מתוך שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א
חז"ל מלמדים כי שבועות, זמן מתן תורתנו, הוא יום הפטירה (וגם יום ההולדת) של דוד המלך. כמו כן, ידוע שיום זה הוא גם יום ההילולא של אור שבעת הימים, מורנו הבעל שם טוב. אמנם, חשוב לדעת כי יום זה הוא יום הילולא של קדוש מפורסם נוסף, הגר-צדק, הגרף פוטוצקי – אברהם בן אברהם. גר זה הוא הגר-צדק, ב-ה הידיעה, החשוב והמפורסם ביותר מאז חורבן בית שני, והוא עלה על המוקד בוילנא בחג השבועות תק"ט.
הגרף פוטוצקי היה בן אצולה פולני, אשר התגייר ואחר כך התגרה בגלוי בכמרי מדינתו, בה דינו של המתגייר היה מות. הכמרים, מתוך צורך לשמור על כבודו, עצרו אותו, ולאחר שלא הצליחו לשכנעו לחזור בו בשום אופן – למרות הפיתויים, האיומים, ואף התחנונים של הוריו – דנו אותו למות והעלו אותו על המוקד. מותו עשה רושם עצום על העולם היהודי, והקהילה היהודית בוילנא שיחדה את הכמרים כדי לקבל את אפרו ולהביאו לקבר ישראל (וכעבור כחמישים שנה נטמן לידו הגאון מוילנא).
כאשר הרשעים פסקו את דינו לשריפה, נתנו לכמה רבנים וחשובים רשות לבקר אותו. אותם רבנים אמרו לו שבודאי כאשר הוא יעלה למרום הוא יפעל שינקמו באויביו ושונאיו. כאשר שמע הגר א דבריהם ענה להם במשל: "מעשה בילד מבני המלוכה שנתן לו אביו המלך שעשוע כעין ארמון מלכים וגינת חמד, פעם שיחק עם בן השר ושבר לו הילד בן השר את כל זה, וכעס מאוד ואמר בחרונו שכאשר יגדל ויהיה למלך על הארץ אז יתנקם בו, והנה כאשר יגדל ויעלה על כס המלוכה האם יזכור בכלל מה שעולל לו בן השר בילדותו?! כן תמהני עליכם שתדברו כזאת, וכי כאשר אעלה אל אבי שבשמים ותתענג נפשי מזיו השכינה, האם עדיין אזכור מה שעוללו לי בעולם שפל זה?!"
סיפור זה נותן זווית חדשה על מושג הנקמה. גר הצדק ממחיש במשלו כי הנקמה שייכת למצב של קטנות מוחין, ואילו כאשר זוכים לגדלות מוחין – כאשר בן המלך ובן השר גדלים – שוב אין עוסקים בכך כלל (וגם אם המעשה לא נשכח לחלוטין, הרי שהוא מאבד לחלוטין מחשיבותו). גדלות מוחין הוא מצב של דבקות אלוקית, בה שוב אין עניני העולם תופסים מקום כלל וכלל (ובסיפורו של הגר-צדק, אשר השתוקק למות על קידוש ה', אף נראה כי 'הריסת הארמון' – שרפתו על המוקד – היא זו שהביאה אותו למצב הדבקות וההתענגות על זיו השכינה).
לכאורה, "גדולה נקמה", ומעשהו האחרון של משה רבינו היה מלחמת נקמה במדין, ואילו מסיפור זה משמע שהנקמה היא ענין קטנוני וילדותי לחלוטין. אכן, צריך להבין כי הדברים הם אמת לאמיתה, אלא שהם מדברים דווקא על נקמה אישית. הרצון לנקמה אישית הוא קטנות מוחין השייכת לילדים קטנים, המתרגזים על דברים פעוטים ומאיימים לחשב חשבונות ולנקום נקם. אבל, כאשר המדובר בנקמה שהיא עצמה קידוש ה' – כבמלחמתו האחרונה של משה רבינו, שהיא "נקמת הוי' במדין" – אזי הנקמה היא ענין אחר, נעלה וגדול (גם אז יש בנקמה ממד של קטנות, של התחשבנות וירידה לפרטים, אך אז זה רצוי וחיובי – ועל קטנות רצויה זו חשבו הרבנים שדברו עם גר הצדק על הנקמה, אלא שהוא חפץ לעבור למצב מוחלט של גדלות – ואכמ"ל להאריך עוד בהבנת הדבר, תן לחכם ויחכם עוד).
חוויה עמוקה זו – של אפסות כל העולם הזה, על פיתויו וצרותיו, מול העונג האלוקי הנפלא – בא לידי ביטוי במיוחד ביום שריפתו של הגר, חג השבועות, בו נוהגים לומר את פיוט האקדמות, מהפיוטים המופלאים בספרות ישראל (ויש להעיר כי אף שעל פי מנהג חב"ד בדורות האחרונים אין אומרים פיוט זה בציבור, הרי הוא נדפס בסידור ואף ראו שהרבי נהג לומר אותו בשקט, ואם כן ראוי לכל אחד ואחד לומר את פיוט האקדמות בשבועות).
בפיוט זה מתואר כיצד הגויים מנסים לפתות את ישראל להצטרף אליהם, בהבטיחם להם את כל טובות העולם ומנעמיו, ואילו היהודים צוחקים על הצעות אלו ואומרים לגויים כי אף על פי שהם הורגים בישראל, הרי הטובה לה זוכים ישראל היא גדולה ומופלאה באין ערוך, וכל צרות העולם הזה כמו גם כל פיתויו הם אין ואפס כנגדה. גר הצדק במשלו המחיש את תוכן פיוט האקדמות, ואכן, הראשון שזוכה לחוש הזה הוא אברהם אבינו, איש החסד, ובעקבותיו כל הגרים הנדבקים באלוקי ישראל.
לגר יש חוש פנימי בהשגה זו, שבלעדיו הוא לא היה מתגייר. שהרי, גרות צדק אמיתית מתקיימת בעיקר כאשר רע ליהודים בעולם, בעוד שבתקופות בהן טוב ליהודים תקפותו של הגיור בעיתית על פי ההלכה. גר הצדק מסתפח לעם בזוי וסחוף, במצוק ובמצור, מתוך ההכרה שכנגד הטוב הפנימי הצפון בתורת ישראל כל צרות העולם אינן אלא משחק ילדים.
