימה, ותתקיים בעז"ה בימות המשיח. 2] הארץ שנכבשה בימי יהושע, דוד ושלמה הגיעה עד סוריה בצפון ועד אילת בדרום. היא הארץ הנקראת "גבולות עולי מצרים", התקדשה בקדושה ראשונה לשעתה ולא בקדושה לדורות (רמב"ם תרומות א'). 3] הארץ שנכבשה על-ידי העולים שעלו בימי הבית השני נקראת "גבולות עולי בבל". התקדשה ועליה נאמר: "קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לדורות". לא ברור בדיוק מה כבשו עולי בבל, אבל ברור כי אשקלון ועכו וכל מה שמדרום ל"פטרה" לא התקדש בקדושה שנייה.
כתב הרמב"ם "כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב – אסור בעבודה. וכל הספיחין שצומחין בו (ירק שצומח מעצמו) – אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין - מותרים באכילה" (הלכות שמיטה ויובל פרק ד כו).
ומכיוון שלדעת רס"ג מעלה עקרבים היא "עקבה" ונכבשה על-ידי עולי מצרים, על כן אין להתיר לפי הרמב"ם זריעה בשמיטה בערבה הדרומית בשנת השמיטה. וראוי לצרף לזה היתר מכירה בגלל הספק כי הם אסורים בעבודה בשביעית, כך פסק מרן הרב אליהו זצוק"ל. שכל מה שהותר בגבול עולי מצרים הוא הספיחים שגדלו מעצמם בשטחים אלו בשנת שמיטה, אבל לא עבודת האדמה.
ברמת הגולן היה יישוב יהודי בימי הבית השני והיא נחשבת בגבולות עולי בבל כמו הגליל שקדושה שנייה חלה בו. ובכל גבולות עולי בבל - ירק שגדל מעצמו אסור, שמא אדם יזרע בשמיטה ויגיד שהירקות הללו צמחו מעצמם. "ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית" (שמיטה ויובל ד ב).
וזאת לדעת כי לפי הרמב"ם גם ספיחים שהחלו לצמוח בשנה השישית אסורים בגבול עולי בבל. אמנם לדעת הר"ש רק ספיחין שהחלו לצמוח בשביעית אסורים. אבל אם הם התחילו לצמוח בשישית ונקטפים בשביעית – מותרים.
וכתב מרן הרב אליהו זצוק"ל (מאמר מרדכי - שביעית מאמרים סימן א): וידוע הכלל בענייני פסיקת ההלכה והוא, שכל הלכה שלא נפסקה בשולחן ערוך, פוסקים ונוהגים בה כדעת הרמב"ם בארץ ישראל, וכמו שהביא בספר ארץ החיים סתהון ("קונטרס הכללים" ריש כלל ב'), וז"ל: "ידוע שבארץ ישראל נהגו על פי חיבור הרמב"ם, דכל המערב וארץ הצבי נוהגים על פיו, וכ"כ מרן ז"ל בתשובת "אבקת רוכל" סי' ל"ב, וז"ל: 'הרמב"ם ז"ל הוא גדול הפוסקים וכל קהילות ארץ ישראל וערביסתאן והמערב נוהגים על פיו וקיבלהו עליהם לרבן".
וכתב הרב שם בסימן יח: "ומכל מקום, אף על פי שמעיקר הדין הלכה כהרמב"ם לחומרא, וכן פרסמנו בכל השנים והחמרנו כדעתו, מכל מקום בשנים האחרונות מצאנו מקום להקל בגלל שהיא שעת הדחק, וכמו שכבר הקל מרן החזון איש זצ"ל (שם) כדעת הר"ש וכדעת הרמב"ן נגד דעת הרמב"ם" ורק בצירוף היתר מכירה ומכל מקום יש לשמור אותם בקדושת שביעית.
בשנת שמיטה כתוב "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (ויקרא כה ו). שמותר לאדם לקטוף לצורך אכילת עצמו. וכיוון שהשדות לא תמיד קרובים לבית, יכול אדם לקטוף פירות לשלוש סעודות לכל אחד ואחד מבני ביתו. ויכול הוא לקטוף בשדה אחד תפוחים וייתן גם לחברו. ויקטוף חברו בשדה אחר תפוזים וייתן גם לו, ובלבד שזה לא יהיה כמו מסחר.
"אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה" (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ו הלכה א). ו"כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה (באומד) להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר". ולכן נוהגים שהמוכר פירות שביעית שוקל קילו ומוציא ירק אחד כדי שתהיה מכירה באומד ולא במשקל.
בתוספתא "בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין עַל פִּתְחֵי עֲיָרוֹת כֹּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵּרוֹת בְּתוֹךְ יָדוֹ נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין לוֹ מֵהֶן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת וְהַשְּׁאָר מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְאוֹצָר שֶׁבָּעִיר: הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים - שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין וְעוֹדְרִים אוֹתָן וְעוֹשִׂים אוֹתָן דְּבֵלָה וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לְאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים - שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין וּבוֹצְרִין אוֹתָן וְדוֹרְכִין אוֹתָן בַּגַּת וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לְאוֹצָר שֶׁבָּעִיר. הִגִּיעַ זְמַן זֵיתִים - שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתוֹ בְּבֵית הַבַּד וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לְאוֹצָר שֶׁבָּעִיר, וּמְחַלְּקִין מֵהֶן עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ" (תוספתא שביעית פרק ח א-ב).
בית הדין שהיה שוכר פועלים היה משלם את שכרם ממה שהיה גובה מאנשים שהיה מחלק להם את הסחורה. ועל פי זה מפעילים היום בישראל "אוצרות בית דין" שמטפלות בשדה של חקלאים שמפקירים את שדותיהם, וגובים את מחיר הטיפול מהאנשים שמקבלים את הסחורה (עיין רמב"ן על התורה ויקרא כה ז. ועיין ראב"ד על רמב"ם שמיטה ויובל פ"ז הלכה ג).
כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל כי לדעתו אין לנהוג בהיתר הנקרא "אוצר בית דין" כיוון שלא מוזכר דינו ברמב"ם (עיין רדב"ז שמו"י פרק ז הלכה ג). וכתב הרב זצוק"ל שהוא ביטל את דעתו והצניע אותה כיוון שכך נהגו ישראל להתיר באוצר בית דין, ובמיוחד ששמיטה בזמן הזה דרבנן.
פועל של בי"ד שגובה כסף על עבודתו ולא על הפירות יכול למכור במדויק, כי זה כסף שכר לפועלים ולא על הפירות. לכסף של אוצר בית דין אין קדושת שביעית שאינו על הפירות. לעומת המוכר פירות שביעית שהקדושה חלה על הכסף, ואם יקנו בכסף זה בירה או מגבעת וגופיה תהיה בהם קדושת שביעית ויש בו כל מיני איסורים (חזו"א ואחרים).
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי מי שקונה פירות מאויבים כל השנה כולה הרי הוא מזיק לאחרים הרבה יותר ממי שקונה "יבול נכרי", שהקונה יבול מאויבים נותן פרנסה לאויבים שישתלטו על הארץ ויקנו אמצעי חבלה כנגד אחינו היהודים הגרים בעוטף עזה, ביישובים המעורבים ואפילו בתושבי תל אביב וירושלים.
מרן הראיה קוק זצוק"ל נדרש לסוגיה זו של קנייה מנוכרים שהם "צָרֵינוּ". ש"רוֹדְפִים אֶת אַחֵינוּ בְּנֵי בְּרִיתֵנוּ". הכאב שלו היה כל כך גדול עד שהוא כותב: "עֵטִי תִּרְעָד בְּיָדִי לְמַעֲשֵׂה הַנְּבָלָה אֲשֶׁר נֶעֶשְׂתָה כָּעֵת לְאָחִינוּ יוֹשְׁבֵי הַמּוֹשָׁבוֹת". וממשיך באותו מכתב: "אֵין לְשַׁעֵר גֹּדֶל הַחֶרְפָּה וְחִלּוּל הַשֵּׁם וְעֹצֶם הָרְשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה. דְּמֵי לְבָבִי כַּסִּיר יֵרָתְחוּ, וּכְאֵבִי עַד לַשָּׁמָיִם מַגִּיעַ, מֵהַמַּצָּב הָאָיֹם הַזֶּה". כל זאת מלבד חשש גדול של כשרות שיש בסחורה של נוכרים, מצד ערלה וכלאי הכרם וכד'. הרי קנייה מהם היא רדיפה "עַד הַנֶּפֶשׁ אֶת אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ" (אגרות הראיה א שטז).
במיוחד אחרי הפרעות שהיו השנה, בהן ירו עלינו אלפי טילים מעזה, כשבידיהם שרידי חיילינו, וחבריהם צהלו להרוג בדם קר יהודים שהלכו ברחובות ישראל, שרפו את בתינו, שרפו מאות עסקים של יהודים, מאות מכוניות ומשאיות ורכבי משטרה, ולא רעדה ידם להצית אש בבתי הכנסת שלנו. צריך להזכיר את דברי בן גוריון שאמר אחרי פרעות תרפ"ט כי ראוי לנצל את הסלידה של הציבור מהפורעים ולעודד עבודה עברית וצריכת תוצרת ישראל.
"אוֹמְרִים לָנוּ שֶׁאֵין לְנַצֵּל אֶת הָרֶגַע הַזֶּה בַּשְּׁבִיל הַשְׁלָטַת הָ'עֲבוֹדָה הָעִבְרִית'. אֵינִי חוֹשֵׁשׁ לְהַגִּיד שֶׁעָלֵינוּ 'לְנַצֵּל' וּ'לְנַצֵּל' רֶגַע זֶה בִּשְׁבִיל כַּמָּה וְכַמָּה דְּבָרִים: בִּיצוּר הַהֲגָנָה, הֶחָשַׁת הַמִּפְעָל וְגַם בִּשְׁבִיל הַשַּׁלֶּטֶת הָעֲבוֹדָה הָעִבְרִית. אִם הָאָסוֹן הַגָּדוֹל פַּקַּח עֵינַיִם עִוְּרוֹת בַּיִּשּׁוּב וּבַצִּיּוֹנוּת – אֵין עָלֵינוּ לְנַסּוֹת לִסְתֹּם אֶת הָעֵינַיִם, אֶלָּא לְהֵפֶךְ: לְגַלּוֹת בְּכָל חֲרִיפוּתָן אֶת שְׁאֵלוֹתֵינוּ הַחִיּוּנִיּוֹת, שֶׁאַחַת מֵהֶן הִיא הָעֲבוֹדָה הָעִבְרִית בַּמּוֹשָׁבוֹת". לדברי בן גוריון "רַק אַנְטִישֵׁמִי יִרְאֶה בְּמִלְחַמְתֵּנוּ עַל זְכוּת עֲבוֹדָתֵנוּ בַּמּוֹשָׁבָה פְּגִיעָה בַּפּוֹעֵל הָעַרְבִי".
ויהי רצון שנזכה במהרה לרוב עם ישראל שיושב בארצו, ונזכה לקיים מצוות שמיטה ויובל בהידור ויתקיים בנו "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ". אמן ואמן.
