פרשת "שמע ישראל" מופיעה בפרשת "ואתחנן", שקראנו בשבוע שעבר, ופרשת "והיה אם שמוע" מופיעה בפרשתנו, פרשת "עקב". ארבעה דברים מתקיימים בשתי הפרשיות הללו: א] הן נאמרות יום-יום, דכתיב בהן: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ב] הן נכתבות במזוזות הבתים, דכתיב בהן: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ". ג] הן נכתבות בתפילין, דכתיב בהן: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ד] אנו מצווים ללמד אותן לבנינו ולתלמידינו, דכתיב בהן: ו"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם"; "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם".
ארבעת הציוויים הללו הכתובים בשתיהן נמצאים רק במצווה זו של אהבת ה' שבה תלויה כל עבודת ה'. וכן כתב רבי אלעזר אזכרי בשם חובת הלבבות על אהבת ה' כי "אין מדרגה למעלה ממנה" (רבי אלעזר אזכרי בספר חרדים - פרק לד).
מקור דבריהם בזוהר (ג, רסז) שכתב: "בָעֵי בַּר נָשׁ לְאִתְקַשְּׁרָא בֵּיהּ בִּרְחִימוּתָא עִלָּאָה, דְּכָל פּוּלְחָנָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְמִפְלַח לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּיִפְלַח בִּרְחִימוּ. דְּלֵית לָךְ פּוּלְחָנָא, כְּמוֹ רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא". צריך אדם להתקשר באהבה העליונה שכל עבודת ה' תהיה באהבה. שאין לך עבודה כמו אהבת ה' (ואחד מענפיה הוא השיר כגון "ידיד נפש" שחיברו רבי אלעזר אזכרי וכולו עוסק באהבת ה').
עוד כותב שם הרשב"י כי אהבת ה' מתגלה דווקא בתקופת הגאולה ודווקא בארץ ישראל. אבל בגלות הקב"ה אומר: "וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה'". ולכן בתקופת הגאולה נצטווינו על האהבה שנאמר: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ", ואחר כך: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל). ניתן לראות זאת גם בפרשות אלו שעוסקות באהבת ה' ונאמרות חודשיים לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל.
בשונה מקריאת שמע ומזוזה, שיש בהן רק שתי פרשיות, בתפילין יש ארבע פרשיות, שתי אלה שבמזוזה ועוד שתי פרשיות "קדש" "והיה כי יביאך" שנאמרו לעם ישראל ביום יציאת מצרים. "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב".
בשתי הפרשיות האלו מתגלה אהבת ה' אותנו. בהן מתקיים בנו "בני בכורי ישראל", ולכן אנו מצטווים על פדיון בכור. אנו גם מתבשרים בהן כי ה' מקיים בנו את השבועה שנשבע לאבות ומביאנו לארץ ישראל. בפרשות הללו אנו מצווים לספר לילדינו שה' הוציאנו ממצרים לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שרף ולא על-ידי שליח, אלא בכבודו ובעצמו מרוב אהבתו. לספר להם ולשים בתודעתנו תמיד גם על היד כנגד הלב וגם על הראש כנגד המחשבה. גם לדעת וגם להרגיש את אהבת העולם שה' אוהב אותנו, ולאהוב אותו חזרה.
גם במזוזה וגם בתפילין יש מעלות מיוחדות, ובתלמוד ירושלמי (מגילה לד ע"א) נשאלה שאלה: "תפילה ומזוזה מי קודם?". כשיש לאדם סכום כסף מוגבל והוא יכול לקנות בו או מזוזה או תפילין, מה יקנה? "שמואל אמר: מזוזה קודמת. רב הונא אמר: תפילה קודמת. מה טעמיה דשמואל? שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות. מה טעמא דרב הונא? שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים". הגמרא בירושלמי מגיעה למסקנה שמזוזה קודמת, שהרי נקבע הכלל: "תפילה שבלת (בלו) - עושין אותה מזוזה. מזוזה שבלת - אין עושין אותה תפילין. למה שמעלין בקודש ולא מורידין".
אמנם בגמרא בבלי (שבת עט ע"ב) נפסק כרב הונא, שקדושת תפילין יותר מקדושת מזוזה. "תפילין שבלו וספר תורה שבלה - אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה". כי כנראה יש בהן שתי אהבות, גם ה' אלינו וגם אנחנו אליו. לכן פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד רפ"ה) "ומכל מקום אם אין ידו משגת לקנות תפילין ומזוזה, יקנה תפילין ולא מזוזה דמצוה שהיא חובת הגוף עדיפא".
"בית הלל" שאל: למה הרמ"א קרא למצוות תפילין "חובת הגוף"? הרי גם מזוזה וגם תפילין הן חובת הגוף וחייבים לקיים בחו"ל. כמו שאומרת המשנה בקידושין (לו:): "כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ". ושם הגמרא אומרת שחייבים בתפילין ובמזוזה בחו"ל כי שתיהן חובת הגוף, שאינן מצוות שתלויות בארץ (וכן תמה הגר"א על טעם זה שמופיע ברמ"א וברא"ש - ביאור הגר"א יורה דעה סימן רפה ס"ק ד).
ובשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן ט) תירץ ששתיהן חובת הגוף, אלא שתפילין יותר חובת הגוף "שכן נוהגת במפרשי ימים, היינו דהחיוב על גופו בכל מקום שהוא, ואין לו מנוס לפטור מזה, מה שאין כן במזוזה דאי בעי מפריש כל ימיו בימים ומדברות, ואין לו בית דירה ופטור ממזוזה".
תפילין ומקדש, שם ה' נקרא עליהםעוד על מעלת התפילין אנו קוראים בגמרא (ברכות יח) שאומרת: "וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִלִּין עֹז הֵם לְיִשְׂרָאֵל? דִּכְתִיב (דברים כח) 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ". אולי זאת הסיבה שבגללה ה' מלמד את משה את הלכות תפילין בשעה זו של יציאת מצרים, כיוון שבאותה שעה נהיה על ידן קידוש ה' גדול בעולם. וזה בדיוק עניינה של מצוות תפילין.
גם בית המקדש מחולל קידוש ה' גדול בעולם. על כן אומר שלמה בעת חנוכת בית המקדש, כי גם על המקדש נאמר ששם ה' נקרא עליו. "לְמַ֣עַן יֵדְעוּן כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל וְלָדַ֕עַת כִּי־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי" (מלכים א פרק ח, מג-מד). וכן אנו אומרים בתפילה: "הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". תפילין הן אפוא כמו מקדש.
יש דבר נוסף שבו התפילין הן כמו המקדש, והוא הטמעת התורה בעם ישראל. שעל התפילין נאמר: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם". ובאמת זה עניינו של בית המקדש, שלידו נמצאת לשכת הגזית שבה יושבים מבחר חכמי ישראל ופוסקים הלכה לכלל ישראל, לחבר את כלל ישראל אל התורה.
ובגמרא נאמרו שתי הבחינות הללו על המקדש (תענית טז ע"א): "מאי הר המוריה? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר הר שיצא ממנו הוראה לישראל וחד אמר הר שיצא ממנו מורא לעובדי כוכבים". אם כן יש במקדש גם תורה לכל העולם וגם יראה לכל העולם, ואלו שתי הבחינות של התפילין.
וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִידעוד קשר נמצא בין הציץ של הכהן הגדול לבין התפילין, וממנו למדו כי אסור לאדם להסיח דעתו מהתפילין. "דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ. ומה ציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה על מצחו תמיד - שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה - על אחת כמה וכמה" (יומא ח ע"א).
ובתוס' שם אמר כי איסור הסחת הדעת הוא רק מדרבנן. כי הקל וחומר אינו קל וחומר גמור, שהרי שם ה' בציץ הוא גלוי ובתפילין הוא מכוסה ונסתר. אמנם בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן טו בשם המגן גבורים כ"ח. בשלטי הגבורים סק"א ואלף המגן סק"ב) כתב כי עיקר כדברי הפוסקים שהיסח הדעת אסור מן התורה. וכפי שנראה לקמן כך גם דעת הרמב"ם.
חכמינו למדנו שמעלת הציץ היא רק כשהוא על ראש הכהן הגדול. שבגמרא (פסחים עז ע"א) חלקו בזה תנאים: "תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו – מרצה. דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: עודיהו על מצחו – מרצה. אין עודיהו על מצחו - אינו מרצה". מחלוקתם היא האם הציץ שכהן גדול נושאו על מצחו מכפר על טומאת הקרבנות, על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה בשעה שהציץ לא על מצחו. דעת רבי יהודה שרק על המצח הוא מכפר, וכך הלכה (הרמב"ם ביאת מקדש פ"ד הלכה ח'). ולכאורה כך צריך להיות גם בתפילין, אבל בגמרא למדנו כי גם כשהתפילין בידו – הן מועילות לאדם.
בגמרא (ברכות כג ע"א): "ואמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה בעי למיעל לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא הוה - יהיב לן, כי הוה נקיט תפילין - לא הוה יהיב לן. אמר: הואיל ושרונהו רבנן ננטרן. אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן, כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - יהיב לן. כי הוה נקיט תפילין - לא יהיב לן. אמר: הואיל ושרונהו רבנן ננטרן".
הגמרא מספרת על רבה בר בר חנה ורבא שהלכו אחרי רבותיהם, וכשהיו רבותיהם צריכים להיכנס לבית הכיסא והיה להם ספר קודש ביד, היו נותנים להם לשומרו. אבל כשהיו להם תפילין ביד או בראש, לא נתנו להם לשמור אותן אלא נכנסו אתן ביד מכוסה לבית הכיסא, ואמרו: הואיל וחכמים התירו להיכנס אתן לבית הכיסא – ניקח אותן אתנו שישמרו עלינו. אם כן תפילין מגינות גם כשהן בידיו של האדם ולא דווקא על ראשו.
והטעם שחכמים התירו הוא כדי שלא יניח אדם את התפילין מחוץ לבית הכיסא, שהיה בימיהם מקום ציבורי, ויבוא מישהו ויגנוב אותן או יעשה בהן שימוש גרוע (כמו שמספרת שם הגמרא על כמה מקרים שהיו). לכן התירו חכמים להיכנס עמהן כדי לשמור על התפילין שלא ייגנבו. ואומרת הגמרא כי אמרו אותם חכמים: כיוון שחכמים התירו – ניקח את התפילין שישמרו עלינו.
ולפי הבית יוסף התפילין לא רק שומרות, אלא צריך להיזהר לא להסיח מהן את הדעת. שכך כתוב בגמרא (שבת יב): "תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, יוֹצֵא אָדָם בִּתְפִילִּין עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, מַאי טַעֲמָא? כֵּיוָן דַּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בַּתְּפִילִין כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה - קַל וָחוֹמֶר מִצִּיץ, מַה צִיץ שְׁאֵין בּוֹ אֶלָא אַזְכָּרָה אַחַת, אָמְרָה תּוֹרָה, (שמות כּח) 'וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד' - שֶׁלֹּא יָסִּיח דַּעֲתוֹ מִמֶּנוּ, תְּפִלִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אַזְכָּרוֹת הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הִלְכָּךְ מִידְכַּר דַּכִיר לְהוּ". כיוון שצריך למשמש בתפילין הללו כל שעה - אין חשש שהוא ישכח וילך עם התפילין בשבת באיסור.
ושאל על כך הבית יוסף שאלה גדולה: האם מדובר באדם שלובש את התפילין על ראשו, או שמחזיק אותן בתוך ידו או בתיקו? אם מדובר באדם שמניח תפילין על ראשו, הרי גם אם ילך עמהן בשבת אין בזה איסור תורה אלא דרבנן. ואם היינו אוסרים בערב שבת ללכת אתן על ראשו, הרי זו גזרה לגזרה. שהרי למדנו כי המוצא תפילין בשבת במקום שאין בו עירוב, ילבש את התפילין שמצא ברשות הרבים וילך עמהן ברשות הרבים כדרכו, ויעבירן כשהן על ראשו וידו מרשות הרבים לרשות היחיד ואין בכך איסור תורה. אמנם לכתחילה לא מניחים תפילין בשבת כיוון שהן "אות" והשבת "אות", ולא צריך את "אות" התפילין כדי שתשרה על האדם "אות" הקדושה של ה' בשבת.
חייבים אפוא לומר, כי מה שהגמרא אמרה שמותר ללכת עם תפילין בערב שבת בין השמשות כיוון שממשמש בהן כל שעה, אלה תפילין שבידו או בתיקו. ושם יש באמת חשש כי אם ילך עם תפילין בידו או בתיקו בשבת יעבור על איסור תורה, שאין זו דרך לבוש אלא דרך משא. ועל התפילין הללו אמרו בגמרא שמותר לקחת אותן בידו בערב שבת ואין חשש כי ממשמש בהן כל שעה. מכאן שגם מתפילין שבידו צריך לא להסיח את הדעת (בית יוסף רנב).
ויש הוכחה לפירושו מלשון הרמב"ם שכתב: "חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה שמא יהיה שם דבר שכוח ויצא בו בשבת, ומותר לצאת בתפילין ערב שבת עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפיליו בכל עת אינו שוכחן. שכח ויצא בהן לרשות הרבים ונזכר שיש לו תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש" )רמב"ם שבת יט כו(. מכאן רואים שכאשר הרמב"ם דיבר על יציאה בערב שבת הוא כתב "לצאת בתפילין", ולא כתב "תפילין בראשו". ומכאן מוכיח כי גם מתפילין שבידו אסור להסיח דעתו.
וכתב עליו הב"ח: "תימה רבה לרב גדול כמוהו להוציא דברים כאלו מתחת קולמסו שהלא הקל וחומר מציץ אינו נלמד (שבת יב א) אלא מדכתיב והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה והא פשיטא דבציץ אם אינו על מצחו אינו בדין שלא יסיח ממנו וכן בתפילין כשאינן על ראשו".
הלא כל הלימוד לאיסור הסחת הדעת בתפילין הוא בלימוד מהציץ. ובציץ - רק כשהוא על ראשו הוא מכפר, אם כן איך אפשר ללמוד מציץ על תפילין דבר שלא קיים בציץ עצמו? אלא ודאי כל הדיון על תפילין בערב שבת מדבר בתפילין שבראשו (וכן פסק המשנ"ב רנב ס"ק נד).
וצריך ליישב את קושיות הב"ח ולומר כי באמת קדושת התפילין נלמדת מציץ, אבל היא יותר ממנו. שהרי כך אומר הרמב"ם (תפילין מזוזה וספר תורה פרק ד יד): "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד. שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד". הרי שכתב כי קדושתן גדולה משל ציץ. ואם בציץ אינו מכפר כשהוא בתיקו, בתפילין אינו כן ומכפר גם אם הוא בתיקו.
לכן חכמינו השוו את לבישת התפילין למצווה החשובה של הפצת התורה. שבגמרא (ע"ז יח) מובא מעשה: "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסִי בֶן קִסְמָא, הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן אֶצְלוֹ לְבַקְּרוֹ, אָמַר לֵיהּ, חֲנִינָא אָחִי, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאוּמָה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ, שֶׁהִחְרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו, וְאִיבְּדָה אֶת טוֹבָיו, וַעֲדַיִן הִיא קַיֶימֶת, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר מוּנַח לְךָ בְּחֵיקֶךָ. אָמַר לֵיהּ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. אָמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי מִן הַשָּׁמִים יְרַחֲמוּ?. תְּמֵהָנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָאֵשׁ".
בסופו של סיפור שרפו את רבי חנינה בן תרדיון עם ספר התורה: "לֹא הָיוּ יָמִים מוּעֲטִים עַד שֶׁנִפְטַר רַבִּי יוֹסִי בֶן קִסְמָא, וְהָלְכוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקוֹבְרוֹ, וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל, וּבְחַזְרָתָן מָצְאוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח לוֹ בְחֵיקוֹ, הֶבִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהִקִיפוּהוּ בַחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת, וְהֵצִיתוּ בָהֵן אֶת הָאוּר, וְהֵבִיאוּ סְפוּגִין שֶׁל צֶמֶר, וּשְׁרָאוּם בְּמָיִם, וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ" וכו'. והביא בשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן קכא) מי ששאל גם אם רבי חנינא בן תרדיון מוכן למסור נפשו על הפצת התורה, מי התיר לו לסכן את ספר התורה שיישרף? וענה כי הפצת התורה היא כל כך חשובה, עד שמותר לסכן ספר תורה שיישרף בשביל ללמד תורה לעם ישראל. כי זה עיקר עניינה של התורה ולא שתהיה "חמדה גנוזה".
ובגמרא (שבת מט ע"א) יש סיפור דומה על אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִים: "שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי שְׁמַד עַל יִשְׂרָאֵל - שֶׁכֹּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין עַל רֹאשׁוֹ, יִקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ. וְהָיָה אֶלִישָׁע מַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְיָצָא לַשּׁוּק. וְרָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, וְרָץ מִלְּפָנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ - נָטְלָן מֵרֹאשׁוֹ וְאָחְזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לֵיהּ, מַה בְיָדְךָ? אָמַר לוֹ, כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ, וְנִמְצְאוּ בָהּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ הָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ, 'בַּעַל כְּנָפַיִם'". וגם פה שואלים, גם אם אלישע "בעל כנפיים" מוכן לסכן את עצמו, מי התיר לו לסכן את התפילין שיישרפו? וצריך לומר כי הנחת תפילין חשובה לא פחות מהפצת תורה ברבים. שכל עניין התפילין הוא להטמיע בעם ישראל את התורה, ולכן הפצת התורה היא כמו תפילין ומותר לסכן אותן שיישרפו בידי הרומאים.
וכותב בעל המשנה הלכות כי בשנות השואה במחנות ההשמדה הלכנו עם תפילין למרות סכנת הנפשות ולמרות החשש שהתפילין יישרפו. "ועשינו כל מה שבידינו להניח תפילין ככל האפשר באותן המקומות וברור הי' כברור השמש בצהרים שאם תפשו התפילין מאתנו שרפו אותם באש ואפילו הכי כל מי שהיה יכול - הביא אתו תפילין וחפשנו להניח תפילין וכמה לקינו עליהם ולא היה פוצה פה ומצפצף שלא להניח תפילין משום בזיון התפילין או משום שישרפם".
וכנראה שטעם הדבר הוא כי תפילין הם חיים. וכשם שאומר רבי עקיבא לפפוס שבלעדי הפצת התורה אנחנו כמו דגים בלי מים, כך בלי תפילין אנחנו בלי חיים. עם ישראל לא יכול לחיות בלי תפילין, כדכתיב. "אֲ-דֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי". ובגמרא במנחות הפסוק הזה נדרש על תפילין: "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין - מַאֲרִיךְ יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח) 'אֲ-דֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ, וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי'". ובזה התפילין הן ממש כמו הפצת התורה.
ויהי רצון שנזכה לקריאת שם ה' עלינו בגאולה שלמה, כדכתיב (יחזקאל לו, כג): "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל וכו' וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". אמן ואמן.
