הלב בוכה, פעמיים • דעה

רוב עמך ישראל דואגים וחרדים כשאינם מוצאים מנוחה לנפשם היוצאת אל הנערים הנעדרים ואל משפחותיהם המתייסרות. באותה שעה ממש  ממשיך חלק אחר מעם ישראל את שגרת יומו • דעה

השעה שלוש וחצי לפנות בקר תחילת האשמורת השלישית ואני ליד המקלדת, לא יכול לישון.

לפני יממה וחצי נודע לי, באיחור, על החטיפה. שלושה נערים טהורים החיים ונושמים תורה ויהדות נעדרים והחשש הכבד הוא שחייהם נתונים לשבט או לחסד בידי חיות הטרף  הרוצחים הערבים המשחרים לדם יהודי. את פני השבת קבלנו בעוונותינו ברגשות מעורבים כשהשמחה בה אנו מצווים מהולה בדאגה עצומה ובחרדה החודרת לכל נימי הנשמה פנימה.

עם צאת שבת המלכה נחפזתי (מודה באשמה...) אל המחשב ממנו ציפיתי לשמוע על ישועה והצלה. הכותרות היכוני מכה אחת אפיים – עדיין נעדרים.

בתוך זמן התברר שבכל רחבי הארץ מתארגנות עצרות ותפילות בבקשה מבורא עולם שישמור ויציל. פתחתי בסבב טלפונים על מנת לגייס שותף לעלייה לעיר הקודש ירושלים שם בטוח אוכל לחזק ולהתחזק במחיצת יהודים רבים וקדושת המקום.

לא מצאתי, כאן בקרב חברי במדינת תל אביב, עם מי לחלוק את הנסיעה. מכמה שיחות התברר שהאחד עייף ואילו השני צריך להשכים קום לעבודה. רע פלוני שח כי "איננו ערוך לנסיעה" ופלמוני כי יעקוב מרחוק אחר התפילות. אחת התגובות, מחבר קרוב, הכאיבה במיוחד. " רעייתי ואנכי יושבים כעת בבית קפה עם זוג חברים, אולי בפעם אחרת"...

רבבות יהודים, מאות אלפים רבים , אולי מיליונים – כולם כאיש אחד שותפים לגורל אחד וכואבים את ייסוריו ואילו חברי הטוב..."אולי בפעם אחרת"... מה אומר לכם- קשה להיות יהודי.

הגיע הטלפון הגואל וקרוב משפחה צדיק הודיע שיפגוש אותי בצומת שילת ומשם תוך עשרים דקות אנו בכותל.  מבט חפוז על השעון לימד שאין סיכוי אבל הלב דחק את השכל למקום היאה לו בשעה זו ומצאתי עצמי דוהר במהירויות אסורות אל היעד. החבירה עלתה יפה וכביש ארבע ארבע שלוש נכנע לשני יהודים ממהרים אל היחד, שם ליד הכותל.

הגענו ממש עם תחילת התפילה. מסביב כמה אלפי יהודים מכל המגזרים כולם. מתח ניכר בפני המתקהלים ולא נשמע ולו רחש פטפוטי סרק או הסחה אחרת. הרצינות וקדושת הרגע מלאו את החללים המעטים שנותרו ברחבה ואפפו כל תכולתה וקול ההמון נשמע ונישא אל האבנים שבקיר ומהם הלאה ליעדם.  כל מי שנכח הגיע לכאן בגלל אחיו היהודים הנעדרים. אחים שאת שמותיהם לא הכיר עד לפני כמה שעות, אחים רחוקים אבל כל כך קרובים. ככה זה כאשר הנשמות מחוברות עוד ממעמד הר סיני, דבר לא יכול להפריד ביניהן.

בחלוף כשעה שמנו פעמינו לשוב לשפלה. הכבישים ריקים ובהעדר אילוצי זמן הנסיעה בנחת הפעם, יש גם זמן לחשוב.

בצד חיזוק הרוח נוכח האחדות והערבות שבין יהודים לא מניחה ואינה נותנת מנוח תחושת  הניכור המוכרת לי לצערי, היטב.  מה לא חווינו בשנים האחרונות – עקירה וחורבן בגוש קטיף וצפון השומרון, טרור ורצח יהודים בכל רחבי ארצנו, שכול צער ויגון. וכעת – חטיפת שלושה פרחים בדמי ימיהם, ילדים שלנו ממש.

רוב עמך ישראל דואגים וחרדים כשאינם מוצאים מנוחה לנפשם היוצאת אל הנערים הנעדרים ואל משפחותיהם המתייסרות. באותה שעה ממש  ממשיך חלק אחר מעם ישראל את שגרת יומו. הימים ימי מונדיאל והלילות כימים משמשים מצע לגאוות הסוטים ברחובה של מדינת תל אביב. שגרת היום והלילה מבוססת אחיזתה בלבבות ומותירה מקום לבילוי משותף בבית קפה. מה טוב ומה נעים....

ומה עם ההזדהות, מה עם הכאב המשותף?  איה הגורל הקושר את כולנו זה לזה ?  "אולי בפעם אחרת"...

הלב כואב פעמיים.