פרשת "מסעי" נאמרת בסיום המסע הארוך בן 40 שנה במדבר, שהיו בו 42 תחנות. הפרשה נאמרת על שפת הירדן, וממש לפני פטירתו מצטווה משה כמה ציוויים אחרונים. אחד מהם הוא לתת ללוויים 42 ערים מכל שבטי ישראל בכל רחבי ארץ ישראל (רמב"ם שמיטה ויובל יג). כשמתבוננים בהם רואים כי הציוויים הללו הם תמצית חייו של משה.
ב-42 ערי הלויים ישבו גם הלוויים וגם הכהנים, שתפקידם ללמד תורה לכלל ישראל. "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב ז). הכהנים והלוויים הללו היו מסתובבים בכל רחבי הארץ ומלמדים תורה לרבים, עד שכמעט לא הכירו את בני ביתם: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".
על מסירות הנפש הזאת כותב הרמב"ם: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים. שנאמר 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל'. (דברים לג י). לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן. אלא הם חיל השם שנאמר 'ברך ה' חילו' והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר 'אני חלקך ונחלתך'" (רמב"ם שמיטה ויובל יג, יב).
מטבע הדברים היו הערים הללו מרכזים חינוכיים ומרכזי תורה. סביבם התרכזו כל מבקשי התורה והעוסקים בהפצתה ברבים: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם. הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'" (רמב"ם שמיטה ויובל יג).
באופן טבעי התרכזו בערים הללו גם כל האנשים שרוצים לחזור בתשובה או שצריכים לחזור בתשובה. לכן נאמר על הערים הללו שהן קולטות רוצחים שרצחו בשגגה כמו ערי מקלט רגילות. "וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר: כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן" (במדבר לה, ו). כל עיר מקלט הייתה עיר ללוויים. וכל עיר לויים הייתה עיר מקלט.
וכך כותב הרמב"ם: "כל ערי הלוים - קולטות, וכל אחת מהן - עיר מקלט היא, שנאמר (במדבר ל"ה ו') 'ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר'. הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט: ומה הפרש יש בין ערי מקלט שהובדלו למקלט ובין שאר ערי הלוים? ש'ערי מקלט' קולטות בין לדעת בין שלא לדעת הואיל ונכנס בהן נקלט, ושאר ערי הלוים אין קולטות אלא לדעת. ורוצח הדר ב'ערי מקלט' - אינו נותן שכר ביתו. והדר בשאר ערי הלוים - נותן שכר לבעל הבית" (רוצח ושמירת נפש ח).
הכהן הגדול, שהיה ממונה על אחיו הכהנים, היה בפועל הממונה העליון על כל המערכת הזאת גם באמצעות הכהנים וגם באמצעות העבודה בבית המקדש. שכשהיו באים ישראל למקדש, הייתה הקדושה גורמת להם התעוררות נפלאה, והכהנים היו מדריכים ומכוונים אותם להתנתק מעונותיהם ומתאוותיהם.
על-פי זה נבין את הגמרא שמספרת על אימותיהן של הכהנים הגדולים שהיו מספקות לרוצחים בשגגה מחיה וכסות בערי המקלט, שלא יתפללו על בניהן שימותו. הגמרא מקשה: וכי אם הרוצחים יתפללו – תתקבל תפילתם? והלא כתוב "קללת חנם לא תבא"? מתרצת הגמרא שהקללה עלולה לבוא על הכהנים כיוון שהיא לא בחינם. לכהנים הגדולים יש אחריות שלא יהיו רוצחים בשגגה בעם ישראל. הם היו צריכים לחנך את עם ישראל על קדושת החיים ולא לזלזל ולגרום רצח בשגגה. כמו כן היה עליהם להתפלל ולבקש רחמים על דורם - ולא ביקשו מספיק (מכות יא ע"א).
הגמרא מביאה על כך ראיה מאדם אחד שנטרף על-ידי אריה בריחוק שלוש פרסאות ממקומו של ר' יהושע בן לוי. נענש על זה רבי יהושע בן לוי עד כדי כך שאליהו הנביא, שהיה רגיל להיגלות אליו כל יום, לא בא לבית מדרשו שלושה ימים. כל זאת בגלל האחריות שלו, שלא התפלל על חייו של אותו האיש שנטרף (מכות יא ע"א).
מרן הרב אליהו זצוק"ל סיפר כי פעם שוחח עם שר המשטרה על המצוקה והצפיפות בבתי הסוהר, והשר שאל אותו מה התורה אומרת על כך. ענה לו הרב זצוק"ל כי בימינו בתי-כלא משמשים לעתים כחממה לרוצחים. שם הם משתכללים בדרכי הפשע ויוצאים מסוכנים יותר. התורה נתנה פתרון יותר טוב ושמו "ערי מקלט". ערים של בעלי תשובה שמהם אדם יוצא מתוקן בכל פינות נפשו.
על כן עיר שאין בה תלמידי חכמים לא יכולה להיות עיר מקלט. "וא"ר אלעזר: עיר שאין בה זקנים אינה קולטת" (מכות י ע"ב). ולא עוד, אלא שבעיר זו צריך להיות איזון עדין בין הרוצחים בשגגה לבין האנשים המלמדים תורה. שלא ירבו הרוצחים על הצדיקים. "אמר רבי אלעזר: עיר שרובה רוצחים - אינה קולטת, שנאמר: 'ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו'". מעמד האנשים הטובים צריך להיות יותר ממעמד הרוצחים בעיר הזאת. הם אמורים לתת בה את הטון ואת הכיוון, ועל כן הם צריכים להיות בה רוב כמו בשאר ערי הלוויים (עיין רמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש פרק ז ו).
עוד הבדל גדול היה בין הערים הללו לבין בתי-כלא לרוצחים, והוא תנאי החיים. הרוצחים ששוהים בערי המקלט וערי הלוויים צריכים לעבור סדרת חינוך על ערך החיים ועל שמירת הנפשות, שנאמר: "וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי" (דברים ד). הוא צריך לצאת מהעיר הזאת מלא חיוניות בריאה. מלא אהבת חיים. מלא שמחת חיים. "עָבִיד לֵיהּ מִידִי דְּתֵהֲוֵי לֵיהּ חִיּוּתָא" – תעשה לו משהו שתהיה לו חיוניות.
על כן נפסק שצריך להיות עיר בריאה גם בצד החומרי שלה וגם בצד הרוחני: "עָרִים הַלָּלוּ, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן; לֹא טִירִים קְטַנִּים, וְלֹא כְּרַכִּים גְּדוֹלִים, אֶלָּא עֲיָרוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת. וְאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם מַיִם, אִם אֵין שָׁם מַיִם, מְבִיאִין לָהֶם מַיִם, וְאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם שְׁוָקִים, וְאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם אוּכְלוּסִין, נִתְמַעֲטוּ אוּכְלוּסֵיהֶן - מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. נִתְמַעֲטוּ דִיּוּרֵיהֶן - מְבִיאִין לָהֶם כֹּהֲנִים לְוִיּים וְיִשְׂרָאֵלִיִּים" (מכות י ע"א. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ח).
החיוניות של הערים הללו נובעת גם מפגישות עם אנשים מלאי שמחת חיים. אנשים מלאי תורה וערכים. אנשים מלאי חסד ונתינה. על כן נפסק להלכה דבר מאוד מיוחד: "תָּנָא, תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה - מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ, דִּכְתִיב, (דברים ד) 'וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי'". והסביר הרמב"ם: "עשה לו כדי שיחיה. וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד - כמיתה חשובין" (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ז).
מכאן נבין גם את הגמרא שאומרת כי כשהיו ישראל במדבר לא היו הרוצחים בשגגה גולים אל מחוץ למחנה כמו המצורעים, אלא היו גולים למחנה לוויה שנמצא בקרבת המשכן. המקום שהוא "בית חיינו" ומשם שואבים חיוניות ושמחה ומשקים את החוטאים. משם לומדים על ערך החיים ועל חובת השמירה עליהם.
מאותה הסיבה גם מזבח קולט רוצחים בשגגה. כן כתב הרמב"ם (רוצח ושמירת נפש פרק ה): "המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון (שמות כ"א י"ד) 'מעם מזבחי תקחנו למות'", מכאן שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח שהוא כמו עיר מקלטו. ו"אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו".
בגלל מעלתן הגדולה של ערי המקלט, היו צריכים לקדש אותן. כך נאמר בספר יהושע (פרק כ): "וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה". המתבונן בשמות הערים רואה שמדובר בערי קודש מיוחדות: חברון בדרום, שהיא עיר האבות; שכם במרכז, שהיא מקום הברית עם ישראל; קֶדֶשׁ בגליל, שאף כי אינה מפורסמת כמו שכם וחברון, שמה מעיד עליה שהיא אחת מערי הקודש.
"וּמֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה נָתְנוּ אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בַּמִּישֹׁר מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וְאֶת רָאמוֹת בַּגִּלְעָד מִמַּטֵּה גָד וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן מִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה". נשאלת השאלה: איך ייתכן לתת שלוש ערים לשניים וחצי שבטים לעומת שלוש ערים לתשעה וחצי שבטים? הרמב"ן משיב על כך, כי באמת יש 48 ערי מקלט, שהרי כל ערי הלוויים היו קולטות רוצחים בשגגה. אלא שרוב ערי הלוויים היו בעבר הירדן המערבי, קרובים למקום המקדש שבו הייתה עבודתם של הכהנים והלוויים. לכן קבעו שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, שלא יוזנחו החוטאים חלילה, בגלל ריחוקם מהמרכז (עיין מלבי"ם יהושע כ, ז).
הליווי הרוחני לרוצח בשגגה מתחיל כבר בדרך. "וּמוֹסְרִים לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַּדָּרֶךְ - וִידַבְּרוּ אֵלָיו". ליווי שגם עשוי למנוע את הריגתו בידי גואל הדם אם ישיגם בדרך, וגם מראה לרוצח בשגגה כי הצלת החיים שלו תלויה בתורה שיודעת להציל חיים (עיין רמב"ם רוצח ושמירת נפש פרק ה, ח).
על-פי העיקרון הזה נבין את שאלת רבי יוחנן בגמרא: האם גם ישיבות ובתי מדרש קולטים רוצחים בשגגה, אע"פ שאינם בערי הלוויים? השאלה נתמכת מסמיכות הפסוקים בתורה, שבתחילה כתוב: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ: לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵ֗חַ אֲשֶׁר יִרְצַ֤ח אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַ֔עַת", ומיד אחר כך כתוב: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָֽיִם" (דברים ד, מא-מו). אם כן לכאורה התורה מצילה כמו עיר מקלט.
עונה הגמרא שתי תשובות: א] בתי מדרש קולטים רוצחים בשגגה ומצילים אותם מיד גואל הדם רק בעת שהרוצח בשגגה עוסק ממש בתורה. והשוהה בעיר מקלט או בעיר לוויים ניצול מגואל הדם ברגע כניסתו לעיר גם אם אינו עוסק באותה שעה בתורה. ב] דברי תורה מגנים ממוות על אנשים שהגיע זמנם להיפטר מן העולם על-ידי מלאך המוות ושליחיו. "כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא הֲוָה יָתִיב וְגָרַס בְּבֵי רַב, לָא מָצִי שְׁלִיחָא דְּמַלְאֲכָא דְּמוּתָא לְמִיקְרַב לְגַבֵּיהּ, דְּלָא הֲוָה פָּסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא. סָלִיק וְיָתִיב אֲאַרְזָא דְּבֵי רַב, וּפָקַע אַרְזָא - אִישְׁתִּיק, וְיָכִיל לֵיהּ". כמו רב חסדא שלא היה פוסק מללמוד תורה, ולא היה יכול שליחו של מלאך המוות להתקרב אליו. עלה וישב השליח על ארז ונשבר הארז, שתק רב חסדא לרגע והיה יכול שליח מלאך המוות לקחת את נשמתו.
ובגמרא: "דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי, מַאי דִּכְתִיב, (דברים דּ) 'אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַזְרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים" – עזור להם לחזור למוטב דרך האור והשמש. עזור להם על-ידי הארת פנים, שהרי פני משה כפני חמה. עזור להם לחזור ולחיות חיים בריאים. על כן תבנה להם ערי מקלט מלאים חיות וחיוניות, ערים של תלמידי חכמים שיחזירו אותם לדרך הישר.
"אִיכָּא דְּאַמְרֵי, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִזְרַחְתָּ שֶׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים" – "ויפה עשית" (רש"י שם). לפי הפירוש השני, בניית ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי לא נעשתה בציווי הקב"ה, אלא ביוזמת משה שעשה כן מדעתו להזריח שמש לרוצחים. ואמר לו הקב"ה: יפה עשית!
חכמינו אמרו שהעניין הזה של קירוב חוטאים דרך הארת פנים היה אהוב על משה. בדומה לאוהב כסף שיש לו מנה ורוצה מאתיים, כך היה משה, שהעלה את ישראל ממדרגה למדרגה ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי טהרה ורוצה לקרבם עוד ועוד. הוא לא מסתפק בכך שהעלה את ישראל ממצרים, ורוצה להחזיר את כל החוטאים שבישראל לדורי דורות באמצעות ערי המקלט.
ובגמרא: "דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי, מַאי דִּכְתִיב, (קהלת ה) 'אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף, וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' – 'אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף' - זֶה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁשָּׁלֹשׁ עָרִים שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אֵינָן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁנִּבְחֲרוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אָמַר, מִצְוָה הַבָּאָה לְיָדִי אֲקַיְּמֶנָּה" (מכות י ע"א). משה בנה אב טיפוס בעבר הירדן המזרחי, כדי שנלמד את הדרך להזריח ולהאיר פנים כמו שמש גם לחוטאים.
התורה מספרת לנו שבאחרית הימים יהיו עוד שלוש ערי מקלט. "בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש שנאמר 'ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה'. והיכן מוסיפין אותן? בערי הקיני והקנזי והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ברית עליהן ועדיין לא נכבשו. ועליהן נאמר בתורה (דברים י"ט ח' ט') 'ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה'".
יש אנשים שחושבים כי באחרית הימים יפרחו רק ורדים וכולם יהיו צדיקים. אבל המשנה והגמרא מלמדות אותנו כי בתחילתם החוצפה תגדל, ירבה היצר הרע וירבו הרוצחים בשגגה. החידוש הגדול של אחרית הימים יהיה בכך שהקב"ה יזה עלינו מים טהורים לטהרנו מעווננו. ימול את לבבנו ויסיר את עורלתו. "והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". ואנחנו נלך בדרכו ונוסיף עוד שלוש ערי מקלט להזריח שמש לרוצחים. לתקן עולם במלכות שדי, להפנות אליך כל רשעי ארץ וכו' (ותודה רבה לרב חנניה בלומרט מבת-ים שהעירני על כל הנ"ל. ומצווה לומר את הדברים משם אומרם להביא גאולה לעולם).
על-פי זה נבין את הגמרא שמדייקת מפני מה נאמר ליהושע "וידבר" בפרשת ערי המקלט: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה". המילה הזאת ייחודית לפרשה זו, ובכל המקומות האחרים נאמר ליהושע רק: "ויאמר". "אמר רבי חמא בר חנינא: מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עזה? וכו' מפני שהן של תורה".
ויתבארו הדברים יותר על-פי מה שנאמר בגמרא כי בסוף ימיו כרת יהושע ברית עם ישראל בשכם. באותו מעמד הוא כתב משהו בספר תורת האלוקים. "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם: וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹקִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'" (המקדש האמור כאן אינו המקדש שבירושלים, שעוד לא נבנתה בימים ההם. מדובר כאן על המשכן שהיה בימים ההם בשכם).
"פליגי בה ר' יהודה ור' נחמיה חד אומר שמנה פסוקים וחד אומר ערי מקלט". חולקים בדבר זה רב יהודה ורב נחמיה, אחד אומר שיהושע כתב את שמונה הפסוקים האחרונים של ספר תורה שכתוב בהם: "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'" (דברים לד). אפשר משה מת והוא כותב את הפסוקים הללו? אין זאת אלא שכתבם יהושע. ועל זה נאמר: "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹקִים".
דעה אחרת היא שיהושע לא כתב בספר התורה דבר, אלא כתב את פרשת ערי המקלט על קלף בפני עצמו, ואת הקלף שם בתוך ספר התורה שכתבו משה רבנו על אבן גדולה בבית המקדש שהיה בימים ההם בשכם. "וכתב יהושע ית פתגמיא האלין ואצנעינון בספר אוריתא דה' ונסיב אבנא רבתא ואקימה תמן תחות אלתא די בבית מקדשא דה'" (רשי בשם תרגום יונתן יהושע כד כו).
ויש שואלים: למה יהושע בוחר לכתוב מספר התורה רק את פרשת ערי המקלט, ולא את פרשת "שמע" או עשרת הדיברות? אלא שיהושע הוא התלמיד בגדול ביותר של משה. מה שקיבל משה תורה מסיני – מסרה ליהושע. ואע"פ שמשה לימד תורה לכל כלל ישראל, הוא העביר את האחריות לתורה בישראל רק ליהושע. בגלל האחריות הזאת כותב יהושע את פרשת ערי מקלט, שבה בני ישראל לוקחים את השוליים הכי נמוכים של החברה ומביאים אותם למקומות של אורה ותורה. מקום של ערכים ומידות טובות.
הגמרא (בבא בתרא ק ע"ב) מתארת כמה השתדלות עושים למען הרוצחים בערי המקלט, ומספרת שמכפילים להם את רוחב הדרך. "דרך הרבים - שש עשרה אמות. דרך ערי מקלט - שלשים ושתים אמות". שיהיה יכול הרוצח בשגגה להגיע לשם במהירות. ובגמרא (מכות י): "תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, 'מִקְלָט' הָיָה כָּתוּב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים, כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר הָרוֹצֵחַ, וְיִפְנֶה לְשָׁם. אָמַר רַבִּי כָּהֲנָא, מַאי קְרָא? 'תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ' - עֲשֵׂה לְךָ הֲכָנָה בַּדֶּרֶךְ".
וברמב"ם: "וחייבין בית דין לכוין הדרכים לערי מקלט ולתקן אותם ולהרחיבן ומסירין מהן כל מכשול וכל תקלה. ואין מניחין בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר, אלא עושין עליו גשר כדי שלא לעכב את הבורח לשם. שנאמר 'תכין לך הדרך' (דברים י"ט ג')". עוד כותב הרמב"ם בהלכה הבאה: "בחמשה עשר באדר בכל שנה בית דין מוציאין שלוחים לתקן הדרכים, וכל מקום שמצאוהו שנתקלקל - מתקנים אותו. ובית דין שנתרשלו בדבר זה מעלה עליהן הכתוב כאילו שפכו דמים" (הלכות רוצח ושפיכות דמים).
מהלכה זו למדו חכמים שה' פותח דרך לבעלי תשובה. "רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא פָּתַח לָהּ פִּתְחָא לְהַאי פַּרְשְׁתָא מֵהָכָא, (תהלים כה) 'טוֹב וְיָשָׁר ה', עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָרֶךְ'. אִם לַחַטָּאִים מוֹרֶה, קַל וָחֹמֶר לַצַּדִּיקִים". עם זאת, זוהי פתיחה שלא מאפשרת לרוצחים הגדולים להתחבא תחת בגדי הכהונה.
כך בגמרא: "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּשָׁלֹשׁ טָעֻיּוֹת עָתִיד שָׂרָהּ שֶׁל אֱדוֹם לִטְעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סג) 'מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה', טוֹעֶה - שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת אֶלָּא 'בֶּצֶר', וְהוּא גּוֹלֶה 'לְבָצְרָה'. טוֹעֶה - שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת אֶלָּא שׁוֹגֵג, וְהוּא מֵזִיד. טוֹעֶה - שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת אֶלָּא אָדָם וְהוּא מַלְאָךְ" (מכות יב ע"א).
ויהי רצון שעם ישראל יזכה לשוב בתשובה שלמה, מתוך קרון פנים של ה', בחינת "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם". אמן.
חידוש עצום! 1 א' אב תשע"ו 17:38 בנימין