נקמת הדם השפוך

הפיגוע הרצחני בירושלים בשבת האחרונה (ו' שבט) צריך לעורר את כולנו, "ישראל ערבים זה בזה"[א]. בעת צרה וצער, על כל אחד לתקן ולעשות תשובה באופן אישי, ובמקביל עלינו לעשות 'תשובה ציבורית-כללית'. 

יש מה לעשות! גם לאחר שהרוצחים הארורים עצמם חוסלו, ברוך ה', הרי המצב בכללו דורש תיקון נרחב ויסודי. יש לתבוע מדיניות בטחונית מקיפה ותקיפה, 'אפס סובלנות' לטרור, וכך להחזיר בעזרת ה' את תחושת הבטחון ברחובות הערים ובכל רחבי הארץ[ב].

תגובה הולמת

תורתנו הקדושה מלמדת שעל הדם השפוך נדרשת נקמה – ענישה קשה ומכאיבה, אפקטיבית ומרתיעה, במעגל רחב (ענישה קולקטיבית צודקת). לדוגמה, בתגובה לרצח השבעה בירושלים, אפשר להציע שורת פעולות מתבקשות: להוציא להורג שבעה מחבלים רבי-מרצחים המוחזקים בכלא הישראלי[ג]; לגרש מן הארץ מי שתועדו מביעים שמחה על הפיגוע; להפקיע את בתי המחבלים וליישב בהם משפחות יהודיות, וכיוצא בזה. פעולות כגון אלו יבהירו היטב לאויבינו (בכל מקום שהם) שהטרור אינו משתלם ויגדעו את תקוותם (תקוה המזינה ומעודדת טרור). זו זעקת הדם השפוך הדורש לפעול ולמנוע שפיכות דמים נוספת ח"ו.

מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>

זקיפות קומה

נקמה אישית היא פסולה, "לא תקום ולא תטור את בני עמך"[ד], אך הנקמה באויבי ישראל היא דבר טוב ונצרך במקומה[ה]. הנקמה זוקפת את הקומה (כמו הברכה "ואולך אתכם קוממיות, בקומה זקופה"[ו]), מחזירה את הכבוד והגאווה הלאומית, מפיחה רוח חיים, תקוה ועידוד, ומחלצת מאווירת חרדה, מסכנוּת וחדלון, עצבות ויאוש. כך נלמד בפרשת השבוע: לאחר נקמת ה' במצרים שטבעו בים סוף (אותם מצרים שהשליכו את תינוקות ישראל ליאור), רק אז השתחררו ישראל סופית ממצרי מצרים (שעבוד מנטלי לאדון) ופיהם נפתח בשירה גדולה.

הרגש שלנו נוטה לאהבה, חסד ורחמים ("ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים"[ז]), אך האדם הבוגר יודע לשלוט ברגשותיו-מדותיו ולהפעיל אותם במידה הנכונה ובמקום הנכון, "מח שליט על הלב", ובוחר בדעה צלולה מתי לפעול במידת הדין ומתי במידת הרחמים, מתוך הכרה שרחמים שאינם-במקומם אינם אלא אכזריות, "רחמי רשעים אכזרי"[ח] (כמו המרחם על חיה רעה ומשחרר אותה מהכלוב). במיוחד נכון הדבר למי שנמצא בעמדת הנהגה, שעליו לפעול לפי השכל והתבונה, לא לשגות באשליה ודמיון ולא להכנע לרגש סוחף אלא לעשות צדקה ומשפט. אכן, התכלית היא להשפיע חסד וטוב לכל, "חסדי דוד הנאמנים"[ט], אך כדי להיטיב באמת יש למשול בצדק, לשים גבולות, להעניש ולהרתיע ("בנין המלכות מן הגבורות").

דווקא הצדיק והחסיד, שאינו מבקש הנאה וכבוד לעצמו אלא מסור בכל לבו לטובת הכלל, הוא השמח בנקמה המגלה את הצדק האלוקי: "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע. וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ"[י]. הביטוי "חזה נקם" רומז שהצדיק עוסק גם בחזון מתוקן של הנקמה העתידית, כאשר "הרשעה כולה בעשן תכלה" והשמחה תגדל עד בלי די.

הבירור

הנקמה פועלת בירור, הרוע מתכלה והטוב מתקרב. כאשר עם ישראל פועל בתוקף מול אויביו, אזי האויבים המרים, מתעצמים בשנאתם התהומית-פתולוגית וגוזרים על עצמם כליה. לעומת זאת, אצל אחרים מתעורר רגש כבוד כלפי הגבורה היהודית המתעוררת, ועד לרצון להתקרב ולהצטרף לעם ישראל. דווקא כך ניתן להושיט יד מקרבת לאומות העולם, ולהביא בפניהם את האמונה בתורת משה, תורת אמת שאינה נושאת פנים לרשעה שהיא היא תורת חסד ותורת חיים. כאשר עולה קרן ישראל במגילת אסתר, השונאים מתאמצים להשמידם ורעתם חוזרת בראשם ואילו "רבים מעמי הארץ מתיהדים [מתגיירים] כי נפל פחד היהודים עליהם"[יא].

"יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּלאֻמִּים [נקמה בגויים שונאי ישראל. תוכחות בלאמים העומדים מסביב ונוכחים בגדולת ישראל]. לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל. לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ"[יב].