האם ערך עבודה עברית יקבל עדנה לאחר המלחמה והבירור שהיא חידדה בכל מה שקשור לכוונות של הערבים? האם יש ערך לעבודות כפיים? מה בין גזענות לבין העדפה לאומית בריאה? וגם איך זה ישפיע על ענף הבנייה ועל הכלכלה הישראלית? * אבל לפני כל אלה, פרק פתיחה על המחירים ששילמנו בהתמכרות שלנו להעסקת ערבים מיהודה, שומרון והכפרים העויינים בישראל?
פרק ראשון בפודקאסט עבודה עברית>>
פעם בנו כאן מגדלים וסללו כבישים עם ידיים עבריות בלבד. העבודה העברית הייתה חלק בלתי נפרד מהחזון הציוני – ובניינים כמו תיאטרון הבימה והאוניברסיטה העברית קמו בידיים העדינות של העולים החדשים שהגיעו מארבע כנפות הגלות. תוך התעקשות לא ממש רציונלית שלא להשתמש בידיים זרות. תהליך ההתמערבות בשילוב חזון הדו-קיום שאנחנו מנסים לכפות על המציאות השיגו אותנו בהדרגה אל מציאות שבה יהודים כמעט ולא עוסקים בתחום וכשמישהו מדבר על העדפת תעסוקת יהודים הוא מואשם בגזענות.
לאורך השנים האחרונות היו מי שניסו להחיות את הערך הזה ולדבר על חשיבותה של עבודת כפיים ועל אחווה לאומית גם בתחום התעסוקתי. ואז הגיע אסון שמחת תורה שהזכיר לנו עוד כמה דברים על המחירים שאנחנו משלמים על ההתמכרות שפיתחנו לתעסוקה של מי שמצהרים באופן מפורש שהם לא ממש חברים שלנו.
פתאום התברר ש80 אחוזים רק מהרשות הפלסטינית תומכים באופן כזה או אחר במה בטבח שמחת תורה. זה אומר שבאופן פשטני 8 מתוך 10 פועלים ערביים שמסתובבים סביבנו היו שמחים למדי אם היינו נטבחים.
בסדרה הזאת ננסה לחזור לערך "עבודה עברית" ולבחון אותו מכל הכיוונים – האם ישנן פיתרונות יצירתיים טכנולוגיים? האם יש מודל כלכלי לעבודה עברית? האם יש בכלל מה לדבר על ערך עבודת כפיים בעידן שבו נראה שכולם הלכו להיטק? אבל בפרק הראשון – רגע לפני שנדון בטוב, בואו נראה מה קרה כשברחנו אל הקל והזמין.
אלחנן גרונר ואני ערכנו בינינו שיחה מקדימה להקלטות יתר הפרקים שלנו בפודקאסט החדש, כדי להבין ולו מעט אלו תחשיבים קצת פחות לקחנו בחשבון בטבלת האקסל והחיסכון שבנינו לעצמנו בפרוייקט הבנייה הפרטי והישראלי שלנו.
"עוד לפני שנצלול לבעיות של הפלילים, ההתבוללות וכמובן הטרור, אני חושב שהסיפור הוא לשאול את עצמנו בעת הזאת לאן אנחנו לוקחים את הספינה" הציע גרונר לפתוח את הדיון – "האם אנחנו מחזירים אותה לכיוון שהיא שטה בשישי באוקטובר, או שאנחנו משנים כיוון. הרי אנשים כאן שילמו מחירים עצומים: מאות ימי מילואים, יציאה של מעל שנה מבתים שפונו, ומעל הכל – במוכנות למסור את הנפש במלחמה – הכל במטרה אחת: לעשות כאן ביחד שינוי עמוק – שלא רק יחזיר אותנו למציאות שהביאה אותנו עד הלום, אלא בעיקר שינוי מסלול של כל הדבר הגדול הזה שנקרא מדינת ישראל.
"לכן אני חושב שיש משהו שהוא לפעמים קצת אבסורדי כשאישה צדיקה ששלחה את בעלה למילואים, ואולי בעלה גם נפצע, תרצה להרחיב חדר בבית שלה והיא תיגש בלי לחשוב יותר מדי להביא בשביל המטרה החשובה הזאת פועל ערבי בלי לקלוט כמה זה סותר את כל מה שניסינו לעשות כאן בשנה ומשהו האחרונים. ולמעשה להכניס את האוייב אל תוך הבית מהדלת האחורית. הרי התגלה היום שחיינו במציאות לא הגיונית – זה לא רק בעוטף עזה, כי לאורך עשרות שנים העסקנו את מי שרוצים להרוג אותנו, את מי שיש לו שאיפות לאומיות אחרות משלנו על הארץ הזאת".
"ברור שצריכים פתרונות, אבל כולנו יודעים שיש מקומות שלא היינו נכנסים אליהם גם אם היינו צריכים לשלם מחירים של להיתקע בלי לבנות. האם אנחנו מדמיינים שבישוב שעושה הרחבה היו עורכים הצבעה לאפשרות לקבל 200 יחידות דיור בתמורה לחילול שבת? האם מישהו היה שוקל להעסיק פדופילים בגן הילדים? הרי זה לא מתחיל בכלל. לדעתי גם כאן אחרי שהבנו שקיום המדינה עמד על הפרק, אנחנו צריכים לדעת לעשות את הברקס הזה. בלי הבלימה הזאת לא יצוצו גם פתרונות. אפילו ברמת העובדים זרים".
"זה אחד הדברים היותר מדהימים. אנשים לא מודעים לכך שמערכת הביטחון, קרי, שב"כ וגורמים פוליטיים במערכת הביטחון, ובמקביל גם האמריקאים – הם הגורמים המרכזיים לבלימת מהלכים של הבאת עובדים זרים".
"אנשים לא מבינים עד כמה גורמי הבטחון מבינים היטב שנושא התעסוקה ותחליף כוח אדם לפלסטינים הוא נקודה קריטית בבלימת העתיד של הערבים פה בארץ ישראל. גורם מרכזי ביישוב מסוים ביו"ש שהחמולה מהכפר הסמוך סיפרה לו שהם מתכננים לעזוב לירדן רק בגלל הגורם התעסוקתי שנבלם במלחמה. הם הסבירו לו במילים האלה – "הבנו במלחמה הזאת שאין לנו פה עתיד בפרנסה". גורם אחר שאני מכיר עוסק ברכישת קרקעות ביהודה ושומרון, הוא סיפר לי על גידול עצום שנוצר במהלך המלחמה של ערבים שמוכרים קרקעות ליהודים. ההסבר שהוא שמע לתופעה מעוד ועוד ערבים היה שברגע שאסרו כניסת פועלים, הם הבינו שאין להם עתיד פה".
"אנחנו כל הזמן מדברים על פתרונות של הגירה וכדומה. אבל ברגע שאנשים יבינו שאין להם איפה לעבוד, בזה זה נגמר מבחינתם. זה הרבה יותר מאיפה לעבוד זה אין להם פה עתיד במובן שהם מבינים שיש פה בעלי בית שהחליטו להתנהג כבעלי בית והחליטו לעצור את המעשה הלא רציונלי שבו הם מעסיקים את מי שרוצה לרצוח אותם".
גרונר פותח צוהר קטן למחירי ההתבוללות שמסתתרים מאחורי העסקת ערבים. " לפני בערך עשר שנים אני רואה בחור ערבי שעובד באחד הסופרים בגבעת שאול משוחח עם בחורה יהודייה ואני קולט שמשהו שם לא תקין. צילמתי אותם מרחוק וניסיתי לברר אחר כך במה מדובר. התברר שמדובר בבחורה מבית חרדי שהייתה תקופה עם ערבי וברוך ה' עזבה אותו. מתברר שהסצנה שראיתי היא של חבר של אותו ערבי שמנסה לשכנע אותה לחזור אליו. הסיפור הזה חולל סערה שלימה בשכונה החרדית. שאלתי חבר חרדי מאותה שכונה – אם בסופר הזה לא היו מוכרים חלב בד"ץ, הרי הייתם מארגנים נסיעות מיוחדות לבני ברק כדי להביא חלב בדץ רק כדי לא לשתות חלב רבנות, אבל פה לוקחים לך את הבת ואתם ממשיכים כרגיל?
גרונר משתף בסיפור נוסף שממחיש גם איך המערכת למעשה עובדת על עצמה – מצד אחד היא חייבת להגיב ומצד שני משמרת את הבלוף. "חבר'ה מאשדוד יצרו איתנו קשר וסיפרו על כך שבכל יום מגיעה קבוצה של עשרות שב"חים לאיזור התעשייה הצפוני של העיר, ומשם מגיעים רכבים של קבלנים ומפזרים אותם לעבודה בעיר. לטענם כולם יודעים ואף אחד לא עושה עם זה כלום. אני מגיע למקום ובאמת מקובצים שם 20-30 ערבים. שאלתי אותם ישירות "למה אתם מגיעים לאשדוד"? הוא ענה לי בלי להתבלבל – "פה יש את הבנות הכי יפות". זה לא משנה אם הוא אמר לי את זה כדי להקניט אותי או לא, כי בסוף הוא מרגיש הכי בנוח לשים את זה על השולחן. הרמתי טלפון והבאתי שוטר למקום, הוא הגיע ואמר לי – שמע אנחנו מתוסכלים, אני לוקח אותו למחסום והם חוזרים. שים לב לנוהל ההזוי שגיבשו בפרקליטות עם היועצים המשפטיים: אם תופסים שב"ח, בודקים אם אין לו מה שנקרא עבירות נלוות, היינו נתפס בגניבה וכדומה, ואם הוא נקי כביכול, אז פשוט מחזירים אותו למחסום מבלי לעצור אותו. רק אחרי שלוש פעמים כאלה אפשר להגיש כנגדו כתב אישום. כמו משחק מחשב – מותר לך להיפסל שלוש פעמים".
"יותר מזה, שאלתי גורם בכיר בצה"ל על הנוהל הזה בשיחה לא רשמית והוא אומר לי "תשמע, מה אתה רוצה מאיתנו? המדינה רוצה את זה. מי יעבוד במקומם?" ישראבלוף מעוגן בנהלים. עכשיו צריך להבין שזה תעשייה – השבחים האלה מגיעים באין מפריע, מקבלים משכורת שאגב שלא כמו בעבר היא כבר מזמן לא משכורת נמוכה, ועל הדרך הוא מנסה מה שמצליח לו – בחורה? אופניים? כלי עבודה שאף אחד לא רואה? וכמובן תעשיית גניבות הרכב שמתוחזקות בעיקר על ידי השב"חים האלה. מדובר בעשרות אחוזים מהפשיעה בישראל. ואנחנו כמובן משלמים על כל זה באלפי שקלים בשנה בביטוחי הרכב שלנו שמחירם עולה בהתאם".
"ברור שלא. ואני בטוח שבמשטרה יש נתון כזה. בכל מקרה ברור שמדובר באלפי מקרים בשנה. זאת אומרת, יש לך פה כספים שחורים בכמויות. ואתה רואה כיצד בכל פעם גם כשיש כתב אישום בת המשפט מרחם עליהם. למה? כי הוא בסך הכל בא לחפש עבודה. והתפיסה הוא שהוא מסכן ואנחנו החזקים. הנה מקרה של ערבי שליווינו שבו אחד השב"חים האלה נתפס באשקלון באשמת אונס ילדה בעיר. אבל זה יותר חמור התברר שאפשר היה למנוע את זה כי אותו שב"ח עבר כבר כמה פעמים אצל השופטים והם ריחמו עליו. הוא שוחרר וחזר שוב כמובן. ואז אנחנו גם מגלים שבשלב מסויים בקשו שישחררו אותו רק בערבות. ומי הגיע לחתום לו ערבות? בחורה בסיכון מהעדה האתיופית שאחר כך גם הפכה לבת זוג שלו והביאה ממנו ילד..."
"וכמובן שעוד לא דיברנו על הטרור שמגיע מהמקומות האלה. מקרים כמו של דוד בר-קפרה, שנרצח בכרם שלו על ידי השבחים, וראובן שמרלינג, בכפר קסם, שנרצח באזור תעשייה שם על ידי שבחים מקבטיה. שלא לדבר על מעסיקים שהעסיקו פועלים בחממות בגוש קטיף שרצחו את הבוסים שלהם. נתנאל הרמי שעשה עבודות בסנפלינג, ובא ערבי ופשוט חתך עם הקטר את הכבל ועד היום לא מצאו את הרוצחים. אז זאת עבודה זולה מבחינתנו?"
אבל בהתמכרות כמו התמכרות אפשר להגיע לממש אבסורדים. הנה חלון קטן לעוד תופעה מושתקת: הפועלים הערביים בתוך בסיסי צה"ל. נניח לרגע לעבודות שהתרגלנו לראות בתוך בסיסים שרובנו לא יכולים להיכנס ללא אישור והפועלים האלה נכנסים, התופעה הזאת הולכת למקומות מרחיקי לכת הרבה יותר. גרונר משתף מקרה שאפשר לספר חלק קטן מפרטיו בגלל מגבלות הצנזורה. "כידוע בבסיס נבטים היו נזקים מאותה מתקפה איראנית. מי הופקד על תיקונם? פועלים ערבים כמובן. אבל אז מספר לי גורם שהייתי איתו בקשר, שבמסגרת הזאת בנו בור שהוא למעשה מתקן גדול וייחודי שהושקעו בו הון תועפות של אמצעים וטכנולוגיות. כפי שאמרנו הצנזורה הצבאית, אוסרת לפרט. מי בנה את כל זה? ערבים. אז לפי חוקי הצנזורה ככה זה עובד: הם יודעים מה הם בונים, אבל לנו אסור להגיד מה הם בונים. אבל הסיפור לא נגמר. יום אחד מודיעים לכוחות בבסיס - יש מידע על זה שיש שב"חים באתר בנייה! הם מגיעים, פושטים ותופסים אותם לא במקום אחר מאשר הבונקר הסודי והמסווג! ואתה תופס את הראש ואתה אומר כמה זה עולה לנו וזה לא בסיס אחד ולא שניים היום כל הבינוי של הצבא נשען על ערבים".
סיפור נוסף שחשף הקול היהודי לפני כחמש שנים היה הסיפור הבלתי נתפס של מחנה תבץ בבקעה. גרונר קיבל פנייה שנשמעה הזויה לחלוטין על כך שהמחנה מוחזק ע"י ערבים. מה ששמעתם. ביחד עם צבי סוכות שהיה אז פעיל בתחום הם יצאו לראות את התופעה בעיניים. ואכן הם רואים בסיס צבאי נעול שהם כאזרחים לא יכולים להיכנס אליו, רק שמי שמנע מהם להיכנס לא היה חייל ש.ג. אלא פועל ולידו הקבלן שלו מכפר ייטא. 15 פועלים בתוך בסיס ואף לא חייל אחד. הוא סיפר להם בגאווה שהוא כרגע קיבל לידיו את הפרוייקט של שיפוץ הבסיס כולל מצלמות אבטחה שהוא יניח כפי שהחוזה מחייב אותו. סיפור מהסוג שגם ערוץ 12 הרגיש אז צורך לפרסם. מה דובר צה"ל הגיב? הכל על פי נהלים..."
בא רגע ננסה לתת לעצמנו כלים איך אחרי כל מה שאתה מתאר אנחנו לא ממשיכים כרגיל?
"קודם כל אני לא בא לשפוט אף אחד. אני אישית חי ביצהר ויחסית יותר קל לי כי יש פה סביבה של אנשים שהנושא הזה חשוב להם וסביבה שגם מייצרת חינוך לעבודת כפיים ולא לסייע למי שרוצה ברעתך, אבל אנחנו היהודים מאמינים שבסוף זה עניין של תודעה. אם אני אגיד לך עכשיו שארצות הברית בונה את הבונקרים הכי סודיים שלה, עם עובדים מאל-קיידה, זה יישמע לך שפוי? זה לא יקרה, כי מגדל התאומים חקוק בתודעה הלאומית. למה זה קורה כאן? כי משהו בתודעה של עצמנו עוד לא התפצח בנושא הזה. ולשם צריך לכוון. סבתא שלי זכרונה לברכה, ניצולת אושוויץ אמרה לי ולאשתי כשהתחתנו שלה היה מאה שקלים ביד כשהתחילה. מאה שקל! אז היא ציוותה עלינו תולידו ילדים, אל תחשבו כלכלי לא כלכלי, וזאת ממש לא אישה שלא חשבה כלכלית אבל היא שמה את זה אחרי המטרה החשובה יותר.
"הבשורה הטובה היא שאני חושב שיש תנועה שלימה של אנשים שמאז שמחת תורה שינו כיוון. זה ישובים רבים שבעבר הכניסו ערבים בלי למצמץ והיום עצרו הכל. והם משלמים מחירים ויש נזקים אבל הם מתמודדים עם זה כי הם הבינו שצריך להתמודד עם זה. שוב, אני לא מלזלזל במי שאומר קשה לי, אבל אני כן מבקש רגע על חשיבה אסטרטגית של ציבור, של מדינה, של עם. אם אנחנו נבין את המשמעויות אז אנחנו נתנהג אחרת. כשבונים תודעה חברתית שמכוונת למקום מסויים, אז אנשים מתחילים לתרום אפילו את הכליות שלהם אחד לשני. הכל מתחיל ברצון לצאת מההתמכרות".
ואז תמיד חוזרת השאלה של האם זה ריאלי לחזור לעבודה עברית? במקום לייקר את עבודת הכפיים ולדבר בשבחה של הבנייה והחקלאות ולייקר חברה מגוונת שבנוייה ממגוון בעלי מקצוע, אנחנו בורחים לפיתרונות הכי לא ריאליים. איך להעסיק מי שרוצה בהשמדתך הפך לריאלי? איך לחשוף את עצמנו להטרדות ופשיעות זה כן ריאלי? בדיוק כמו במרחב הלאומי והפתרונות המוזרים שניסינו למצוא עם עזה ויו"ש גם כאן ההתמכרות מעבירה אותנו לפעמים על דעתנו. ואת הריאלי אנחנו הופכים ללא ריאלי. הפתרונות שממתינים שנגלה אותם בתחום הזה הם כנראה גדולים יותר ממה שרק נגענו – אולי זה עוד עובדים זרים? אולי טכנולוגיות חדשות? יש כל כך הרבה תחומים שהישראלים הוכיחו לעצמם שכשאנחנו נכנסים אליהם הם הופכים פתאום למבורכים, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם עם ענף הבנייה. זה כמו תמיד דורש לפני הכל תעוזה שלנו להיות מוכנים לשלם מחיר כדי לשנות כיוון.
על הפתרונות וגם על קשיים נוספים נדבר בפודקסט "עבודה עברית".
