חיי שרה תשע"ט
נָכוֹן הַדָּבָר לִבְחוֹר אַנְשֵׁי אֱמֶת, וְלַחֲזוֹת מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ
טובי העיר הממונים לעסוק בצרכי רבים הרי הן כדיינים
יש מצווה להקים שלטון מרכזי: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז). ויש גם מצווה למנות שלטון מקומי: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים ט זיח). כוונת התורה היא לא רק לשופטים שיושבים על כס המשפט, אלא גם למנהיגים שמדריכים את ישראל. כך היו שמשון, גדעון, דבורה ויפתח, שופטים מנהיגים, וכך מצווה התורה למנות שופטים מנהיגים בכל עיר ועיר.
ולמה הם נקראים שופטים? כי למנהיגים יש סמכויות של שופטים, ופעמים רבות דייניהם דומים לדיינים בבית הדין. כך כתב הרמ"א (ח"מ סימן ל"ז) "טובי העיר הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים. ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה".
כַּעֲצַת הַשָּרִים וְהַזְּקֵנִים
סמכות המנהיגים השופטים נלמדת מהפסוק (עזרא י) "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ, וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה". יש פה גם שרים ויש פה גם זקנים שהיו בימי עזרא, הם לא היו מלכים. אעפ"כ הייתה להם הסמכות להפקיר את רכושו של אדם שלא ממלא אחר ההוראות. מכאן למדו חכמים כי למנהיגי העיר, שנחשבים כבית-דין של הציבור, יש רשות להפקיע רכוש, למרות שהם לא בית-דין אלא רק מנהיגים. שהרי הפסוק אומר "כַּעֲצַת הַשָּרִים וְהַזְּקֵנִים" (יבמות פט ע"ב).
מי ראוי להנהיג?
אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקִים
המנהיגים המקומיים הללו צריכים להיות גם אנשי חיל וגם יראי ה'. כך מציע יתרו למשה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת" (שמות יח). גם פה השפיטה המדוברת היא הנהגה ולא בתי דין. למרות עצת יתרו משה רבנו לא מוצא שילוב של אנשי חיל ויראי אלוקים, ולכן הוא בוחר רק אנשי חיל שהם "בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר ולהביאו אל תכלית" (ספורנו שם). הם עדיפים בעיניו יותר מיראי אלוקים שאינם אנשי חיל, כי הם אינם יכולים להנהיג.
יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ
מה שמשה לא מוצא, נמצא בידי דוד המלך, שילוב של ירא אלוקים ואיש חיל: "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וה' עִמּוֹ" (שמואל א טז יח). התארים הללו הם המשך ישיר לרות, שהייתה אשת חיל ויראת ה', והמשך לבועז שהיה גיבור חיל וירא אלוקים.
אַנְשֵׁי אֱמֶת
כך אנחנו צריכים לעשות בכל בחירות מקומיות. לחפש את האנשים שהם גם אנשי חיל וגם יראי אלוקים. וכך כותב רבינו יונה. "נָכוֹן הַדָּבָר לִבְחוֹר אַנְשֵׁי אֱמֶת, וְלַחֲזוֹת מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, לְתִתָּם רָאשֵׁי הַשְׁגָּחָה עַל כָּל שׁוּק וּמִגְרָשׁ מִשְׁכְּנוֹתָם, לְהַשְׁגִּיחַ עַל שְׁכֵנֵיהֶם וּלְהוֹכִיחָם עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע וּלְבַעֵר הָרָע". כך אנחנו מקיימים חלק ממצוות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּא עָלָיו חֵטְא" (רבינו יונה. ויקרא יט, יז - שערי תשובה השער השלישי - אות עג). וכשאנחנו בוחרים אנשים כאלה אנחנו שותפים איתם בכל העשייה הטובה שלהם.
ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים
אנשי חיל יראי אלוקים הם לא תלמידי החכמים, שהם צריכים להיות פנויים ללימודם ואילו מנהיגי העיר צריכים להיות פנויים לעסקי הציבור. הגמרא (פסחים קיב ע"א) אומרת ששבעה דברים ציווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו, ואחד מהם הוא "אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים". שתלמיד חכם טרוד בלימודו, והמנהיג צריך להיות טרוד בעסקי הציבור. זו הסיבה שבגללה אין לגור בעיר שראש העיר בה הוא רופא (פסחים קיג ע"א), "מפני שטרוד ברפואותיו ואינו עוסק בצרכי ציבור" (רשב"ם).
וירוץ כסוס בעסקי ציבור בכל עת שיזדמן לו עסק בשבילם
גאון עוזנו ותפארתנו, בעל הבן איש חי, הסביר טעם נוסף למה לא למנות ראש עיר רופא: "נראה לי הטעם כי הרופא מתנהג בשעות היום והלילה על פי משפטי הרפואה, הן בזמן האכילה, הן באויר שתמיד יחשוב עתה האויר מצונן הרבה או חם הרבה וצריך להסגר בבית שיזוק אם יצא חוצה, או הרוח מנשב קשה ויזיק, וכן עתה הגיע זמן אכילה ואם יעבור יזיק לגופו. או יזדמן שיש לו מעט כאב הראש או איזה מיחוש קל והוא מבטל השגחתו עת זו, וממילא ישארו צרכי העיר בלתי השגחה כאשר יזדמן איזה צורך בעתים אלו, דבאמת ראוי שהראש המשגיח לא יעצרוהו הגשם והחום והשרב והרעבון והצמאון והיגיעה והטורח, וירוץ כסוס בעסקי ציבור בכל עת שיזדמן לו עסק בשבילם" (בניהו בן יהוידע).
המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל
כשם שחשוב למנות מנהיגים טובים, כך צריך להיזהר ממנהיגים גרועים. כך "אמר ריש לקיש כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל. שנאמר: 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ'. וסמיך ליה: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ'. אמר רב אשי ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח" (סנהדרין ז ע"ב).
ובשו"ת "משנה הלכות" (חלק ז סימן רנד) נשאל האם מותר לבחור במנהיג שנכשל בעבר, והביא את פסקי מהרא"י (סימן רי"ד) שכתב כי אסור להושיב בהנהגת הקהילה אדם שבעבר נשבע לשקר ולא קיבל תשובה. למרות שבנושאים פרטיים יכולים אנשים לקבל עליהם כבוררים גם אנשים שהם קרובים או פסולים (משנה סנהדרין ג ב. שו"ע ח"מ סימן כב), הציבור לא רשאי לקבל על עצמו "שְׁלשָׁה רוֹעֵי בָקָר" כמנהיגים.
תפקיד ראשי עיר וחברי המועצות
תפקיד חומרי ותפקיד רוחני
תפקידם של מנהיגים מקומיים הוא גם בצרכים החומריים וגם בצרכים הרוחניים. לכן בפרשת עגלה ערופה יכולים זקני העיר לרחוץ את ידיהם רק לאחר שדאגו גם לצדדים החומריים וגם לצדדים הרוחניים. אם מנהגי העיר לא אשמים, הם רוחצים את ידיהם ואומרים שידיהם לא במעל. ובמה הם לא אשמים? לפי דברי הגמרא מדובר בשני דברים. הראשון הוא לשמור על עוברי הדרכים, שלא ייפגעו מיד גזלנים ורוצחים. הדבר הנוסף הוא להשתדל שתהיה בעיר קופת צדקה לאנשים שאין להם מה לאכול. שלא ייווצר מצב שאדם רעב ועל כן הוא שודד וגוזל אנשים אחרים.
כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה
על התפקיד הרוחני אנו לומדים ממה שנאמר שאסור לגור בעיר שאין בה חינוך טוב לילדים. "ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה". (שבת קיט ע"ב) אם אין חינוך של תורה ויהדות וערכים לילדים הקטנים, החורבן של העיר כבר נמצא, זה רק עניין של זמן. על כן אומר רבינא שצריך להחרים אותה כבר בתחילת הדרך, לא לגור בה, ואולי יותר מזה, אולי היא תשפר את דרכה ולא תיחרב.
כופין בניית בית כנסת וספרי לימוד
עוד עניין רוחני נמצא בשו"ע (חושן משפט - סימן קסג א) שם נפסק כי בני העיר כופין זה את זה "לבנות להם בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור". ואפילו המיעוט כופה את הרוב לשם כך. מקור הדברים הוא בתוספתא (בבא מציעא פרק יא יב). מכאן למד הבית יוסף (או"ח סימן נה) כי "עיר דאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים. שכופין אותו לישאר או לשכור אחר במקומו כיון דמנהג בכל נפוצות הגלות שאפילו אותם שאין להם מנין שלם שוכרין אחד או שנים או הולכים למקום מנין הוי דומיא דבית הכנסת וס"ת דכופין בני העיר זה את זה".
וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה
הרמ"א (בחו"מ קסג א) אומר "וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה". ומקור דבריו בגמרא: "תנו רבנן: קופה של צדקה - נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, נגבית בשנים - שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה - כדיני ממונות; תמחוי - נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה, שגבויה וחלוקה שוים; תמחוי - בכל יום, קופה - מערב שבת לערב שבת, תמחוי - לעניי עולם, קופה - לעניי העיר; ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו" (בבא בתרא ח ע"ב).
וכן כתב בטור שו"ע: "כל עיר שיש בה ישראל, חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים המעות מערב שבת לערב שבת ונותנים לכל עני מה שיספיק לו לשבעה ימים". וכתב הרמ"א "וצריכים הגבאים שיהיו נאמנים וחכמים וידקדקו על העניים שלא יהיו רמאים. וכל שהגבאי אינו נאמן, אסור ליתן צדקה על ידו" (יורה דעה סימן רנו).
עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה
על הדברים החומריים מדברת הגמרא במסכת עירובין (נה ע"ב): "אמר רב הונא כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בה" וניתן לומר שהכוונה למה שנאמר בספר במדבר שעיר צריכה שיהיו בה עצי נוי ועצי פרי. כך נאמר על ערי הלוויים: "וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב". ומסביר רש"י על פי הגמרא בעירובין (כא) כי סביבות העיר צריך להיות אלפיים אמה. "אלף הפנימים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים". התוספות מסביר שמדובר בירק שנמכר בזול, ובאמצעותו אנשים יכולים להתפרנס בקלות.
כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים - אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא לָעִיר
עוד נאמר בגמרא (פסחים קיג ע"א): "וְאַל תָּדוּר בְּמָתָא דְּלָא צָנִיף בָּהּ סוּסְיָא, וְלָא נָבַח בָּהּ כַּלְבָּא". אל תגור בעיר שלא צוהל בה הסוס ולא נובח בה הכלב. ובוודאי דברי רב מדויקים, שלא אמר עיר שאין בה סוסים וכלבים, אלא עיר שהסוסים בה לא צוהלים והכלבים לא נובחים.
רש"י הסביר כי הסיבה היא בגלל השמירה שבדבר. שכאשר בעלי החיים צוהלים או נובחים, הם מרחיקים את הגנבים מהעיר. ויש אומרים שפירוש דברי רב הם על פי מה שנאמר בגמרא: "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּלָבִים בּוֹכִים - מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים - אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בָּא לָעִיר" (ב"ק ס.). על כן תגור בעיר שבעלי החיים רצים וצוהלים ונובחים, ולא שמוטים ובוכים.
ומים מצויין כגון נהר ומעין
הגמרא במסכת סנהדרין (יז ע"ב) אומרת: "תַּנְיָא, כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּה עֲשָׂרָה דְּבָרִים הַלָּלוּ, אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ; בֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין, וְקֻפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּת בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכִּסֵּא, רוֹפֵא, וְאֻמָּן, וְלַבְלָר, וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ, אַף מִינֵי פֵּירָא, מִפְּנֵי שֶׁמִּינֵי פֵּירָא מְאִירִין אֶת הָעֵינַיִם". וכך פסק הרמב"ם: "כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואלו הן: רופא, ואומן, ובית המרחץ, ובית הכסא, ומים מצויין כגון נהר ומעין, ובית הכנסת, ומלמד תינוקות, ולבלר, וגבאי צדקה, ובית דין מכים וחובשים" (הלכות דעות פרק ד כג).
חופרין נהר להביא בו מים למדינה
על כן כתב הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ו הלכה ז) "היו חופרין נהר להביא בו מים למדינה - גובין אף מן היתומים שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם". וכן "מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר כל הדברים אין משעבדין אותו". וכן נפסק בשו"ע (חושן משפט קסג ס"ע ב).
פינוי שופכים
הגמרא במסכת בבא קמא (ו ע"א) אומרת כי בימות החמה אסור לאדם לשפוך מים לא נקיים לרשות הרבים, אבל בימות הגשמים מותר, ואעפ"כ אם מישהו ניזוק מהמים הללו – חייב השופך לשלם. "דתניא, כל אלו שאמרו: פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה אין להם רשות, בימות הגשמים יש להם רשות, אף על פי שברשות, אם הזיקו - חייבים לשלם". וצריכים שותפים לסדר להם ביב. ובגמרא (ב"מ קח ע"א): "חמש חצרות שהיו מקלחות מים לביב אחד ונתקלקל הביב כולן מתקנות עם התחתונה נמצאת העליונה מתקנת עם כולם ומתקנת לעצמה". וכן הוא בצורכי העיר.
תיקון דרכים
כן מופיע בהלכה שצריכים בני העיר לתקן את הדרכים והרחובות. פעמים גבו כספים כדי לשכור אנשי מקצוע שיבנו את הדרכים, ופעמים היו יוצאים אנשי העיר בעצמם, בונים את הדרכים או מתקנים אותן. כשגובים כסף לצורך העבודה - גובים גם מן החכמים. אבל "אם כל העם יוצאים ומתקנים בעצמם, לא יצאו תלמידי חכמים עמהם, שאין דרך תלמיד חכם להתזלזל בפני עמי הארצות".
כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה, דלתיים ובריח לעיר
המשנה במסכת בבא בתרא (ז ע"ב) אומרת כי תושבי העיר כופים זה את זה לבנות חומה לעיר. "כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח; רבי שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה". לדעת רבי שמעון בן גמליאל רק עיר שסמוכה לספר צריכה שמירה של חומה וכד', ולפי חכמים גם במרכז המדינה מגיעים גנבים או מחבלים. וכך נפסק בשו"ע (חושן משפט - סימן קסג א) "כופין בני העיר זה את זה, לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר". ואפילו אם הדרישה היא לא דרישה של הרוב, אלא המיעוט – יכול המיעוט לכפות את הרוב על כך.
לבער מסור
הרא"ש כתב כי בני העיר שרואים כי יש בתוכם אדם שמוסר את רכושם לגנבים ולשודדים, ומודיע להם מתי אנשים עוזבים את ביתם או מתי הם יוצאים לדרכים כדי שיוכלו לשדוד אותם ולבוז את רכושם, או להרוג אותם – צריך לסלק את המוסר הזה מתוכם. ואם צריך, ישלמו לעורכי דין או לשופטים או לכל ערכאה אחרת, או יוציאוהו בכוח. "ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור, כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה" (כלל ו' סי' כ"א כ"ו).
סמכות בני העיר ושבעת טובי העיר
קנסות לפוגע בסדר הציבורי
הגמרא במסכת בבא בתרא (ח ע"ב) כותבת כי יש רשות לבני העיר לקבוע כללי התנהגות לטובת הציבור. "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן". למשל, לקבוע מה הוא שכר המינימום. וכן לקבוע כי מי שהולך להיפגש עם איש אלים ומזיק, ישלם קנס. ומי שבעלי החיים שלו יימצאו בשדה חברו – ישלם קנס. כך ייזהרו האנשים לשמור על בעלי החיים שלהם שלא יזיקו לאחרים.
וכך מובא בתוספתא: "ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים רשאין לעשות קיצתן. רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני - יהא נותן כך וכך. כל מי שיראה אצל מלכות - יהא נותן כך וכך. כל מי שרצה או שתרעה פרתו בין הזרעים - יהא נותן כך וכך. וכל מי שתרעה בהמה פלונית - יהא נותן כך וכך. רשאין לעשות קיצתן" (תוספתא ב"מ יא יב).
טובי העיר כמו גדולי הדור
המרדכי (בבא בתרא - אות תפ) הסביר בשם רבנו תם כי הסכמת אנשי העיר היא באמצעות נציגיהם טובי העיר. "ופירש ר"ם הטעם דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום. כמו שגדולי הדור הפקרם היה הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא כך טובי העיר היה הפקרם הפקר". וכן כתב בשו"ת רבי אליהו מזרחי: "ועוד דפירוש טובי העיר בכל מקום אינו רוצה לומר היותר חכמים או היותר זקנים או היותר עשירים אלא היותר משתדלים בצרכי צבור, שכל צרכי הקהל נעשו על ידם ועיני כל הקהל תלוים בהם לכל צרכיהם מעניני סדור הצדקות וההקדשות וכיוצא בהם ונקראים בעבור זה ראשי הקהל מאחר שכל צרכיהם נעשים על פיהם" (הרא"ם נג).
בגלל סמכותם כתב הרא"ש: דפשוט הוא דמה שטובי הקהל מסכימים לעשות שריר וקיים הוא בלא קנין, ובכל תקנות הקהל שמתקנים על יחידים ועל רבים ומציעין על קיצתם, כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמו (כלל ו' סימן י"ט. והביא דבריו בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן נ).
תקנת הקהל כל צבור וצבור במקומם כגאונים לכל ישראל
כן כתב הבית יוסף (חושן משפט סימן ב): "כתב הרשב"א (תשכ"ט) על תקנת הקהל כל צבור וצבור במקומם כגאונים לכל ישראל שתקנו כמה תקנות וקיימות לכל ישראל: ובתשובה אחרת (ח"ב סי' שס) כתב על אחד שהיה חייב לחבירו מנה והקנה נכסיו לקטן כדי להבריחם מבעל חוב - ראוי לצבור לגדור בפני בעל פרצים כדי שלא ילמדו לעשות כן ורשאין דהפקר בית דין הפקר (גיטין לו ע"ב). וכתוב בתשובות להרמב"ן (נ"ט) על ציבור שתקנו שכל מי שלא יביא זכיותיו תוך ימי ההכרזה שיאבד זכותו שורת הדין שכל מי שיאמר שלא היה בעיר ולא שמע בהכרזה אינו בדין שיפסיד. אבל בהסכמת הקהל אם הסכימו בפירוש שכל מי שלא יבא תוך זמן בין שמע בין לא שמע בין יורש בין אחר ותקנו כן לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה להרחיק תרעומת מבעלי עורמות כל מה שתקנו והסכימו והנהיגו בהנהגות כולם מה שעשו עשו ותקנו בין בדין בין שלא בדין רשאים הם והפקרם הפקר".
טובי העיר כמו בית דין
כן פסק השולחן ערוך (חושן משפט ב א) כי יש סמכות לטובי העיר שנתקבלו על הציבור לתקן תקנות אפילו בממון כמו בית דין. "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות, היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים (ויש להם כוח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור) וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם". והסביר הסמ"ע (ב ס"ק ט') כי אם רבים קיבלו את שבעת טובי העיר כבית דין הרי הם כמו בית דין.
כן כתב הרמ"א שם "וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; אעפ"י שיש חולקין וסבירא ליה דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם, מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר; וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר".
להפקיע ממון מאחד לחברו שאינו צורך הקהל, פשיטא דלא
על כן כתב הסמ"ע (סימן ב ס"ק יא) כי סמכות בית הדין היא לא לגרום נזק לאחד בשביל חברו. "דווקא מה שהוא צרכי הקהל, אבל להפקיע ממון מאחד לחבירו שאינו צורך הקהל, פשיטא דלא". וזו הבעיה של כרם נבות, שחמד אותו אחאב ולקחו מנבות היזרעאלי. שאם היה מפקירו לטובת הציבור, הייתה זו סמכותו "דנא דמלכותא דינא". אבל לקחת לעצמו אסור. ועל כן צריכים מנהיגי בציבור להיות נקיים בכל החלטה והחלטה. ואם אחד ממועצת העיר מרגיש שהוא נוגע בעניין – חייב לפרוש.
תקנות אלו לצורך הנהגת העיר חשובות לפני הקדוש ברוך הוא
עוד כתב בשו"ת מהר"ם אלשיך (נט): "הולכין אחר הרוב בין במה שהוא מיגדר מילתא במילי דשמיא בין במה שהוא לתיקון העיר במילי דעלמא שכיון שהוא תיקון לכולל לא חיישינן אם יהיה רווחא להאי ופסידא להאי. דתקנת הכולל עדיף כענין להתנות על המדות וכו' וכיוצא מעניני צרכי העיר ותקנותיה ע"פ טובי העיר כי תקנות אלו במילי דעלמא לצורך הנהגת העיר חשובות לפני הקדוש ברוך הוא. כי בגלל הדבר הזה ירבה שלום בארץ ובשמוע המיעוט אל הרוב ישקוט מדון כי יהיו ישראל כאיש אחד חברים ומרבים שלום בעולם".
ויהי רצון שבזכות השלום נזכה שיתקיים בנו: "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם". אמן.
