מדפי העתון 'בשבע' ובעלוני-בתי-הכנסת מתקבל הרושם שאפשר להתווכח הרבה על החלוקה הפנים-מגזרית אבל דבר אחד ברור, 'אנחנו' בתוך "הציבור הדתי לאומי" או "הציוני דתי" (האם שמתם לב להבדל?). זהו נתון שאין עליו עוררין, חוק טבע מששת-ימי-בראשית, איזה-שהוא גֵן שטרם זוהה בתוך הדנ"א. אפשר לדון ולהתווכח הרבה על ה'אידיאולוגיה הדתית לאומית' ועל גבולות המגזר – אבל עצם קיומו של הציבור הזה ברור כשמש בשמים.
לפעמים אף נדמה שזה ה'עיקר' הגדול וכל השאר הם פרטים טפלים ביחס אליו. כך למשל, לאחר פרסום דבריו של הרב יהושע שפירא שהזהיר מפני סכנת ה'ניאו-רפורמה', הגיב איש-ציבור אחד בזעקה שזוהי יצירת פילוג בציונות-הדתית (או בדתיות הלאומית, כבר אינני בטוח). הוי אומר: אתה טוען שיש כאן סטיה מסוכנת מהיהדות, אבל למה לבלבל אותנו כאשר העיקר שאנחנו נשארים בתוך המטריה הד"לית...
נדמה שכל-כך התרגלנו לשיטת הקטלוג הזו, ציבור כזה וציבור אחר, מגזר ומגדר – שממש קשה להעלות-על-הדעת אפשרות אחרת. אבל אם דורשי אמת אנו, עלינו להיות מסוגלים להתמודד גם עם 'הגדרות-היסוד' הללו – לבחון את נכונותן ואת כדאיותן, הן במישור העקרוני והן במישור המעשי. על כך ברצוני לומר שתי הערות:
הערה ראשונה באשר לניתוח המציאות (כפי שנראה בעיני):
ישנו ציבור גדל והולך שאינו חפץ להיות מזוהה באופן-אוטומאטי עם אף אחד מהמגזרים המקובלים, לא 'דתי-לאומי' (או ציוני-דתי) ולא חרדי או כל דבר אחר. הם מאות ואלפים ורבבות, חובשי כיפה כזו או אחרת, גרים במקומות כאלה או אחרים, שולחים את ילדיהם למוסדות כאלה או אחרים, גדלו בבית דתי או חוזרים-בתשובה או 'מתחזקים', אשכנזים או ספרדים. גם אם המתבונן מן הצד ינסה לשייך ולתייג אותם על פי הסממנים החיצוניים, וגם אם הם-עצמם ישתמשו, לשם הנוחות, בהשתייכות כזו או אחרת – הרי באמת הם לא כאן ולא כאן, או שמא גם כאן וגם כאן, ואולי הם פשוט סתם יהודים ללא כינויי לואי.
השיטה המכריחה לבחור בין 'אני חרדי' לבין 'אני דתי-לאומי' – היא אולי נוחה ומפתה, אך לא בהכרח אמיתית. יתכן גם שהיא ייצגה אמיתות מסוימות, אך בכלל לא בטוח שהיא ממשיכה לייצג אותן היום או מחר. סביר מאוד שבשלב מסוים השיטה הזו פשוט תפסיק להיות רלוונטית! קחו למשל בחור שגר ב'התנחלות', מגדל פאות עבותות ונוסע לראש-השנה לאומן, וביום העצמאות הוא לא ממש החליט מה הוא עושה – ותסבירו לו למה הוא צריך להגדיר את עצמו 'דתי לאומי'... לא בטוח שתצליחו. שלא לדבר על הציבור הגדול של בעלי-תשובה ממגוון רחב, שאין להם את ה'מסורת הקטלוגית' מבית-אבא ולפחות בתחילת דרכם הם ממש לא מבינים מה רוצים מהם.
ההערה השניה, והיא כבר בבחינת 'הלכה למעשה':
כיצד עלינו לנהוג בכדי לייצר מוקד-כח של ציבור ששואף להנהגה יהודית מתוקנת? זאת בהנחה שאנו רוצים לעשות את ההיסטוריה ולא רק לצפות בה, לדון בה ולפרש אותה.
נכון, מן הסתם לא ניתן לבטל בהינף יד את מכלול המאפיינים החוצצים בין הציבורים השונים, ואולי גם לא נכון הדבר. החל ממוסדות החינוך שמטפחים זהות מסויימת וגאות-יחידה חיובית, ועד למאפייני לבוש שלפעמים מסייעים לשמירה על גבולות נצרכים, ועוד ועוד.
אבל נראה שהגיע הזמן שתקום ותתייצב זהות יהודית רחבה ומאחדת – מעל ומעבר למגזרים השונים, או שמא נאמר: בבסיסם של כל המגזרים. הדברים נכתבים בסמוך לט"ו באב שבו "הותרו שבטים לבוא זה בזה" לאחר שבדור הראשון לכיבוש והתנחלות בארץ שבו היה הדבר אסור. מסתבר שבתחילה אכן צריך כל שבט לעצב ולייצב את הגוון המיוחד לו, ולא טוב להעביר נחלה משבט לשבט, אבל לאחר-מכן חייבת לבוא מגמת התאחדות ו'התכללות' שרק היא תאפשר לעבור לשלב הרצוי של מלכות-ישראל.
גם באשר אלינו, יתכן שניתן להותיר הרבה מן ההגדרות התוחמות בין ה'ציבורים' השונים, ובלבד שעל-גביהם, ביסודם או ביניהם, יתחיל להתרקם ציבור חדש ובריא עם מכנה-משותף חזק וצלול. עקרונות-היסוד של הציבור הזה יהיו מורכבים מאבני-היסוד הבאות: א. אמונה בה' אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורת אמת. ב. רצון לכונן את חיינו הפרטיים והחברתים על-פי התורה, מתוך מחויבות לדרך ההלכה מדור-דור. ג. רצון להגיע לחיי ציבור מלאים ושלמים על פי תורה, מדינה-יהודית לכל דבר על פי תורת ישראל, על כל המשתמע מכך.
מסתבר שהציבור הזה יתחיל לצמוח אי-שם באזור קוי-התפר בין גווני הציבור השונים ומשם ילך ויתפשט בעזרת ה'. כל אחד יוכל להמשיך באופן פרטי להחזיק במאפיינים המיוחדים לו – אבל הוא ירגיש מחובר מאוד אל כל השאר שמאמינים באותם עקרונות חשובים ומוכנים 'ללכת עליהם' ביחד. הציבור הזה הוא 'תנועת-התשובה' האמיתית, כיון שהוא שואף לתשובה שלימה, של הפרט ושל הכלל, תשובה שמביאה גאולה לעולם.
בכדי לפעול ולשנות את המציאות, לציבור הזה צריכה לקום תנועה, תנועה שתוכל גם לתרגם את כוחה לכח פוליטי בעת הצורך. אבל כיון שמדובר על עקרונות שאמורים להיות כה פשוטים ומוסכמים, התנועה לא תרבה לנפנף בסיסמאות ואידיאולוגיות אלא פשוט תציב בראשה כמה 'יהודים טובים' (כפשוטו) שניתן לתת בהם אמון כמייצגים ומובילים את הכיוון הזה.
האם הציבור הזה צריך להקרא בשם חדש? יתכן שלא. כל שם עלול להפוך למשהו מצמצם. אם זוהי האמת, הרי אנחנו מדברים פשוט על 'להיות יהודים'. הגיע הזמן.
פורסם בראשונה בעתון בשבע בחודש מנחם-אב תשס"ט, בשינויים קלים.
