באותו המקום עצמו שבו אנו מקבלים את התורה בכובד ראש, בהר עיבל הניצב מול הר גריזים ו'סופג' את כל הארורים – בו במקום מתקיימת החגיגה הגדולה ביותר, עם ציווי מפורש לשמוח "לפני ה'" – מצווה גדולה להיות בשמחה
בפרשתנו מתוארים שני אירועים הקשורים להר עיבל. תחילה, הציווי על בניית מזבח וכתיבת התורה בהר עיבל. ואחר כך, מעמד הברכה והקללה המתקיים על הר גריזים והר עיבל, "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים... וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל". מהכתובים לא ברור האם מדובר בשני אירועים נפרדים לגמרי או באירוע אחד מתמשך, ואם כן, כיצד בדיוק הוא נעשה (והדבר נדון בכמה מאמרים מלומדים בשנים האחרונות). מכל מקום, מקומו של הר עיבל בשני האירועים מעורר מחשבה.
לכאורה לפנינו שני כיוונים מנוגדים בתכלית: במעמד הראשון יש להר עיבל תפקיד חגיגי ומיוחד, המסתיים בציווי "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-לוהיך", ממש 'הר השמחה'! ואילו במעמד השני יש להר עיבל תדמית שלילית, "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל", וכפי שמתואר במשנה סוטה (ז, ה): "הָפְכוּ פְנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בַקְּלָלָה, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן". כיצד נבין את השמחה והקללה הנפגשים באותו המקום?
כדי לפענח את סודו של הר עיבל, עלינו להעמיק יותר בעניינם של שני המעמדים גם יחד. נזכיר תחילה שלפי חז"ל כל זה התרחש בפועל באותו יום עצמו שבני ישראל עברו את הירדן ונכנסו לארץ (כמובא בגמרא במסכת סוטה). לשם מה צריכים כולם לרוץ לשכם, עוד לפני לינת לילה ראשונה בארץ?
המטרה היא כריתת ברית! כהמשך לברית שכורת משה רבנו עם ישראל בערבות מואב לפני מותו, הוא מצווה על מעמד משלים של כריתת ברית מיד עם הכניסה לארץ, "ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' א-לוהיך נותן לך". כי עוד לפני כיבוש הארץ, וּודאי לפני ההתנחלות בה, צריך לבוא מעמד מכונן שיבהיר על מה ולמה באנו לכאן בכלל.
התוכן של הברית הוא התחייבות על קיום התורה והמצווה, לומר שהייעוד של ירושת הארץ הוא ללכת בדרך ה', "ויתן להם ארצות גוים... בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצֹרוּ". כך, בין הרי גריזים ועיבל, תחתם 'מגילת העצמאות' הנכונה שלנו, שתפתח במלים: בארץ ישראל קם העם היהודי והכריז "ה' א-לוהינו ה' אחד" ולו לבדו נעבוד.
העיר שכם – השוכנת בין הר גריזים מכאן והר עיבל מכאן – היא שער הכניסה לארץ. כך אברהם אבינו, אבי האומה, בראשית דרכו, מגיע תחילה לשכם, וכך יעקב אבינו בשובו מחרן מגיע תחילה לשכם. כך גם בדור הבנים, על יהושע בן-נון, כובש הארץ ומנחילה, להגיע תחילה אל השער הזה ושם להכריז: הנה באנו אל הארץ כדי לעבוד את ה' ולשמור תורתו.
אפשר להמשיך את הדימוי ולומר שאם שכם העיר היא שער הארץ, אזי הרי גריזים ועיבל הם מזוזות-שער אדירות, מצפון ומדרום. אם כך, ניתן לראות במזבח אשר בהר עיבל, עם האבנים שעליהם כתובה התורה, כעין מזוזה ענקית בשער הארץ כולה (כדברי האברבנאל)! ואכן, בכניסה מעמק הירדן לכיוון שכם, ממזרח כלפי מערב ("דרך מבוא השמש"), נמצא הר עיבל בצד ימין של הנכנס (צד צפון) – ממש כמו המזוזה בפתח הבית מימין.
כריתת ברית היא אמנם משהו חגיגי, אבל בהחלט לא קליל. הן בברית שנכרתה בהר סיני הן בברית שנכרתה בערבות מואב – חלק מהותי היה הקללות והברכות (האמורות בפרשת בחוקותי ובפרשתנו): אם תשמעו – ברכה. ואם לא, חלילה – קללה. כך גם במעמד הברית בשכם, כנגד כל "ברוך האיש" יש "ארור האיש". אין כאן רק אופציה חביבה, מצטרפים לחגיגה ומקבלים שפע רב, אלא קבלת-תורה רצינית עד מאוד, על דעת כך שאנו מקבלים עלינו גם את הקללות!
אדרבה, בפסוקי התורה כתוב במפורש רק נוסח הקללות, "ארור האיש", בעוד שאת נוסח הברכות עלינו להבין בעצמנו. זאת משום שהרצינות של הברית מתבטאת בנכונות לקבל גם את האָלָה (כפי שמסביר המהר"ל בספרו 'גור-אריה'). כי ברית פירושה נכונות ללכת "באש ובמים", לא רק כאשר הכל טוב ונעים ו'כיף להיות ביחד', אלא גם בעת קושי ומשבר. כך היא, למשל, ברית הנישואין שפירושה מחויבות הדדית עמוקה, גם כאשר ישככו מחולות החתונה, ואת מקומם תתפוס שגרת היום-יום האפורה. אז, תשאר רק הברית עצמה, ההסכמה החזקה שהקשר בינינו הוא קיומי והוא נשאר בכל מצב. לקבל את הברכה – כולם מוכנים בשמחה, אבל התוספת של קבלת הקללה פירושה ללכת 'עד הסוף', גם כאשר יהיה כואב, כי בנפשנו הדבר.
איננו אוהבים את הקללה, חלילה! ה' ודאי אינו חפץ ברעתנו, אלא רק בטובתנו הגמורה. אבל כדי שהטובה תהיה באמת טובה, היא באה כרוכה עם האיום של הקללה. ובעומק, אם מוכנים לומר "ארור האיש", על דעת כן, אזי לא יהיה כל צורך שהקללה תחול בפועל! בעצם אמירת הקללה (וקריאתה בתורה), התקיימה התכלית שלשמה באה הקללה, ואז הכל מתמתק והופך לברכה.
החידוש המיוחד במעמד הברית בשכם, בניגוד לבריתות הקודמות בהר סיני ובערבות מואב, הוא שכאן הכול נעשה על ידי עם ישראל! בהר סיני היו קולות וברקים – וכאן אמירת 'אמן' רועמת בין ההרים. בהר סיני ובערבות מואב נאמרו הקללות והברכות מאת ה' ונביאו נאמן ביתו – וכאן הלויים אומרים ברכות וקללות. לאחר שמשה איש הא-לוהים הסתלק, לאחר שתורת משה נחתמה סופית – באים בני ישראל עצמם ואומרים 'הננו'.
ובנוסף: עד עתה היה כל אחד אחראי על מעשיו, באופן אישי, מול א-לוהיו, אבל כאן העם כולו נוטל את האחריות על שכמו (בעיר שכם), עכשיו "כל ישראל ערבים זה לזה", כדברי חז"ל שרק בשכם התחדש הממד של הערבות ההדדית.
מכאן נבוא אל השמחה. יש שמחה ויש שמחה. יש שמחה של הוללות וסכלות, "ולשמחה מה זו עושה" (קהלת ב', ב')... ויש שמחה של מצווה, שמחת התורה ושמחת ארץ ישראל, שמחה של קרבת א-לוהים, "ושבחתי אני את השמחה" (שם ח', ט"ו).
באותו המקום עצמו שבו אנו מקבלים את התורה בכובד ראש, בהר עיבל הניצב מול הר גריזים ו'סופג' את כל הארורים – בו במקום מתקיימת החגיגה הגדולה ביותר, עם ציווי מפורש לשמוח "לפני ה'" – מצווה גדולה להיות בשמחה. כדוגמא מוכרת מהחיים, אם ננסה לחוש מהי השמחה שיש להורים במעמד ברית המילה של בנם, נראה שזו התרגשות על מעמד מיוחד וקיומי שמכניס באחת את הרך הנולד לתוך העם היהודי, חיתוך נועז, ללא פשרות. וכן בכיוון ההפוך: אם שמחים עד מאוד לאחר הקרבת הקרבנות וכתיבת התורה – אז גם מוכנים לכרות ברית, ולהחליט מתוך בחירה גמורה שאנחנו 'הולכים על זה' בכל התוקף.
ובדרך הרמז: אם הכול קליל, בקלות-דעת בלתי נסבלת, זוהי הקללה. אבל לאחר שאנו כורתים ברית עם ה', ושומעים גם את הקללה, אז מהקללה נותרת המילה קלה והכל נעשה שמח, קל ונעים.
שתהיה לנו שנה קלה ושמחה.
הדברים מוקדשים לזכרו של חבר יקר שהלך לעולמו, נחמיה פרלמן ז"ל. נחמיה שהתגורר ביישוב קדומים, היה 'איש שכם' בכל נפשו, ובשנותיו האחרונות התמסר לעסוק בנושא הר עיבל. את השם 'הר השמחה' העניק נחמיה להר עיבל, בחוברת שכתב על כך. יהיו הדברים נר לעילוי נשמתו.
