בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'

בלעם אמר על עצמו "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן". והקשתה הגמרא: "הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע?" (ברכות ז ע"א). הרי בלעם לא מצליח לראות את המלאך שרואה האתון, איך הוא אומר אפוא על עצמו "יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן"? אלא, משיבה הגמרא, שידע בלעם לכוון לרגע שבו אלוקים כועס בכל יום. שבכל יום ויום הקב"ה טוב ומטיב ומשפיע חיים לכל. ורק רגע אחד של אף וזעם יש, כמבואר בפסוקים, "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חיים ברצונו" (תהילים ל). ו"חֲבִי כִמְעַט רֶגַע, עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו כו). כישרונו של בלעם היה למצוא את הרגע הזה ולקלל בו.

חכמינו בגמרא לימדו כי אפשר למצוא את רגע הכעס הזה על-ידי התבוננות בבעלי-חיים, ובמיוחד בתרנגול. ומספרת הגמרא על רבי יהושע בן לוי, שהיה לו שכן שהציק לו בשאלות של כפירה. יום אחד לקח רבי יהושע בן לוי תרנגול והתבונן בו לראות מתי רגע הכעס של ה', שיקלל בו את השכן הטרדן. "כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא – נַיִים". בדיוק ברגע הכעס האלוקי - התנמנם רבי יהושע בן לוי ולא הספיק לקלל את שכנו. הבין רבי יהושע שהדרך הנכונה היא לברך ולא לקלל, שנאמר: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה), וּכְתִיב "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִיק לֹא טוֹב" (משלי יז).

הכישרון של הצדיקים הוא למצוא את השעות הרבות שבהן הקב"ה משפיע טוב על ברואיו ולברך, כי זה באמת רצון ה'. את הרצון הזה אפילו בלעם הבין: "וירא בלעם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל". וכך היה מספר מרן הרב אליהו זצוק"ל על הבבא סאלי, שביקשו ממנו לקלל את אויבי ישראל. ואמר להם שתפקידו בעולם הוא לברך ולא לקלל, ועל כן הוא יברך את אויבינו שיראו את הצלחת ישראל, בית המקדש וביאת המשיח במהרה בימינו.

הקורא בספר תהילים רואה כמה התאמץ דוד המלך לברך בכל לבו, וכמה התאמץ ללמד את ישראל כוחה של ברכה. כמה וכמה פעמים מופיע שדוד מצווה על עצמו לברך את ה'. חמש פעמים הוא אומר: "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ" (תהלים קג קד). אפילו כשהוא מגורש ממלכותו על-ידי בנו הוא מברך: "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ: אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי" (תהילים לד).

חכמינו בגמרא (ברכות ז ע"ב) תמהו: "'מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ' (ג) - קִינָה לְדָוִד מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב. קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ, שָׂמַח. אַף כָּאן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, 'הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ', הָיָה עָצֵב. אָמַר, שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, דְּלָא חַיִיס עָלַי? כֵּיוָן דְּחָזָא דְּאַבְשָׁלוֹם הוּא, שָׁמַח, מִשּׁוּם הָכִי אָמַר, 'מִזְמוֹר'".

הכישרון למצוא נקודה חיובית במרד אבשלום ולהודות לה' על כך הוא הלימוד הגדול שאנחנו לומדים מדוד המלך. לגודל חשיבותו הוא מופיע בתחילת ספר תהילים. וכך שזור כל ספר תהילים בהודאות לה', אפילו בעת שהוא בורח מפני שאול חותנו (נז. נט), ונאלץ לברוח ל"מִדְבַּר יְהוּדָה" (סג). גם שם הוא אומר: "כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי".

מדוד המלך למדו חכמים ש"חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטוֹבָה" (ברכות סב). וכל מי שאומר כי מודים לה' רק על הטוב – מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. על כן חייב כל אדם למצוא בעצמו עין טובה כדי לברך את ה' בשמחה. "אָמַר רָבָא, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקַבְּלִינְהוּ בְּשִׂמְחָה". ובזה הוא הופך להיות בן העולם הבא כבר בעולם הזה.

כך למדו חכמינו בגמרא (ברכות ד ע"ב): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אֲבִינָא: כָּל הָאוֹמֵר 'תְּהִלָּה לְדָוִד' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא". זה הפרק שבו דוד פותח ואומר: "אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהילים קמה). הסתכלות על טוב ה' בכל, לפי כל סדר אותיות הא'-ב'. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". טוב ומטיב שמשפיע על כל היצורים חיים ומזון ורצון. "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן".

מי שאוחז ברצון להטיב לכל; מי שאוחז בראיית הטוב הכוללת; מי שמברך את ה' כל יום – הוא בן העולם הבא כאן בעולם הזה. שכך נראה העולם הבא, עולם שמברכים בו על הרעה "הטוב והמטיב" ולא "דיין האמת", כמו שנוהגים היום. האוחזים במידת דוד המלך היום - הם בני העולם הבא אפילו כאן בעולם הזה, ולכן זה גם שכרם להיות בני בית בעולם הבא.

מהתבוננות בפסוקים שכתב דוד בתהלים אפשר לראות כי דוד לא רק לימד את עצמו לברך, אלא מלמד את כולנו לעשות כך, מעם ישראל, עבור דרך העמים כולם וכלה במלאכים.

בעניין ישראל אומר דוד בתהילים: "בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת ה'. בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה': בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה', יִרְאֵי ה' בָּרְכוּ אֶת ה'. בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָםִ הַלְלוּיָהּ" (תהילים קלה, וראה עוד כו. סח. צא. צה. צו). כך הוא מלמד את בנו שלמה לברך כָּל הַיּוֹם: "וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרְכֶנְהוּ" (עב).

על בני העולם, שאותם מלמד דוד לברך, נאמר בתהלים: "בָּרְכוּ עַמִּים אֱלֹקֵינוּ וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ" (סח). כן אנו מזכירים במִזְמוֹר לְתוֹדָה: "הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ - הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ" (ק). כך גם מסתיים הפרק "אשרי יושבי ביתך": "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (קמה).

על המלאכים אומר דוד המלך בתהילים: "בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ: בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ: בָּרְכוּ ה' כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ. בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'" (קג).

על כן בסיום הספרים בתהילים מברך דוד, ואנחנו חוזרים על כך בתפילה פעמיים, גם בסיום פסוקי דזמרא וגם בסיום שיר של יום. קודם ברכה לציון וירושלים "בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלָיִם הַלְלוּיָהּ". אחר כך ברכה לעם ישראל: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקִים אֱלֹקֵי יִשְֹרָאֵל. עֹשֵֹה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ". ולבסוף ברכה לעולם כולו: "וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן".

חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם

בגמרא למדו על חובת הברכה ממשה רבנו: "הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים י) 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ'" (מנחות מג ע"ב). והסביר שם רש"י כי רבי מאיר למד זאת מכך שכתוב "מה" והוא קורא אותו כמו: "מאה". דהיינו מאה ברכות ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ". ודבר זה נפסק בשו"ע (או"ח מו, ג'): "חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, לפחות".

חכמינו מביאים כי דוד המלך תיקן מאה ברכות בעקבות מגֵפה שפקדה את ישראל. ועל-פי האמור לקמן נראה שזו המגֵפה שמוזכרת בסוף ספר שמואל, שבעקבותיה דוד המלך הולך לקנות את הר ציון - גורן ארוונה היבוסי ששם יוקם בית המקדש על-ידי שלמה בנו, "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (קלג). ואם כן – אין מקום יותר מתאים ממנו להשפיע ברכה וחיים ולעצור את המגפה.

וכתב בספר הרוקח (שכ): "כי מאה הברכות הללו באו להגן עלינו מפני מאה קללות חסר שתים שנמצאות בפרשת כי תבא. שיעביר ה' את הקללות לאויבינו כמו שכתב בפרשת ניצבים: 'וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ' (דברים ל). על כן נבנה בית המקדש השני גבוה מאה אמה. כי שם מקור הברכה ומקור הברכות כולם".

וכותב המנהיג בשם הריקאנטי על הפסוק "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא מאה שערים" ואמר: "דע כי חכמי הקבלה אמרו כי הארץ העליונה מאה שערים. לכל שער בית קיבול נובעת מעייני ברכה לעולם. ומשם ינק יצחק אבינו ע"ה מאה מיני ברכות ממאה שערים הנזכר, שמשם יוצא ברכה ושפע ואצילות לכל הנבראים. ולפיכך תמצא באהל מועד 'מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן'. שאין לך אדן שלא יהיה לו בית קיבול לקבל הברכה מן העמודים שנאמר 'ווי העמודים' (וכבר ידעת כי סוד הוי"ו הוא סוד הקו האמצעי והוא סוד מאה ברכות בכל יום. כי המקיים זה יזכה בזה. כי כל ברכה וברכה יש לה מקום ומעיין ממה שהיא נשפע ונאצלת. ואם ח"ו יחסר מהם הרי הוא מקלקל הצינורות ומקצץ נטיעות נפשו, ואוי לו על חסרונו שאינו נכנס בשערי צדק, לפי שהאדנים לעמודים אינם מסודרים ואין שכינה שורה על דבר פגום כי אין האהל פרוסה כסדר. זהו סוד 'אהל בל יצען' וגו' ישעיה לג' כ'). נמצא כל הגומר בכל יום מאה ברכות כאילו פורש אהל מועד ותקעו על מאה אדנים ומתברך במאה מיני ברכות".

ובאמת זה פשט הברכות, שרובן נאמרות מתוך מחשבה על בית המקדש. ובמקום שבו נמצאת מחשבתו של אדם – שם הוא נמצא. מתוך מאה ברכות, 57 ברכות בכל יום הן בתפילת י"ח. שעליה נאמר בשו"ע (או"ח צה, ב) "ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש". גם ברכות ק"ש, ברכות פסוקי דזמרא, ברכות השחר וברכות העולים לתורה נאמרות בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט ושם צריכה להיות מחשבתו.

ובאמת כך ראוי לעשות בכל הברכות. כך מביא ה"מגן אברהם" (או"ח רכ"ג ס"ק ב) שכאשר מברך הטוב והמטיב "ישתחוה נגד מזרח ויברך" כשהוא חושב על בית המקדש. ובא"ר שם מעתיק דבריו ומוסיף עליו: "ונראה דהוא הדין בכל ברכות אלו" (ועיין שו"ת שלמת חיים ח"ד סי' ד' אות י"ב. ושו"ת בצל החכמה חלק ג סימן ז).

וכוונה זו מתאימה לכל כוונת הברכות הנלמדת מהפסוק שממנו למדו חכמינו את חובת מאה הברכות: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ולמדו חכמינו מכאן על יראת שמים. להרגיש את נוכחות ה' בכל מקום כל הזמן. כך כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות הל' ב - ד): "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". ואלו בדיוק הדברים הכתובים בפסוק, ואלו בדיוק ההרגשות שצריך כל אדם להרגיש כשהוא נמצא במחשבתו במקדש ובקודש הקדשים.

שהרי עיקר מקום היראה הר המוריה שעליו נאמר: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב). מקום שרואים בו את ה' ויראים ממנו, גם עכשיו וגם לדורות. שעולים כל ישראל להר המוריה שלוש פעמים בשנה ללמוד יראת שמים, כדכתיב: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים" (דברים יד כג). וזה עניינן של מאה הברכות שתיקן דוד המלך, שהן צריכות להביא לכל אחד מעם ישראל יראת שמים טהורה, וזאת היא ההכנה של דוד המלך לבניין בית המקדש בירושלים בימי בנו שלמה.

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל לומר בשם דודו, הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שמברכותיו של אדם אפשר לבדוק את יראת השמים שלו. לכן אומרת הגמרא (בב"ק ל ע"): "מאן דבעי למהוי חסידא ילמוד מילי דברכות".

והיה רגיל הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל לחשב ולומר שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, ובשנה יש אפשרות לברך 35,000 ברכות. ובחיים חיותו של אדם, אם יחיה מאה שנה יצבור לעצמו אוצר של 3.5 מיליון ברכות! והנה, אדם שלא מקפיד לברך בניחותא, הרי אחרי אריכות ימים כשיגיע לשמים, יביאו לפניו קרונות של ברכות ואותו אדם ישמח מאוד, אבל כשיתחילו להוציא ולבדוק את ברכותיו יראה לחרדתו שיש ברכות בלועות, חצאי ברכות וכן על זה הדרך. הרי שמתוך 3.5 מיליון ברכות, לא יישאר לו אלא קרון אחד בלבד במקרה הטוב. על כן הוא היה רגיל להזהיר שיש להוסיף לכל ברכה זמן של שתי שניות בלבד. והיינו שיעשה שתי הפסקות וכך יברך: בתחילה יאמר בנחת "ברוך אתה ה'" ואז ינשום, וימשיך "אלקינו מלך העולם", ושוב יפסיק וינשום, ואז יסיים את הברכה עצמה. ואם כך יעשה, הרי שירוויח אלפי אלפים ורבי רבבות של ברכות שלמות וטובות לנצח נצחים.

וסיפר מרן הרב זצוק"ל, כי פעם לימד הרב יהודה צדקה זצוק"ל את הדבר הזה וניגש אליו אחרי השיעור יהודי זקן שהתאונן על כך שלא הקפיד בחייו לברך בנחת כדבעי, ומה יעשה עתה שכבר בא בימים? אמר לו הרב צדקה ע"ה: אדרבה, קבל על עצמך מעתה שכל ברכה שתברך תהיה באופן הנ"ל ובהפסקות, ואז אין לך תיקון גדול מזה לכל הברכות שברכת בחייך עד עתה! ותרוויח בברכות שתברך בנחת מעתה והלאה, שכל הברכות שברכת בחייך יתוקנו כאילו ברכת אותן כתקנן. ואין לך סגולה טובה מזו, גם להינצל מפיגועים וממחלות, שראוי לכל אדם להיזהר מאוד בברכות בכל יום ויועיל הדבר למנוע כל מיני מחלות, ובפרט את המחלה הנוראה.

משלימים מאה ברכות, לכן יזכו לעולם שכולו שבת

בהלכות אלו נזכיר הלכות שכתובות בספר הלכות שבת החדש על-פי פסיקותיו של מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל, והרוצה לעמוד על מקורות ההלכה והרחבתם יעיין שם. הלכות אלו הן מפרק כ"ד העוסק במאה ברכות בשבת.

מכיוון שסופרים את מאה הברכות משקיעה לשקיעה (עיין תורת חיים סופר מו ושו"ת בצל החכמה חלק ד סימן קנה(, יש בשבת פחות ברכות, כיוון שתפילת ערבית של ערב שבת, וכן שחרית ומנחה, כוללות רק שבע ברכות כל אחת. ואע"פ שמוסיפים תפילת מוסף עם שבע ברכות, וקידוש בערב ובבוקר, עדיין חסרות עשרים ברכות להשלמה. לצורך כך תיקנו חכמים שלושה פתרונות.

בגלל חסרון הברכות בשבתות ובימים טובים, מובא בגמרא על חכם אחד בשם "רַב חִיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא - בְּשַׁבְּתָא וּבְיוֹמֵי טָבִי טָרַח וּמְמַלֵּא לְהוּ בְּאִסְפַּרְמְקֵי וּמְגָדֵּי". בשבתות וימים טובים היה רב חייא טורח וממלא את הבית בבשמים ובמטעמים, כדי שיברכו עליהם ויברכו בסופו של דבר מאה ברכות.

הרמב"ם והשו"ע הביאו את דברי רב חייא להלכה וכתבו: "ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח, כדי להשלים מנין מאה ברכות" (או"ח רצ). וברמב"ם כתב: "צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות. כיצד? אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו. וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו. ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום".

והקשה עליו ה"לחם משנה", שלכאורה הוא מרבה בברכות שלא לצורך. ותירץ שמדובר במקרה שכאשר ברך ברכה אחרונה לא רצה לאכול את מה שהביאו אחריו. אבל השל"ה הקדוש (מובא במג"א רטו) כתב כי אם בשבת הביאו פירות בסעודה, מותר להשאירם אחרי הסעודה כדי לברך מאה ברכות. כן פסק גם מהר"מ גלנאנטי, שאין זה מרבה בברכות שלא לצורך. כי למלא מאה ברכות זה צורך (וחלק עליו המג"א ממסכת יומא ששם משמע שאין לברך ברכות התורה ביום הכיפורים, שגם שם יש צורך במאה ברכות. ותירצו שיש לחלק בין ברכות הנהנין, שלכל פרי יש טעם שלו והנאה, לבין ברכות התורה שהיא דבר אחר עיין ברכ"י סי' מו ס"ע ו, ועיין כה"ח רט"ו ס"ק כ"ב וס"ק ט').

ודייק החיד"א (מחזיק ברכה רצ א') מלשון הש"ס "דהיה זהיר להשתדל אף אם יהיה לו טורח בגופו וממונו וכדקאמר טָרַח וּמְמַלֵּא לְהוּ. אמנם כיון דחזינן דבש"ס ייחס זה דוקא לרַב חִיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא ומשמע דהוא דוקא היה מצויין לטובה בהא מילתא. למדנו דלטרוח בזה הוא מדת חסידות". אבל יש גם דרכים אחרות למלא את מאה הברכות, וב"שולחן ערוך" (רפד, סעיף ג) מובאת עצה אחרת להשלים מאה ברכות בשבת. וכך כתב שם: "צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת". וכך הביא ב"בית יוסף" (מו), שהעונה אמן גדול מהמברך. וכשמכוון לברכות העולים לתורה הוא משלים מאה ברכות. וכן הביא המשנה ברורה (שם ס"ק א').

בשו"ת "תירוש ויצהר" (צח, יד) הביא רמז בשם הגאון רבי שמואל הורוויץ מהפסוק "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי". כי הגמרא אומרת שהגונב לחברו ברכה משלם עשרה זהובים. לפי זה מאה ברכות שוות אלף זהובים וזהו: הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה (חולין פז ע"א).

אמנם בשבת חסרות עשרים ברכות ששוות מאתיים זהובים, וממלאים אותן בפירות ומיני מגדים. על כן אמר "וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ". ומי שאין לו פירות להשלימן, מה יעשה? לכך אמר הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, דהיינו בבתי הכנסת, ומקשיב לברכות התורה וההפטרה ועונה אמן, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי. ובכך משלימים מניין ק' ברכות.

עצה שלישית להשלים מאה ברכות מובאת בבן איש חי (וישב טו) לברך את ה' על כל הטובה שהוא עושה לנו, לא בנוסח הרגיל של הברכות. ושם כתב כי טוב שהאדם ירגיל עצמו לומר בכל יום שלשה פסוקים אלו: "וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם: לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל" (דברי הימים א כט), שאומרים בפסוקי דזמרא. ובכל פעם יאמר אחריהם פסוק "ברוך אתה ה' למדני חוקיך".

וכתב על כך הבן איש חי כי טוב לומר פסוקים אלו שבע או עשר פעמים, "ומלבד תועלת סודית, שיש באמירתם, עוד תועיל לו להשלים לו מספר מאה ברכות בשעת הדחק". והמתבונן יראה כי זאת הייתה התקנה העיקרית של דוד המלך לברך את ה'. שהרי דוד לא תיקן אילו ברכות יברכו ומה יהיה נוסחן, אלא מסר סוד המאה ברכות לסנהדרין וחכמי דורו והם תיקנו בחכמתם אלו הברכות (פרישה סז). כל מה שלימד דוד הוא מילוי הלבבות בברכות ובהודאות, כמו שניכר מתוך ספר התהילים שכתבו דוד כדלעיל להכין את לבב ישראל לבית המקדש שייבנה על-ידי שלמה בנו.

הדרך הזאת היא הדרך הטובה ביותר לנשים שלא מתפללות שלוש תפילות ביום, להשלים את מאה הברכות. נשים אלו יכולות לתקן תיקון מאה הברכות על-פי עיקר התקנה של דוד המלך. ויעשו זאת או בקריאת תהילים או בברכות שמברכות את ה' במילים שלהן על כל הטוב שהוא מביא להן.

כך כתב בעל הבן איש חי על נשים שלא מכירות את נוסח ברכת המזון המופיעה בסידורים, שיאמרו בלשונן ברכה. "בריך רחמנא מרן מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא, בריך רחמנא דזן לכולא". וכמובן שאפשר לאומרו גם בלשון עברית, שהרי הנוסח הזה אינו מקודש ולא נאמר עליו שאסור לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות.

ראיה לדבר מהטור (או"ח מו) שכתב כי חכמים תיקנו ברכות השחר להשלים מאה ברכות. ובאמת היא תקנת דוד בתהילים (קמו) כדלעיל ושם אמרו דוד בלשונו: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים: ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים ה' זֹקֵף כְּפוּפִים" וכו'. ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו את ההודאות הללו בנוסח של ברכה (ועיין שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן קנה). ואם אדם מודה לה' כדרך שהודה לו דוד המלך – בוודאי הוא מביא ברכה גדולה לעולם.

על כן גם נשים וגם גברים שרוצים להכין את עצמם לבית המקדש, ורוצים לקיים דברי דוד המלך בהידור, ימלאו את פיהם בברכות על כל הדברים שה' עושה לנו, גדולים וקטנים. על כל הטוב שאלוקים גומל לנו יום יום. ולוואי שנמלא את הפה ברכה כל היום כולו. ובזכות זה נזכה לקדושת המשכן והמקדש אמן ואמן.