וְהַחֹדֶשׁאֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה

חכמינו אמרו: "משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כט ע"א). עד מתי? מהפסוק לומדים שהשמחה היא בכל החודש כולו: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט כב). אחת הסיבות לכך היא שבעת ימי המילואים, שחלים בסוף החודש הזה ומסתיימים בר"ח ניסן. בימים אלו מלמד משה את אהרון ובניו איך עובדים בבית המקדש שמשרה שכינה בישראל, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה.

בזוהר כתוב כי בימים הללו קורה משהו גדול מאוד, עליהם נאמר: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיה ל). "מָאן שִׁבְעַת הַיָּמִים? אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעַת יוֹמִין דִּבְרֵאשִׁית. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר: אִלֵּין אִנּוּן שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים" (ח"א לד, א). ולמה נמשלו ימי המילואים לשבעת ימי בראשית? כי בהם נברא מחדש אור הלבנה המאירה באור חוזר את כל האור שהשפיע הקב"ה בשבעת ימי בראשית.

על חשיבותה הגדולה של השמחה כתב הרמב"ם (הלכות לולב ח טו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו - חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר 'אל תתהדר לפני מלך'".

וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד, העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

יִשמַח משֶׁה

הרמב"ם למד את חובת האהבה והשמחה גם מדברי משה וגם מדוד המלך. ממשה למדנו את האהבה. כי על-פי המבואר בזוהר לקמן אין שמחה אלא בארץ ישראל, על כן לא נאמרה שמחה במשה במפורש בתורה אלא בתפילה בלבד בשבת בבוקר: "ישמח משה". ובברכות קריאת שמע: "משֶׁה וּבְנֵי יִשְֹרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִֹמְחָה רַבָּה".

ולהבין כיצד משה רבנו מעורר את כל ישראל לאהבת ה' נזכיר את דברי הירושלמי (ברכות פרק א הלכה ה') שאומר כי עשרת הדברות כלולים בשתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע.

שורש הקשר בין שניהם נמצא בפרשת "ואתחנן", שם מזכיר משה לבני ישראל את הבהלה שאחזה בישראל בשעה שהם שמעו את עשרת הדברות: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹֽאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָתְנוּ" (דברים ה' כב). על כן הם ביקשו ממשה שישמע את הדברות בעצמו ויגיד להם.

משה אומר כי באותה שעה תשש כוחו, כשהוא ראה שהם מקבלים את ה' מיראה גדולה. "שנצטערתי עליכם וריפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה" (רש"י שם). שמתחילה התכוון משה שכל מתן תורה יהיה באהבה ובשמחה, כך אמר משה לישראל לפני עשרת הדברות. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"; שתהיו העם הנבחר, "והייתם לי סגולה מכל העמים"; שתתקרבו אל ה' באהבה, "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". והם הפכו את מתן תורה ליראה גדולה עד שהם מפחדים שמא ה' יהרוג אותם! למה הדבר דומה? לחתן שמזמין לכבוד כלתו את האולם היפה ביותר ואת התזמורת הטובה ביותר, ומזמין את האוכל הטעים ביותר ואת אורחים החשובים ביותר, וכלתו אומרת לו תחת החופה: אני מפחדת שתהרוג אותי.

והחתן? במקום לכעוס הוא סולח לכלתו ורואה בזה מעלה. הקב"ה אומר למשה: "שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ: מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם". אבל כוחו של השושבין תש. הוא מיד בא אל עם ישראל ואומר לו: תזכירו לעצמכם כל בוקר וכל ערב שהכול פה אהבה. תזכירו לעצמכם בבית ובדרך שאלוקים אוהב אתכם. תלמדו את הילדים שיש פה אהבת עולם. תשימו את הדברים במזוזות ובפתחים שלכם ותזכרו אותם תמיד. תקשרו על היד ותקשרו על הראש שהעיקר היא האהבה לה'. "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה' אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ" (דברים ו). ואת הדברים הללו צריך לזכור בכל פעם ופעם שקוראים את קריאת שמע.

מִזְמוֹר לְדָוִד

את יסוד השמחה לומדים בעיקר . מדוד המלך, שגם כשבנו אבשלום רודף אחריו הוא אומר: "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ". והגמרא (ברכות ז ע"ב) תמהה: "'מִזְמוֹר לְדָוִד' - קִינָה לְדָוִד מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיָּצָא עָלָיו שְׁטַר חוֹב. קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ הָיָה עָצֵב, לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ, שָׂמַח. אַף כָּאן דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, 'הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ', הָיָה עָצֵב. אָמַר, שֶׁמָּא עֶבֶד אוֹ מַמְזֵר הוּא, דְּלָא חַיִיס עָלַי? כֵּיוָן דְּחָזָא דְּאַבְשָׁלוֹם הוּא, שָׁמַח, מִשּׁוּם הָכִי אָמַר, 'מִזְמוֹר'".

ובאמת זה כישרון גדול מצד דוד למצוא סיבה לשמוח כאשר בנו מורד בו ורודף אחריו. אבל כך היה דוד. למרות הקשיים שהיו לו מצד ישי אביו שלא הכיר בו; למרות העוינות של אחיו; למרות הרדיפות של חותנו ולמרות המרידה של בנו – הוא לא חדל מלומר מזמורים לה'. "אִם לְחֶסֶד - אָשִׁירָה, אִם לְמִשְׁפָּט – אָשִׁירָה" (ברכות ס).

מי שמתבונן רואה שצמד המילים "שמחה גדולה" מופיע בפעם הראשונה אצל דוד המלך. כשהוא מתנדב לבניין בית המקדש יש שמחה. "וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ". אבל כשעם ישראל מתנדב אחריו הוא שמח שמחה גדולה. "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (דברי הימים א פרק כט ט). נראים הדברים כי אם מתוך שמחה שורה השכינה, מתוך שמחה גדולה אפשר לבנות בית מקדש עם השראת שכינה לכלל ישראל.

השמחה הגדולה הזאת מבססת את מלכותו של שלמה המלך. גם עליו נאמר: "וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם" (מלכים א א מ). "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד וַיִּמְשְׁחוּ לה' לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן" (דברי הימים א כט כב).

חזקיהו – וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם

הפעם השלישית שבה נזכרה שמחה גדולה היא אצל חזקיהו - מלך בעלי התשובה. אביו, המלך אחז, לא זו בלבד שעבד עבודה זרה, גם סגר את כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות כדי להכריח את כולם ללכת בדרכו. וחזקיהו, בנו, מחדש את העבודה בבית המקדש כדי שיוכלו כולם להקריב קרבן פסח. הוא שולח שליחים לעורר את העם, וזה לא כל כך קל. "וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב פרק ל י).

אחרי שנים רבות של הפסקה, חזקיהו מקריב קרבן פסח. ואף שלא כל העם מגיע, ולמרות שהם מקריבים פסח בטומאה שהותרה בציבור, בכל זאת כתוב בהם: "וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב פרק ל כו).

ולמה הזכירו את שלמה? כיוון שבחנוכת בית המקדש לא נמצאת המילה "שמחה גדולה", רק שמחה לבדה. ובאמת חכמינו אמרו שהיו שם כמה מניעות שבגללן השמחה לא הייתה שלמה. גם השערים של המקדש שרצו לבלוע את שלמה המלך, וגם החתונה שהייתה לשלמה עם בת פרעה באותו לילה. חתונה שבגללה נעץ גבריאל קנה בים ולימים נבנה עליו כרך גדול של רומי שעתידה להחריב את בית המקדש השני.

רש"י מסביר שיותר הייתה שמחתם מימי שלמה, בגלל שהיו בעלי תשובה וצמאו מאוד לאלוקים "שכל ימי אחז ומלכי יהודה הרשעים לא עלו לרגל לירושלים ועתה הורשו לעלות לירושלים שמחו שמחה גדולה. ולפי שהיה כמה שנים שלא עלו לירושלים עד עתה הוקטן בעיניהם ז' ימים דחג המצות והוסיפו עוד ז' ימים כדי לשמוח בהם ושמחו שמחה גדולה" (רש"י שם).

כל זה היה בתחילת מלכותו של חזקיהו. אבל בסוף מלכותו גבה לבו ולא אמר שירה, ובגלל זה הוא מאבד את הזכות להיות מלך המשיח. כך מסבירה הגמרא (סנהדרין צד ע"א) את הפסוק "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ" וְגוֹ' (ישעיה ט). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי, מִפְּנֵי מַה כָּל מֵ"ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה - פְּתוּחָה, וְזוֹ סְתוּמָה? בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ - מָשִׁיחַ, וְסַנְחֵרִיב - גּוֹג וּמָגוֹג. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ, וְלֹא אָמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה, תַּעֲשֶׂה מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד, פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֶה, וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כד) "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק" וְגוֹ'. אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, "רָזִי לִי, רָזִי לִי". אָמַר נָבִיא, "אוֹי לִי, אוֹי לִי", עַד מָתַי? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, (שם) "בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ".

חזקיה לא יכול להיות משיח, כי תפקידה של ירושלים הוא להיות אור ושמחה לכל העולם. תפקידה הוא להיות משוש כל הארץ. "ה' מלך תגל הארץ ישמחו איים רבים". לא רק בני האדם שמחים. כל המציאות החיה והדוממת שמחה: "ישמחו השמים ותגל הארץ ירעם הים ומלאו יעלוץ שדי וכל אשר בו, אז ירננו על עצי היער". "נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו". ומי שמביא את השמחה הגדולה הזאת היא ירושלים ובניה, ואם חזקיהו לא אומר שירה – איך יגידו כולם שירה חדשה? על כן הוא לא יכול להיות המשיח.

עזרא ונחמיה - שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד

ימי הבית השני הם הימים של מהפך מבכי לשמחה. כאשר עם ישראל רואה את הבית השני נבנה, הוא בוכה: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל". הבכי מתחזק כל כך, עד ש"וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק" (עזרא ד).

ממצב של בכי בראש השנה הם מגיעים לשמחה. כך אומר הפסוק: "וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכָל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לה' אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה" (נחמיה פרק ח ט). הם בוכים כי חלקם נשואים לנוכריות וחלקם ממזרים ושתוקים. וחלקם לא שמרו שבת והם מבינים שהם לא הולכים בדרך ה'.

עזרא ונחמיה וכל הלווים המבינים מעודדים את רוחם ומביאים אותם לשמחה גדולה באותו ראש השנה. "וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם" (נחמיה פרק ח יב). הם שמחים כי הם הבינו שה' שמח בהם, וזה נותן להם כוח גדול. "חֶדְוַ֥ת ה' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם". אלוקים שמח בהם כי הם מתחילים את גאולתם של ישראל.

אבל השיא עוד לפניהם. שבועיים אחר כך הם מצליחים להגיע לשמחה גדולה מאוד. מה שלא הגיע אליו לפניהם מאן דהוא בעולם. "וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד". כך קורה גם שבוע אחר כך שהם מרחיבים את גבולות הקדושה. "וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק" (נחמיה יב מג). חמש פעמים בפסוק אחד מופיעה המילה "שמחה".

מהכוח הזה הם בונים את בית המקדש השני, שהיה גדול בקידוש ה' מן הבית הראשון שנאמר בו: "גדול יהיה הבית הזה האחרון מן הראשון".

הגמרא (ערכין ובסדר עולם רבה פרק ל) שואלת על השמחה שהייתה בימי עזרא ונחמיה: כיצד יכול להיות שהפסוק אומר כי מימי יהושע בן נון לא היה חג סוכות עם שמחה גדולה מאד? אֶפְשָׁר בָּא דָוִד וְלֹא עָשָׂה סֻכּוֹת (בא שלמה ולא עשה סכות) עַד שֶׁבָא עֶזְרָא ועשה סוכות? מתרצת הגמרא, כי דוד ושלמה בוודאי עשו סוכות. אבל לא עשו סוכות בשמחה כל כך גדולה כמו שהיה בימי עזרא ונחמיה. כל השמחה הגדולה שהייתה בימי עזרא ונחמיה נבעה מהכיבוש ומההתיישבות המחודשת בארץ ישראל (עיין אור החיים הקדוש - תחילת פרשת כי תבא).

כך אומר הזוהר (חלק ג דף קיח/א) "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגוֹ', בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּתַמָּן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵחדֵי, וּלְאַחְזָאָה חֵידוּ. דִּכְתִּיב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ 'בָהּ' דַּיְיקָא".

כך ממשיך הזוהר ומקשה כי "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה', וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה'. מַה בֵּין הַאי לְהַאי? אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא". זה שאומר הכתוב: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה': וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ: וְנָחַל ה' אֶת יְהֹוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם" (זכריה ג).

שמחה כזאת הייתה יכולה להיות רק בימי יהושע בן נון, שכבש את הארץ פעם ראשונה. אבל בספר יהושע לא כתובה המילה "שמחה" כלל. אין בו שירה על קריעת הירדן ואין בו שירה על הפלת חומות יריחו. אין בו שמחה על האבנים שנפלו מהשמים במורד בית חורון, ואין בו הודאה לה' על כיבוש ארץ ישראל. הגמרא אומרת כי יש כאן קפידא נסתרת על דורו של יהושע בן נון, ולכן הזכירו אותו בחסרון אות וקראו לו יֵשׁוּעַ בִּן נוּן ולא יהושע בן נון.

לעומת זאת בעלייה של בית שני הייתה שמחה גדולה מאוד, ובזכותה הם הצליחו לבטל את יצר הרע של עבודה זרה ולהחליש את יצר הרע של עריות. "והיו ששין ושמחין לפני המקום ברוך הוא, שנאמר: 'ותהי שמחה גדולה מאד'" (נחמיה ח יז).

שמחה כזאת לא הייתה יכולה להיות בימות משה, כיוון שלא זכה להיות בארץ ישראל. אבל יהושע היה יכול. "בִּשְׁלַמָא מֹשֶׁה לָא בַעָא רַחְמֵי דְּלָא הֲוָה זְכוּתָא דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יְהוֹשֻׁעַ דְּהֲוָה לֵיה זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַמַאי לא לִיבָעִי רַחְמֵי?" תרגום: מובן למה משה לא ביטל את יצר הרע של עבודה זרה, כי לא הייתה לו את הזכות של ארץ ישראל. אבל למה יהושע לא ביטל את יצר הרע של עבודה זרה ולא החליש יצר הרע של עריות?

הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד היה רב גדול מאוד שחי בהונגריה ונהרג בשואה. תוך כדי הסתתרותו מהנאצים הארורים, הוא כתב את הספר החשוב "אֵם הבנים שמחה" על חשיבות העלייה וחשיבות בניין ארץ ישראל. בספר אחר שכתב, שו"ת הלכות חשוב בשם "משנה שכיר", הוא מביא דרשה מדהימה על השמחה המיוחדת שהייתה בימי עזרא ונחמיה. את הדרשה הזאת הוא נשא "בליל הושענא רבה לפני הנקבצים בשנת תש"ד, פה עיר הבירה בודאפעסט".

באותו מאמר שואל הרב טייכטל הי"ד למה הם עשו את הסוכות ב"עלי זית ועלי עץ שמן" שהביאו מן ההר. מה חידוש יש בעובדה הזאת? הוא משיב על כך, "כי עיקר חג סוכות שכתוב בתורה הוא חג שנעשה בעת שאדם אוסף את תבואתו מן השדה. כדכתיב: 'חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך' (דברים טז, יג). גם בספר ויקרא (כג, לט) כתוב: 'אך בחמשה עשר יום באספך את תבואת הארץ תחוגו את החג שבעת ימים', הרי דשני פעמים תלה הכתוב את חג הסוכות באסיפת תבואות הארץ. וחז"ל ביארו הטעם שהתורה רצתה בזה, כדי שלא יבעט האדם מרוב כל שיש לו בזמן האסיף, על כן הכריחתו התורה לצאת מביתו לסוכה, לצאת מדירת קבע לדירת עראי".

לפי זה, "בזמן שאין לאדם אסיפה לאסוף תבואות הארץ, היה צריך להיות שיהיה פטור ממצות סוכה, כיון דלא שייך לטעם הנ"ל". אבל התורה אומרת שצריך לשמוח בחג הסוכות גם אם אין לו סיבות לשמוח. שנאמר: "חוקת עולם לדורותיכם בחודש השביעי תחוגו אותו". ובאמת בימי עזרא היו צריכים להיות פטורים מהשמחה כיוון שהיו בצרה גדולה, שהרי היו תחת מלכות פרס: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ הַיּוֹם עֲבָדִים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ לֶאֱכֹל אֶת פִּרְיָהּ וְאֶת טוּבָהּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֲבָדִים עָלֶיהָ: וּתְבוּאָתָהּ מַרְבָּה לַמְּלָכִים אֲשֶׁר נָתַתָּה עָלֵינוּ בְּחַטֹּאותֵינוּ וְעַל גְּוִיֹּתֵינוּ מֹשְׁלִים וּבִבְהֶמְתֵּנוּ כִּרְצוֹנָם וּבְצָרָה גְדוֹלָה אֲנָחְנוּ" (נחמיה פרק ט לו).

אנשי הדור ההוא לא הספיקו לזרוע ולנטוע ולאסוף את תבואתם מהשדה, ולא היו יכולים לעשות סוכות מפסולת הגורן והיקב שלהם. על כן נאמר בהם: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". ולמרות שלא היה להם אסיף ולא סיבה לשמחה, הם שמחו שמחה גדולה כי כך ציוותה התורה.

הרב טייכטל לומד מעזרא ונחמיה בקל וחומר למציאות שלהם באמצע שואה שחייבים לשמוח. "כמו אנו בזמנינו שלב ישראל בלאו הכי מוכנע ושבור על שברי שברים". לא צריך שופר לשבור את קשיות הלב, ואין לכאורה מקום לשמחה בחג הסוכות. אבל התורה ציוותה לשמוח למרות שאין סיבות לשמחה. "כמו כן אנו היום, מצות סוכה חוק לנו, כי לא שייך אצלינו הטעמים שאמרו במצווה סוכה, כמובן לפי מצב שלנו כעת בשנה זו, ועל כן מטעם חוק אנו מקיימים מצוה זו, על כן תעורר רחמים עלינו להפקד בדבר ישועה ורחמים. בב"א".

מבהיל לקרוא את הרב טייכטל הי"ד מעורר על חובת השמחה בשעה שכמעט כל יהודי אירופה הושמדו, והמשרפות של הגרמנים עבדו במלא הקיטור. שמחה שלמעלה מהטבע. הרב טייכטל מדבר על השמחה הזאת בשעה שהוא וכל שארית הפליטה יודעים כי כבר נגזרה עליהם הגזרה הנוראה, ואף על פי כן הם מתחזקים לקיים את מצוות השמחה כעין מה שעשה רבי עקיבא בשעתו.

מהם נלמד על חובת השמחה בימינו בקל וחומר. אם בתוך ימי השואה דיברו על חובת השמחה, אם בימי חזקיה הצליחו לשמוח שמחה גדולה, אם בימי עזרא ונחמיה, שהיו רק 42 אלף איש בארץ ישראל והיו משועבדים למלכי פרס ומדי, הצליחו לשמוח שמחה גדולה מאוד, כל שכן אנחנו. במיוחד שבימינו כמעט חצי מהעם בארץ ישראל. והשפע הכלכלי גדול מאוד. והמצב הרוחני הולך ומתחזק. והעוצמה הצבאית הולכת ועולה. והשפע החקלאי עולה מעלה-מעלה. וגם ההתיישבות בירושלים ובכל הארץ הולכת ומתרחבת. ויהי רצון שנזכה לראות את כל ישראל על אדמתם ואת ירושלים הופכת להיות משוש לכל הארץ. אמן ואמן.