ספר בראשית היה רווי חידושים: הוא נפתח בהופעתה של בריאה חדשה, מתאר את התחדשותו השנית של העולם לאחר המבול, האנושות נפלגת בו שלל שפות ועמים וחדשים, וכמובן – מופיע בו היהודי הראשון המציג לעולם דרך חדשה לעבוד את ה'. לאור כל זאת, מפתיעה העובדה כי המלה 'חדש' אינה מופיעה בספר בראשית כלל. היכן היא מופיעה בפעם הראשונה? בראשית ספר שמות. לאחר כמה פסוקים המסכמים את חומש בראשית, נפתחת עלילת שמות עצמה בפסוק הבא:
וַיָּקָם מֶלֶךְחָדָשׁעַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (שמות א, ח)
הופעתם הראשונה של מלה או שורש משמעותית במיוחד, ונחשבת כמבטאת משהו עמוק ממהותם. התבוננות בפסוק שלפנינו יכולה ללמד אותנו רבות אודות מהות החידוש: מה ערכו של החדש על פני הישן? איזוהי ההתחדשות המתוקנת? כיצד ניתן לחדש משהו באמת?
עצם הופעתה של המלה 'חדש' רק בחומש השני מספקת את התובנה הראשונה:התחדשות אפשרית רק לאחר התיישנות. כאשר כל המציאות חדשה לא תתכן חווית חידוש – אין דבר ישן שהחידוש יתבלט על גביו. רק אחר עיצוב המציאות בספר בראשית וההתקבעות-התיישנות של טבע העולם בא ספר שמות ופותח בחדושיו, בעלילה מפתיעה המתחוללת בעולם הישן ומשנה את סדריו.
יותר בעומק, ספר בראשית מייצג שלב בו הטבע זה עתה עזב את ידי הבורא, ועדיין ניכרת בו טביעת חותמו. ספר שמות לעומתו מייצג שלב מאוחר יותר בו הרושם האלוקי החקוק בטבע נשחק ונעלם, והחוויה כי הטבע מגלה אלוקות מתחלפת בחוויה כי הוא דווקא מטביע ומעלים אותה, כי חוקי הטבע מגבילים ומעיקים על הנפש. לכן הוא נפתח בסיפור של שעבוד, ומוקדש כולו לספר את קורות היציאה ממיצרי הישן ולידת החדש.
העובדה כי התחדשות כרוכה בפריצה מכבלי המיושן מסבירה מדוע התורה מצמידה את החידוש הראשון עם המשעבד הראשון – מלך פרעה ההופך את העם לעבד כלוא. דבר זה פותח מימד חדש בהבנת סיפור יציאת מצרים: השעבוד תחת "מלך חדש" הינו מצב בועצם ההתחדשות שבויה בידי 'מלכות' זרה– כח היצירה בידי מיצרים חיצוניים – והיציאה ממצרים הינה שחרור החדשנות והיצירתיות והוצאתן לאור.
למעשה, במונח "מלך חדש" אף ניתן לקרוא את אופיה של התרבות המשעבדת: מדובר בתרבות המתיימרת להיות חדשנית. זוהי תרבות המציגה עצמה כחידוש שלא היה כמותו בעולם – "חדש, חדיש ומחודש!" – ומייצרת המצאות מפתיעות "חדשות לבקרים" (ולכן גם עושה הכי הרבה כותרות בחדשות...). כיצד משעבד הדבר את יכולת החידוש של היהדות? כאשר תרבות שלילית וכוחנית משלהבת את העולם בחידושים המנותקים מאמונה ועבודת ה', הדבר גורם לרתיעת היהדות מעצם מושג החידוש. ה"מלך חדש" כמו 'גונב' את ערך החידוש, ויוצר את האשליה כי הוא הפוך לחיים של אמונה.
אשליה זו יכולה לחדור אף ללבה של היהדות עצמה ולשכנע אותה שכדי לעבוד את ה' אסור לחדש דבר (עד כדי שידמה ליהודים רבים שבנוגע לכל דבר "חדש אסור מן התורה"...). התוצאה היא שיהודים ממשיכים לעבוד את ה', אך מונעים עצמם מלהגיע לתכלית עבודתם – לחשוף מתוך התורה ומתוך עצמם את הפלא והחידוש של נוכחות ה' בעולם. למעשה, מדובר בשעבוד מזן עמוק וחמקמק עד מאוד: השוללים את החידוש משוכנעים כי בעשותם זאת הם עומדים בגבורה בפיתויי ה"מלך החדש", אפילו מורדים בו, בעוד למעשה הם שבויים בתפיסת העולם שהוא יצר, המפרידה בין אמונה לחדשנות.
על מנת להעמיק יותר נבאר את הפסוק שלפנינו בכלים של קבלה וחסידות.
לפי הקבלה רומז המושג מלך לספירת המלכות, הספירה האחרונה בעץ הספירות. ספירת המלכות מבטאת את השלב הסופי בתהליך כלשהו, בו תוצרו מופק כלפי חוץ ומקבל ממשות עצמאית. היא מכונה כך משום שעיקר כחו של המלך נמדד בסמכותו לומר את המלה האחרונה, לפסוק כיצד מתנהלת המציאות בפועל. העובדה כי המלה "חדש" מופיעה בפעם הראשונה בסמיכות למלה "מלך" רומזת כי מושג החידוש קשור באופן מהותי כלשהו לספירת המלכות. אכן, ארבעת המושגים עליהם נאמר "חדש" בכל התורה –מלך(בפסוק שלפנינו),בית(דברים כ, ה),מנחה(ויקרא כג, טז) ואשה(דברים כד, ה) – כולם משמשים בקבלה ככינויים לספירת המלכות. בנוסף, הופעתו הראשונה של השורש ח.ד.ש בצורת פועל, בספר שמואל, אף היא קשורה במלכות ונאמרה בהקשר להמלכת שאול: "לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁשָׁם הַמְּלוּכָה" (שמואל א יא, יד).
קישור זה מלמד אותנו כי חידוש מתחולל דווקא במישור המציאות. רעיון ערטילאי המרחף בעולמות העליונים אינו ראוי לשם חידוש עד שהוא מתממש בפועל. הסיבה היא שההתנגשות עם המציאות מחייבת אותו ללבוש צורה ממשית, לעתים מפתיעה והפוכה לצורתו המקורית. אלא שנקודת המפגש הזו בין השפע העליון לקרקע העולם הוא גם רגע תפנית בו מועד כח החידוש להיות מוסט לאפיק שלילי. דבר זה משתקף בשני ההקשרים בהם מופיעה המלה חדש לראשונה, כתואר וכפועל – פרעה ושאול. מה מבדיל את החידוש החיובי מהשלילי?
על מנת להשיב על כך נצביע על ספירה נוספת שהפסוק על פרעה רומז אליה. על המלך החדש נאמר שהוא "לא ידע את יוסף" – שהוא מתכחש לחובו כלפי יוסף שהציל את ארץ מצרים מאסון ודאג לכלכלתה. והנה, יוסף מזוהה באופן מובהק עם ספירת היסוד, הספירה הלפני אחרונה הנחה ישירות מעל ספירת המלכות. יוסף מכונה "יוסף הצדיק", תואר המתקשר עם הביטוי "צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). ספירת היסוד היא העמוד המחבר בין הספירות העליונות למלכות, הערוץ דרכו עובר אליה שפע מלמעלה ודרכו היא מעלה את שפעה חזרה. כאשר פירש יוסף את חלומות פרעה וניהל את כלכלת מצרים הוא תיפקד כספירת היסוד המתווכת בין מצרים לבין תבונה גבוהה יותר.
זיהוי זה מאפשר לקרוא מחדש את הפסוק בעיניים פנימיות יותר. הביטוי "מלך חדש... אשר לא ידע את יוסף", מסתבר, מתאר אתהתנתקותה של ספירת המלכות מספירת היסוד. זהו תיאור שלמלכות מרדנית, המתיימרת לתפקד במציאות כישות פרקטית וארצית גרידא, ללא הזדקקות להשראה והכוונה רוחניות מלמעלה. הביטוי של דפוס זה בעולמנו הוא בצורת נסיונותיהם של אלו שפניהם למציאות – פוליטיקאים, אנשי מעשה, מדענים, אמנים וכו' – להקים את מפעליהם מתוך הפניית עורף לרבדים הרוחניים והאלוקיים של ההוויה. המלכות המורדת ניזונה מהיסוד ונבנית בזכותו – אכן, כל מה שיש לה הוא מיחזור של דברים שקיבלה ממנו; אלא שהיא משתמשת בנכסים שירשה כך כדי להתכחש למקורם (עד כדי הדחקתו ממודעותה שלה) ולנכס הכל לעצמה.
המלכת שאול נעשתה באופן שונה. מצד אחד, אף היא התעוררה מלמטה למעלה – מתוך דרישת העם לשמואל "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ" (שמואל א ח, ה); מצד שני, היא התרחשה בהסכמת ה' ובאופן של ניסוך רשמי מלמעלה למטה בידי הנביא. כלומר, אין כאן תשליל של המלכות המרדנית – מין מלכות חסרת כל אופי המצייתת בעיורון לציווי העליון –אלא תיקון מורכב שלה: מלכות המשמיעה את קולה ויוזמת את חידושיה, אך עושה זאת כעתירה כלפי מעלה, מתוך רצון לשתף פעולה עם היסוד ולקבל ממנו.
דבר זה מלמד אותנו אודות אופיה של ההתחדשות החיובית: עליה לחבר בין שמירת העבר לבין התנופה היצירתית המזנקת מן ההווה. בעבר עצמו אין כל חידוש, וגם ההווה המנותק מהעבר הינו עקר. החידוש הגדול ביותר הינו חיבור החדש עם הישן.
