המערכת גורמת לחיילים להשתגע • דעה

הצבא מעדיף, מסיבות תקשורתיות ואחרות, חיילים פצועים על פני פורעים ערבים פצועים. מה נותר לחייל בשטח לעשות? להשתגע.

אתמול התפרסם באתרי החדשות סרטון מטעם ארגון "בצלם" ובו נראה קצין צה"ל מתעמת עם פורעים ערבים, מיידה בהם רמוני הלם, ולאחר שנוכח שאין בהם כדי להבהילם מסיט את נשקו לאחור ומתחיל ליידות.. אבנים.

אגב, קצפם של אנשי בצלם, ובעקבות כך, קצפו של הפיקוד הבכיר, היה על הירי שבא בעקבות כך, ירי שלא פגע באיש, אך סיכן את הפורעים ועל כך שילם הקצין במשרתו.

אותי עניינה השאלה: מה גורם לקצין קרבי להסיט את נשקו לאחור ולהתחיל לזרוק אבנים ?

ברור לי שאין זה ראוי שקציני צבא יזרקו אבנים. אבנים נזרקות ע"י אזרחים חסרי נשק. צבא אוחז בנשק רשמי וגלוי, והנשק הוא זה שאמור להיות הכלי שלו להפעלת הכוח.

עם השנים, בעיקר על רקע ה"האינתיפאדה הראשונה", פיתח צה"ל יכולת מרשימה של שימוש באמצעי אלפ"ה (אמצעים לפיזור הפגנות) מתוך הנחה שהמחיר התקשורתי של ערבים הרוגים יקר מדי.

גם הצד השני למד את מגבלות הצבא, וכמו שניתן לראות בסרטון הנ"ל האמצעים הללו לא ממש מרשימים את הפורעים.

באירוע מעין זה, הפיקוד שולח את החיילים למשימה בלתי אפשרית, לפזר את ההתפרעות האלימה מבלי להפעיל כוח.

בפשטות, הצבא מעדיף, מסיבות תקשורתיות ואחרות, חיילים פצועים על פני פורעים ערבים פצועים.

מה נותר לחייל בשטח לעשות ?

להשתגע.

חייל שמסיט את נשקו ומתחיל ללקט אבנים, נדמה בעיני כמשוגע.

מה שראינו בסרטון נראה  בהחלט כמו  אובדן עשתונות.

אך השאלה היא, מי אשם באובדן העשתונות של החייל ?

מי לא היה מאבד את ראשו בסיטואציה כ"כ מבלבלת ? חייל נשלח לזירה שבה הוא אמור לפזר התפרעות אלימה, אך אסור לו לפגוע בתוקפים אותו, וכל זאת, אל מול עשרות צלמים שרק מחכים לראות אותו כושל.

אח"כ, אותם מפקדים שהכניסו אותו לסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת, ידיחו אותו כי "לא פעל לפי הנהלים".

אגב, זו לא הפעם הראשונה בה נצפו חיילים משיבים באבנים אל מול פורעים ערבים, כמו גם עידוד פעיל מצד חיילים, אל יהודים שאינם לובשי מדים לפגוע בפורעים. ידיעות מעין אלו התפרסמו לא אחת בקול היהודי. רק שהפעם זה היה מול המצלמה, וזה כבר דבר שקשה לפיקוד לעבור עליו בשתיקה.

אם נתעמק יותר, ניתן להגדיר שכשהקצין מחליט להסיט את נשקו ומתחיל ללקט אבנים, הוא בעצם משיל מעליו, לכמה שניות, את מעמדו כחייל של צבא, ופועל כאזרח. כשאזרח מותקף, הוא מגיב באלימות, ולא מחכה לאישור מגבוה להפעיל כוח להגנתו.

המעבר הזה, ההבחנה (גם אם לא במודע) של אותו קצין, שכחייל ידיו קשורות, אך כאזרח הוא בהחלט יכול להגיב מול הפורעים, מייצרת אצלי קצת זיק של תקווה.

החיילים היהודים הם קודם כל יהודים. המדים שעליהם, ולפעמים המסרים שהולעטו בהם בסדרות החינוך, הם הלבוש החיצוני שלהם.

בפנים, בתוכם, הם יהודים בריאים. יהודי בריא בנפשו מעוניין לפעול למען היהודים וכנגד האויבים. וכשהמערכת האטומה לא נותנת לא אפשרות להביא את העניין לידי ביטוי, אז הוא מוצא מסלולים עוקפים.

גם אם הפתרון שננקט באירוע ספיציפי זה לא היה כ"כ מוצלח, עצם קיומו של מרי נפשי של חיילים וקצינים כנגד נהלי הצבא המטופשים, משמח ונותן תקווה.