הספד לפועל הבניין העברי ● מתן בניטה

[caption id="attachment_13788" align="alignleft" width="367" caption="משה שעיה זל ביום נישואיו (צילום אפרים עטיאס)"]


בטח לא שמעתם על משה שעיה ז"ל, פועל עברי, שנפל החודש אל מותו מפיגום ברחובות. ישראל התנתקה מעבודת הכפיים וזנחה את הפועלים.
ב-10 בחודש פורסם מבזק באתרי החדשות "פועל בניין מצא את מותו כשנפל מפיגום ברחובות". אפשר להניח שרובכם לא הכרתם אותו: משה שעיה ז"ל, בוגר עורב צנחנים ובוגר הישיבה במצפה רמון, שבדיוק חזר מטיול בדרום אמריקה ורק לפני כחודשיים התחתן.
 
ודאי לא שיערתם שידידי משה היה זה שנפל אל מותו, מפני שרוב פועלי הבניין הם עובדים זרים או פלסטינים שעובדים בשכר זעום, שבקושי מאפשר קניית מוצרי מזון בסיסיים לביתם. נטיית האזרח הישראלי להימנע מ"עבודות שחורות" הרסנית לבניית חברה תקינה. זה מפתיע משום שדור החלוצים נטש דווקא את המקצועות האקדמיים "הגבוהים" ובא לעבודת כפיים של חקלאות ושל בנייה.
ההתנתקות מעבודת הכפיים דרדרה את העבודה היצרנית והובילה לשחיקה במעמדם ובשכרם של הפועלים. מנגד, יש הצפה של עורכי דין, שנאבקים בשיניים על מנת להמציא לעצמם עבודה שתרומתה לחברה מוטלת בספק. חלק מתפקיד המדינה הוא לאפשר לאזרחיה הגשמה עצמית גם בעבודת כפיים, ולכן יפה עושה בימים אלו משרד התמ"ת שמעודד חיילים משוחררים בתמריצים כספיים לחזור לשוק עבודה זה. יפה עושים גם תעשיינים דוגמת סטף ורטהיימר, אך עדיין יש הרבה מקום לשיפור - בעיקר בתודעת הציבור, שיידע להעריך עבודה עברית.
ישראל תלויה בכוח עבודה זול מהשטחים, במקום לטפח אוטונומיה בשוק העבודה, שתחזק את המדינה. רק אז יוכלו עובדים זרים להגיע לא מתוך יחס של תלות, שגורם לטעויות שהיום אנו משלמים עליהן כמו גירוש הילדים הזרים, אלא מתוך יחס אחר של כבוד.
עובדים בשיטות מיושנות ולא בטוחות
ההתנתקות מעבודת הכפיים גם יצרה נתק מעמדי: הרבה יותר קל לאדם לשבת במגדל השן כשלמטה עובד מדוכא חסר זכויות בשיטות מיושנות ולא בטיחותיות, ומקבל שכר זעום ללא יכולת למחות או לשבות. זה עוול חברתי שנוצר בצורה בריונית. מעמד הפועלים מרגיש שזו לא הארץ שלו. קיימות עוד הרבה סיבות לשוב לעבודה עברית, בהן אהבת הארץ, צמצום שיעור האבטלה והרחבת אופקי החברה.
את משה הכרתי בטיול בדרום אמריקה, ותוך דקות מרגע שהכרנו היה ברור שמעכשיו התפקיד של שנינו הוא לעשות "שכונה", להצחיק. רק יום אחרי שהכרנו, חליתי ונחלשתי מאוד. מי שטיפלו בי היו משה ועוד בחורה ששמה נועה.
משה ויתר על הרבה דברים ונתן מעצמו, דאג לי לאוכל, סחב לי את הציוד ודאג לשמור תמיד על מצב רוח טוב ומחויך. אין לי הסבר אחר מדוע אדם שמכיר אדם רק יום אחד מוכן להקריב ולהשקיע בשבילו כמו שהשקיע בשבילי. חוץ מהסברה שלמשה היתה אהבה גדולה לכל אדם, גם אם הוא מכיר אותו למספר שניות או אפילו לא מכיר אותו בכלל.
משה, שיכול היה להרוויח שכר גבוה בהרבה ולחיות חיים נוחים בהרבה, בחר לעסוק בבניין הארץ מתוך אותה אהבה גדולה לחברה שהיה בה ומתוך אותו רצון לעסוק במו ידיו בבניין הארץ. לא רק בצד הגשמי, אלא אפילו יותר בצד הרוחני. מי ייתן ומותו לא יהיה לשווא, שנדע לאהוב את הפועלים ולהתגאות בעבודה העברית בישראל.
משה נהרג מיד לאחר ט' באב, יום חורבן ירושלים והמקדש. לאותם אנשים ששואלים "מתי ייבנה מקדשנו?" אני עונה בעצב: ומי יבנה אותו?
יהי זכרו ברוך.
המאמר פורסם באתר ynet