תארו לעצמכם שלא היו לנו שמות. אולי רק מספרי תעודת-זהות, מה רע בזה? לכל אחד יש את המספר שלו, ורק שלו. פוגשים מישהו ברחוב ושואלים, מי אתה? והוא עונה "אני מספר 012121219. אבל אתה יכול לקרוא לי בקיצור מאתיים-ותשע-עשרה"... אפשר להזדהות גם בכרטיס מגנטי או בצורות אחרות...
אבל זה לא הולך. אנו מרגישים שהשם שלנו הוא הרבה יותר מאמצעי זיהוי. השם מצביע על מהות, על השליחות המיוחדת שלך בעולם. המקובלים אומרים שכאשר ההורים נותנים שם לילד יש בהם נצנוץ של רוח-הקודש, והם בוחרים את השם האמיתי של הנשמה (שמתם לב שבמלה נשמה מתחבאת המלה שם?). "לכל איש יש שם שנתן לו אלקים ונתנו לו אביו ואמו", ואם בוקר אחד תתעורר ותגלה ששכחת את השם שלך, זה יהיה סיוט...
כעת ניכנס לפרשת שמות וספר שמות. השם של הפרשה כבר אומר מה הנושא העיקרי. על ההתחלה, חשוב לתורה לספר לנו שבני ישראל באו למצרים עם שמות, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", יש שם משמעותי לכל אחד מהשבטים.
אבל שימו לב מה קורה בהמשך: אחרי שהדור הראשון מת, נעלמו מהשטח האנשים עם השמות החשובים. עכשיו בני ישראל מתרבים מאד, אך קשה למצוא בסיפור הזה שמות פרטיים. שפרה ופועה הם לא בדיוק שמות רגילים, אולי שמות מקצועיים (שפרה המיילדת מומחית בשיפורים, ופועה מומחית בשירים). ומה קורה בסיפור לידתו של משה? כבר בגן-הילדים למדנו על בני המשפחה של משה, ההורים עמרם ויוכבד ומרים האחות הגדולה. אבל בפרשה שלנו לא כתובים שמות בכלל! רק "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. ותהר האשה ותלד בן... ותתצב אחותו מרחוק" – איש ואשה, ילד וילדה, בלי שמות! בהמשך אנו קוראים כמובן על שמו של משה – אבל את השם הזה נתנה לו בת פרעה, ולא אביו ואמו! מה קורה כאן?
זה בדיוק העניין! בגלות מצרים איבדנו את השמות. גלות פירושה לשכוח את השם שלי, את המהות והזהות והשליחות שלי, מי אני ומה אני. גלות כזו יכולה להיות אצל כל אחד ואחת מאתנו, גלות של הנשמה. אתה שוכח את עצמך, נשאב לכל מיני מקומות, עסוק בלראות ולשמוע המון דברים שאחרים עושים... עד שלפעמים אתה עוצר ושואל: מי אני? מה אני באמת רוצה וצריך לעשות? האם אבדתי את שמי?
אז איך יוצאים מהגלות הזו? איך מוצאים בחזרה את השמות האבודים?
הסוד הגדול של הפרשה הוא שדווקא מתוך איבוד השם בגלוּת אפשר למצוא מחדש את השם האמיתי! כלומר, לפעמים אנחנו צריכים לעשות לעצמנו 'הפעלה מחדש' (רסטארט), וכך נצליח למצוא את הזהות האמיתית שהתחבאה עמוק-עמוק בפנים. נכון שהיה לנו שם. חשבנו שאנחנו מכירים את עצמנו ויודעים מי אנחנו... אבל אולי אנחנו יכולים להגיע למשהו הרבה יותר נכון ואמיתי, הרבה יותר גדול וטוב? אולי אי-שם במעמקי הנשמה נמצא שם חדש שממתין בסבלנות לפרוץ ולבקוע? אם נדמה שאבדתי את השם שלי, אני מרגיש ממש אבוד – יש סיכוי שאמצא עכשיו בתוכי שם חדש, זהות ושליחות שלא הייתי מודע להם.
משל למה הדבר דומה? לזרע של צמח. בהתחלה הזרע הוא גרעין יפה ומושלם. אבל כדי שיוכל לצמוח ממנו משהו חדש, הזרע חייב להירקב. הזרע 'מתאבד' בתוך האדמה. הוא מת, נרקב ונקבר עמוק, כבר אי אפשר להכיר אותו. ודווקא מתוך הרקבון הזה מתחיל לפתע לצמוח הדבר החדש, נובט ועולה לתפארת.
בני ישראל שנכנסו לגלות במצרים הם כמו זרע שנטמן עמוק באדמה, מת ונקבר, ודווקא משם הוא עולה וצומח מחדש, כמו שכתוב בהפטרה "הבאים ישרש יעקב [הזרע מכה שורשים באדמה] יציץ ופרח ישראל". בני ישראל אבדו את שמם בגלות, הם הגיעו לדרגה של רקבון, ואז לפתע מתגלה שם חדש – משה רבינו הגואל. קראו את שמו של משה מהסוף להתחלה וגלו למה הוא הכי מתאים להיות "השם החדש" של בני ישראל.
אבל כדי שיצמח משהו חדש באמת, צריך שנעשה לפחות דבר אחד, הכי חשוב בעולם: לא להתייאש, ולפנות אל הקב"ה: כמו הצעקה של בני ישראל אל ה' מהעבודה, וכמו מסירות הנפש של המיילדות ושל אמו של משה (יוכבד, זוכרים?). השם יתברך! רק אתה יכול להוליד אותי מחדש! זה אולי מה שחשבה יוכבד כאשר שמה את התבה ביאור: החלטתי להמשיך וללדת גם במצב הנורא הזה, עכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם הילד הזה ואני מוסרת אותו אליך ה'. הננו בידך.
האם השם החדש מנותק לגמרי מהשם הישן? האם צריך לזרוק לפח את כל מה שהיה ולהתחיל מאפס, כאילו לא היה כלום? לא ולא! הרי בני ישראל יצאו ממצרים בזכות "שלא שינו את שמם"! הזרע הראשון שנרקב ונקבר צמח והפך לעץ אדיר, אבל בפירות של העץ הזה יש עכשיו גרעינים בדיוק כמו הזרע הראשון. גם משה רבינו לא מוחק את ההיסטוריה של עם ישראל, חס ושלום. להיפך – משה מעיר את העם מתרדמת הגלות ומגלה לכולם מחדש את השם היהודי האמיתי שלהם. וביציאת מצרים, משה לוקח את עצמות יוסף עמו – הוא זה שמצליח לקשור מחדש את השלשלת לדורות הקודמים.
בקיצור ולעניין: אני אומר לעצמי. לפעמים אני מאבד את השם. נסחף בכל מיני מקומות שהם לא שלי. לא אני. זו גלות. אבל בכל יום אני מזכיר את יציאת מצרים כדי להזכיר לעצמי טוב-טוב שאפשר לצאת מהגלות! ועכשיו אני מבין שאחרי שהגעתי לאיפה שהגעתי, אני יכול דווקא להתחיל מחדש, כמו הזרע שנרקב ומתחיל לצמוח.
צמיחה טובה ושבת שלום!
מבוסס על דברי הרב גינזבורג שליט"א בספר הממד הפנימי.
