פרשת "חוקת" מתנהלת בשנה הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. בפרשה זו אנו קוראים על פרשת "פרה אדומה" ועל פטירת מרים ואהרן, שליוו את בני ישראל 40 שנה במדבר. בפרשה זו שומעים בני ישראל את הבשורה על הסתלקותו של משה מעם ישראל, עוזבים את העיר קָדֵשׁ, שנמצאת בנגב הדרומי, נוסעים בדרכם לארץ ישראל ועוברים בהֹר הָהָר. האם יש קשר בין כל אלה לפרשת פרה אדומה?
העיר קָדֵשׁ הייתה בשביל בני ישראל היוצאים ממצרים מקום המתנה, שבו הם ישבו וחיכו לפטירת כל האנשים שנגזרה עליהם הגזרה. 19 שנים ישבו בני ישראל בעיר קדש. "יָמִים רַבִּים" (דברים א, מו ורש"י שם). בשנת הארבעים נפטרו כל האנשים שחייבים מיתה בגלל חטא המרגלים. עזבה אותם הגזרה של "וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה" (במדבר יד), ונותרו רק האנשים שנגזר עליהם לחיות. וכך אומר להם משה: לעומת כל אלה שמתו במדבר, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד ג).
כך מסביר רש"י את המילים האמורות בפרשה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה" - "כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ, שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם. שכבר כלו מתי מדבר. ואלו מאותן שכתוב בהן 'חיים כולכם היום'".
בשעה זו צריכים בני ישראל להתנקות מכל טומאת המיתה שליוותה את העם 40 שנה. בשעה זו הם צריכים מים טהורים. בשעה זו במיוחד הם צריכים טהרה, כיוון שהם נכנסים לארץ ישראל שאינה סובלת טומאה, ארץ שמקיאה את כל הטמאים. "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם" (ויקרא יח כח). על כן הם חייבים טהרה גדולה.
מהסיבה הזאת מצווה התורה בפרשת "חוקת" על פרה אדומה. הפרה הזאת לא מטהרת רק אדם יחיד, אלא היא מכפרת ומטהרת את כלל ישראל (עיין מועד קטן כח ע"א), לקראת כניסתם לארץ ישראל, "ארץ החיים" (רש"י תהילים קטז ט).
טהרה כזו בזמן הכניסה לארץ נכתבה גם בספר יחזקאל, שמתאר את קיבוץ הגלויות בגאולה השלישית. "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, כד).
שנת הארבעים אינה שנה קלה כלל ועיקר. בשנה זו עוזבים אותם שְׁלשֶׁת הָרֹעִים, באר המים שהייתה להם בזכות מרים איננה. גם ענני הכבוד שבאו בזכות אהרון אינם. בסוף אותה שנה גם נפסק המן, שבא בזכות משה. כעת הם צריכים להשיג מים ומזון בכוחות עצמם. בשעה זו הם צריכים לדעת להילחם ולהתמודד ככל האדם.
בשנה זו, אחרי פטירת אהרון, הם נלחמים לראשונה בלי ההגנה שהוא הביא להם. הם נלחמים בכנעני מלך ערד, והוא מנצח אותם ושובה מהם שבי. אחרי שהוא חוסם להם את הדרך לארץ ישראל מדרום, מהנגב, הם מתחילים להבין כמה קשה להם להתנהל בלי אהרון.
מיד אחר כך הם מתמודדים עם אדום, עמון ומואב, שלא נותנים להם לעבור בגבולם וחוסמים את דרך הכניסה לארץ ישראל מדרום מזרחה של ארץ ישראל. הם חייבים להקיף בדרך ארוכה את אדום, עמון ומואב. "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ" (במדבר כא, ד).
רש"י מסביר, שהחזרה אחורה לכיוון ים סוף הגיעה כמעט עד מצרים. הם חוזרים שבע מסעות עד מוסירה. רש"י מסביר את מה שמסופר בגמרא ירושלמית על הקרב הגדול שהיה בין בני שמעון שרצו להמשיך ולרדת למצרים לבין בני לוי שרצו להמשיך לארץ ישראל. "רדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (ראה עוד רש"י על דברים פרק י פסוק ו).
רק שם הם בוכים על אהרון הכהן. רק שם הם מבינים את גודל הטובה שהייתה להם כל השנים שאהרון הכהן חי בתוכם ומשכין שלום. רק שם הם מבינים את הטוב הגדול של ענני הכבוד שבאו בזכות אהרון הכהן. עד אותם ימים כל הטוב הזה היה מובן מאליו כל כך, שהם לא חשו צורך כלל להכיר טובה ולומר תודה.
גם החצי השני של שנת הארבעים לא היה קל כלל ועיקר. הם קרובים מאוד לארץ ישראל, רואים אותה מרחוק – אבל לא יכולים להיכנס אליה. הם צריכים להתמודד תחילה עם שני מלכי האמורי, סיחון ועוג. הממלכות היותר חזקות ומאיימות בסביבה (דברים ב, י). שני מלכים ענקיים ששמרו על ארץ ישראל וחסמו את הדרך לבני ישראל מהכיוון הצפון-מזרחי של הארץ. "לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות" (רש"י במדבר כא, כג).
גם הערים של סיחון ועוג היו מבוצרות באופן מרשים ביותר. לא קשה לענקים לבנות עיר גדולה ובצורה בשמים. וכך אמרו חז"ל: "אילו היתה חשבון מלאה יתושין - אין כל בריה יכולה לכבשה. ואם היה סיחון בכפר חלש - אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו היה בחשבון. אמר הקב"ה: מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר? נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד ושם נפלו. ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש אלא נשים וטף" (רש"י במדבר כא, כג).
זה שאמר הכתוב: "וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל". מן הסתם, כשראו בני ישראל את כל ההמון הגדול הזה מתייצב מולם, וסיחון הענק עומד בראשם, נפל עליהם פחד. אבל בדיוק זו המשימה שהם צריכים להתגבר עליה לפני שהם נכנסים לארץ ישראל: תיקון חטא המרגלים, תיקון הפחד מהענקים. והם אכן עמדו במשימה הזאת.
אחרי המלחמה והניצחון על סיחון, הם צריכים להתגבר על משהו יותר קשה. על עוג מלך הבשן. כאן הקב"ה צריך לצוות על משה שלא יפחד. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן". אחרי שראית את סיחון נופל, יש לך מספיק ביטחון בשביל לדעת שאתה יכול להכניע גם את עוג.
אם משה צריך חיזוק כזה מאלוקים, כנראה שעוג היה מאיים גם עליו. ולמה? כיוון שעוג הוא "פליט" מקצועי. בכל פעם שיש מלחמה או אסון, הוא מצליח להימלט. כך היה במבול, שכל הענקים מעולם התוהו נכחדו והוא הצליח באופן פלאי להינצל, וכך היה במלחמת ארבעת המלכים שהכו את חמשת המלכים של סדום ועמורה והרגו את כל הענקים שהיו בעבר הירדן המזרחי, ואילו הוא ניצל.
חכמינו מספרים איך ניצל עוג מהמבול. הרי הוא היה ענק מדי מכדי להיכנס לתיבה. הוא גם לא היה צדיק מספיק להיכנס לתיבה זו, שרק מי שלא השחית את דרכו נכנס אליה. מה עשה? ידע עוג כי סביבות תיבת נח המים לא רותחים, כדי שלא יימס הזפת השומר על התיבה מחדירת מי המבול (וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר". כופר – זפת. רש"י בראשית ו, יג). כך מסבירה הגמרא בזבחים (קיג ע"ב): "נס נעשה להם שנצטננו בצידי התיבה".
גם במלחמת ארבעת המלכים ניצל עוג בזכות הקשר לקודש. בזכות העובדה שהודיע לאברהם כי אחיו נשבה. "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי". למרות הכוונות הזדוניות שלו (רש"י שם), המעשים שלו מביאים ישועה לאברהם ועל-ידי כך הוא ניצל. הוא יודע לנצל את הקרבה לקדושה למען עצמו, להמשיך את מעשי הרשע של הענקים (ועיין רש"י נידה סא ע"א, שמסביר כי עוג ברח בשעת המבול לארץ ישראל, והיא היא). גם כאן הוא נוקט באותה שיטה ודבק בארץ ישראל, על כן משה מפחד. לכן אמר לו הקב"ה כי תם זמנם של הענקים הללו. "סר צילם מעליהם". הם יכחידו את עצמם, ואתה רק תשלים את המלאכה.
הגמרא (ברכות נד ע"א) מלמדת הלכה שכל הרואה את האבן שביקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל – חייב לברך "שעה נסים לאבותינו במקום הזה". ומהי אותה אבן? כך מספרת הגמרא על תוכניותיו של עוג מלך הבשן: "אָמַר, מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל כַּמָּה הֲוָה? תְּלָתָא פַּרְסֵי, אֵיזִיל וְאִיעֲקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי, וְאִשְׁדִי עֲלַיְיהוּ וְאִיקְטְלִינְהוּ. אָזַל, עָקַר טוּרָא בַּר תְּלָתָא פַּרְסֵי, וְאוֹתְבֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ. אַיְתֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהּ קוּמְצֵי, וְנִקְבוּהָ, וְנָחִית לֵיהּ אַצַוְּארֵיהּ. בָּעָא לְמִשְׁלְפֵיהּ, מָשְׁכוּהָ שִׁינֵיהּ לְהַאי גִּיסָא וּלְהַאי גִּיסָא, וְלָא מָצִי מִישְׁלְפָהּ, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב, (תהלים ג) 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ'. וְכִדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אַל תִּקְרֵי, 'שִׁבַּרְתָּ', אֶלָּא 'שִׁרְבַּבְתָּ'. מֹשֶׁה כַּמָּה הֲוָאִי? עֶשֶׂר אַמִּין. שָׁקַל נַרְגָּא בַּת עֶשֶׂר אַמִּין, וְשָׁוַר עֶשֶׂר אַמִּין, וּמַחְיֵהּ בְּקַרְסוּלֵיהּ וְקַטְלֵיהּ".
אמר עוג: גודל מחנה ישראל הוא שלוש פרסות (כ-12 קילומטר). אעקור הר בגודל מחנה ישראל, אכפה אותו עליהם כגיגית ואכלה אותם כרגע. אבל התוכניות של הענק הגדול הזה השתבשו בעקבות היצורים הקטנטנים ביותר, הלא הם הנמלים. שכאשר עוג שם את ההר הענק הזה על ראשו, החלו הנמלים לכרסם במרץ את האדמה שמעל ראשו, וההר קרס על צווארו. ניסה עוג להעלות את ההר מעליו ולא היה יכול, כיוון שהשיניים שלו נתקעו בהר ולא היה יכול להוציאן. משה, שהיה גבוה עשר אמות, לקח את המטה שלו וקפץ לגובה של עשר אמות והכה את קרסולו של עוג הענק, וכך נפל עוג עם ההר על ראשו ומת.
גם סיחון, אחיו של עוג, ניצל דרך הקרבה לקודש. כך מספרת הגמרא (נידה סא ע"א) עליהם שהיו בני אחיה בר שמחזאי מהנפילים. ואומר תוס' (שם) שסיחון ניצל מהמבול באותה דרך שניצל עוג (עיין מדרש רבה דברים יא י). אמנם המהרש"א שם מביא בחידושי אגדות "שמעתי דאיתא במדרש שאביו של עוג בא בזנות על אשת חם בן נח קודם המבול והיתה הרה ממנו בבואה אל התיבה וילדה בתיבה את סיחון".
הערוך לנר (נידה סא ע"א) הקשה על המהרש"א וכתב "ולא ידעתי מקום המדרש, וגם נראה דוחק שאשת חם שהשחיתה את דרכה לפי זה כשאר אנשי דור המבול לזנות אשת איש שתנצל בתיבה, ומה גם שיולד ממזר בתיבה". והביא תירוץ אחר בשם הדעת זקנים מבעלי התוספות על התורה (במדבר כא לד) שאומר כי עוג נולד קודם המבול ולכן לא היה יכול להיכנס לתיבה. ואמו של עוג הייתה בהיריון עם סיחון בשנת המבול. "והלכה ונשאת לאחד מבני נח וכבר היתה מעוברת מאותן בני האלהים אשר לקחו מבנות האדם, ונולד סיחון בתיבה".
יש אומרים כי הנפילים לא יכולים להוליד מאשה, שהרי היא אינה בת מינם ואין יצור יכול להוליד אלא מבני מינו. ועל כן כל הבנים שנולדו לאותן נשים מבנות האדם היו באמת מזרע אנשים אחרים, ולא מזרע אותם הענקים. אבל כיוון שמחשבת הנשים בזמן ההיריון הייתה על אותם הענקים, נולדו ילדים מזרע אנשים שדומים לאותם ענקים.
וכדי להבין מה היה יסוד קלקולם של אותם ענקים ראוי לקרוא מה שכתב האר"י ז"ל בשער הפסוקים (בלק), כי הנפילים הללו היו המלאכים שקטרגו על בריאת אדם הראשון ואמרו: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". למרות דבר ה' שרוצה לברוא אדם הם אומרים: אין סיכוי לאדם לתקן בעולם הזה. אין בו אמונה ובסופו של דבר הוא יקלקל. "והפילם הקב"ה ממקום קדושתם" (עיין זוהר פרשת בראשית דף ל"ה ע"א). גם בעולם הזה הם שייכים לעולם התוהו. לא מאמינים בהצלחה, לא מאמינים בגאולה. מכשילים כל יוזמה באומרם: אין סיכוי, ממילא זה לא יצליח ובסופו של דבר הכול ייכשל.
הכחדתם של הענקים היא הכחדת הקלקול הרוחני שעמד בבסיס חטא המרגלים שאמרו: "חזק הוא ממנו". כביכול אמרו המרגלים שהענקים חזקים יותר מדבר האלוקים. אע"פ שה' אמר אפשר לכבוש את הארץ, המרגלים אומרים שאין אפשרות כזאת. שורש קלקולם של המרגלים הוא מקלקול הנפילים וממשיכיהם הענקים. את הקלקול הזה צריך משה להכרית לפני שבני ישראל נכנסים לארץ ישראל.
גם היום אנו צריכים להכרית את הקלקול הזה בבואנו לארץ ישראל, גם היום אנחנו צריכים להתמלא אמונה ולומר "אפשר ואפשר" על כל מה שהקב"ה הבטיח לאבותינו ולנו.
