[caption id="attachment_442" align="alignleft" width="300" caption="יום כיפור במקדש (מכון המקדש)"]
יום הכיפורים – חיים ללא עוונות, עולם ללא רוע
כשאנו באים לחשוב על צדיקים טובים גמורים, אנו חושבים על אנשים השקועים כולם בעולם של לימוד, תפילה ומצוות וכל מעשיהם גם היומיומיים מכוונים לשם שמים. אנו מציירים לנו אנשים כאלו כנטולי התמודדות מול היצר הרע. אמנם באמת יש אנשים כאלו אך כדי להגיע למצב כזה, וודאי הוא שהם התמודדו קודם כל עם יצרו וניצחו אותו. כמו שאמרו לנו חז"ל על דוד המלך ע"ה שאמר "ולבי חלל בקרבי" - שזבח את יצרו הרע והפילו חלל. גם אם נצייר לעצמינו עולם שלם שהוא כולו טוב, בו כולם מיטיבים האחד עם השני ומכוונים לשם שמים בכל מעשיהם, ברור מתוך העולם המוכר לנו שמציאות כזו תיתכן רק לאחר ביעור מוחלט של הרע הפנימי והחיצוני שקיים בו.
אם נרצה ללמוד על התהליך המוביל למצב כזה, נוכל להתבונן לשם כך בענין יום הכיפורים המופיע בתורה. שכן שם מתכפרים כל עוונות בני ישראל, ומשם נוכל ללמוד כיצד להגיע למציאות בו נמחו כל העוונות והעולם נטהר מן הרע שבו.
שילוח השעיר לעזאזל 1 - גם לרע יש שליחות אלוקית
פסגת הכפרה ביום כיפור היא בשילוח השעיר לעזאזל. וכפי המובא בתורת כהנים, שחוץ מעל חטא טומאת מקדש וקודשיו, עליה מכפר השעיר הנכנס פנימה, על שאר העבירות: הקלות והחמורות, עשה ול"ת, כריתות ומיתות בי"ד – מכפר השעיר המשתלח. הרמב"ן בפרשת אחרי מות מפרש את שילוח השעיר למדבר כמין קרבן והתפייסות עם השטן השוכן שם. כלומר שביום הכיפורים, אנו מודים שגם ליצר הרע, ולרוע בעולם יש שליחות מה'. על ידי כך גם הוא מרפה ממאבקו וקטרוגו ומסנגר לה 'על ישראל שעומדים מולו בלי להיכנע. ע"י ההתפייסות עם היצר הרע והכרת שליחותו האלוקית, מתבטל כוחו להרע ומתגלה האמת שאין שום כח בעולם מלבד ה' וגם הרע מודה לטוב.
מכאן יסוד חשוב, שכשאנו באים להתמודד עם רוע, עלינו לדעת ולהכיר באמת גם הוא שלוחו של ה' ואין הוא קיים וחזק מעצמו חס ושלום. אם כן, יש לה' מטרה בשליחות זו והוא משגיח עלינו ומלוה אותנו במלחמתנו כנגד הרוע. כך אנו יכולים לבוא להתמודדות בצורה רגועה ובטוחה. בשמחה וללא חשש. ובידיעה ברורה מה תהיה התוצאה בסוף המאבק.
שילוח השעיר לעזאזל 2 – הכליון המוחלט של הרע מן העולם
אמנם, לאחר כעין 'התפייסות' זו, אנו ניגשים כמובן אנו ניגשים למלחמת חורמה ברע על מנת להשמידו כליל. ואכן, אם נתבונן בפשט הפסוקים, לא נראה שיש כאן פעולת התפייסות עם הרע אלא להיפך: כליונו הטוטאלי. וכפי שמבאר בעל ה'כלי יקר' על התורה (ויקרא טז' כב'): שהשעיר לעזאזל הוא כנגד סמא-ל. הוא נושא עליו את עוונות בני ישראל ושליחתו אל ארץ גזירה מזכירה לנו את נבואת הנביא יואל: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" (יואל ב' כ') - וכדרשת חז"ל שהמדובר הוא על יצר הרע. ודחייתו מן הצוק עד שאבריו מתפרקין מזכירה לנו את נבואת זכריה (זכריה יג' ב'): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
טיהור הקודש- תנאי מוקדם למלחמה ולניצחון על הרע
פיסגת הכפרה היא אמנם ע"י שילוח השעיר לעזאזל. אך שעיר זה הינו בן זוגו של שעיר אחר השוה לו במראה וגודל. השעיר הזה, בניגוד לחבירו שנשלח אל המדבר עניינו דוקא לכפר על פנים המקדש. באופן יוצא דופן ושלא כשאר הקרבנות הרגילים שבמשך השנה, דמו נכנס אל תוך הקודש ומוזה על ידי הכהן הגדול על הפרוכת של קודש הקודשים ועל מזבח הזהב. חכמינו לימדו אותנו (במשנה בתחילת מסכת שבועות) שהשעיר הזה מכפר על טומאת המקדש וקודשיו. כלומר אם במהלך השנה יהודים טימאו את המקדש או את הקרבנות שהוקרבו בו. מדוע זה כל כך חשוב וקשור בקשר בל יינתק לשעיר השני המכפר על כל העוונות של ישראל? אלא שאף על פי שהכפרה נעשית הרחק במדבר, מכל מקום, היכולת לכפר על כל חטאי ישראל, נובעת מכך שלפחות המקדש, נקודת הקדושה השלימה, תישמר בטהרתה.
ולפי דרכנו למדנו, שלפני שבאים למלחמה מוחלטת על הרוע בעולם, דרוש לנו 'כהן גדול' שיברר ויטהר את כל מושגי הקודש והאמת בעולם. שלפחות במקום אחד תהיה ברורה האמת - מה טוב ומה רע, מה רוצה ה' בעולם ומה בניגוד לרצונו. על ידי שיש לפחות איש אחד בעולם שאצלו מבוררת האמת ונקיה וטהורה לחלוטין, עלי ידי זה יכולים שליחיו לקבל את הכח ולצאת להילחם מול הרע בחוזקה ללא בילבול וטעות. גם לאדם הפרטי שנלחם ברע שבתוכו, צריך שתהיה נקודה פנימית טהורה ונקיה - כעין כהן גדול פנימי – בה ברור לו מה אמת ומה שקר מה טוב ומה רע ורק אם הוא מחזיק נקודה כזו טהורה בתוכו, הוא יכול לצאת ולהילחם בלי להתבלבל או להיבהל מהקשיים שבדרכו למלחמה.
בידי מי נמסר היצר הרע?
דבר מעניין הוא מי משלח את השעיר לעזאזל? שלא כמו רוב ככל עבודות יום הכיפורים אשר נעשות בידי הכהן הגדול, עבודה זו נעשית בידי איש כלשהו מישראל. וכמו שנאמר בתורה (ויקרא טז' כא'):" וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה". אמנם הכהן הגדול הוא המתוודה על העוונות, אך השילוח למדבר ודחית השעיר מן הצוק המביאה לריסוקו – נעשים ע"י איש אחר כלשהו. על פי הפשט, דבר זה נעשה כיוון שהכהן הגדול עסוק בשאר עבודות היום ולא יכול ללכת למסע ארוך אל המדבר. אך למה קבע ה' את סדר הכפרה בצורה כזו? מסתבר, שבאמת, את המאבק הגורלי והמכריע מול הרע, עושה בפועל יהודי פשוט ולא 'הכהן הגדול'.
"אמר הבעש"ט זללה"ה, שבעת הניסיון לאדם, הוא בבחינת הסתלקות הדעת... בשעת ניסיון, לוקחים מהאדם המדרגות" (מובא בספר בעש"ט על התורה בפ' עקידת יצחק).
מסתבר שיש משהו מהותי בכך שאת העמידה בניסיון הגדול צריך האדם לעשות כ'סתם איש פשוט' ולא כבעל מדרגות – 'כהן גדול'. נראה שהסיבה לכך היא שדוקא אם מתוך נקודה כזו, של הסתלקות הדעת, האדם לא מתייאש, קם על רגליו ודוחה את יצרו הרע במורד הצוק- רק אז ראוי נצחונו להיחשב כ שלם באמת. המאבק האמיתי הוא לא בבית המקדש – מקום הקודש. אלא במקום שממון ומדבר. גם מצד גילוי כבוד ה', אם גם כשהאדם מרגיש את עצמו חסר כוחות מול רע חזק ב'מגרשו הביתי', הוא מתגבר ובשם ה' גובר עליו – אזי ניכרת מלכותו של ה' גם במקום הרוע האדיר ומתגלה ש"מלכותו בכל משלה" ו- "אין עוד מלבדו".
לבד בעומק שטח האויב
גם במאבק עם רוע פיזי בעולם, ברור ופשוט שעיקר המלחמה לנצח אותו היא במקומו שלו, ולא ב'ארמון של הטובים'. כשה'טובים' חזקים, הם יכולים לצאת למלחמה חזיתית בו. אך כשהרשע גובר וחזק, יש לחדור לעומק מבצרו בסתר ולהכותו שם. המתאים לפעולה כזאת, הוא לא הכהן הגדול בכל בגדיו ותפארתו, אלא איש שנשלח לשם במסירות נפש, נראה כאיש פשוט, רגיל וחלש. והוא זה שמבצע את המשימה המיוחדת הזאת. אמנם ראוי שיהיה זה איש שמתאים ורגיל בשליחויות מעין אלו, וכמו שפירש הרשב"ם: "איש עתי – שרגיל ללכת לעתים במקום מדברות". רק משימות קשות אלו בעומק שטח האויב, הן המביאות את הניצחון השלם עליו.
דוגמאות:
מהתנ"ך: כניסת אהוד בן גרא אל עגלון מלך מואב והריגתו בחדרו שלו, דבר שהביא לפריצת המרד של ישראל במואב ולפריקת עולם מעליהם. (ספר שופטים פרק ג'),שמשון ומלחמותיו בפלשתים בתוך עריהם.,יונתן ונערו שחדרו למצב פלשתים, היכו בהם וגרמו למהומה גדולה אצלם – דבר שהביא להפסדם במלחמה מול ישראל., ודוד שתכנן לצאת למלחמה כבן ברית עם אכיש מלך גת כשיצא להילחם בשאול ושם להפוך פניו ולהילחם בו מתוך מחנהו- תכנית שלא יצאה אמנם לפועל לבסוף.
בדורות האחרונים: הפצצת הכור האטומי באיראן, חיסול הלורד מוין הבריטי במצרים ע"י שני לוחמי לח"י – אליהו חכים ואליהו בית צורי., וכל פעולות התגמול והנקמה למיניהן שנעשו בדורות האחרונים ע"י יהודים אמיצים רבים בתוך מעוזי הערבים. (אם כי עוד לא נעשתה פעולה בסדר גודל כזה שתכניע את האויב לחלוטין – אך אנו עוד מצפים לה שתבוא...)
בספרות: למי שמכיר, זה ענין חשוב שחוזר על עצמו בסיפורי הרפתקאות רבים. למשל: שליחותו של פרודו בספר 'שר הטבעות', ושליחותה של סיהרא בספר ' לוחמי התמורות'.
דוגמאות רוחניות: שליחי חב"ד ברחבי העולם ועוד יותר מכך, הרב שלמה קרליבך זצ"ל שעסק בקירוב רחוקים גם מהמקומות הרחוקים והמטונפים ביותר.
לא לגמרי לבד
האיש העתי אמנם נשלח לבדו למדבר, אך הוא נשלח על ידי הכהן הגדול. זה מזכיר את מלמת ישראל בעמלק במדבר בפרשת בשלח, שם יושב משה על ההר, ונושא את ידיו בתפילה לניצחון ישראל. אך קודם לכך הוא שולח את יהושע נערו להילחם בעמלק מחוץ למחנה – במדבר. אמנם משה לא נמצא איתו במלחמה אך את הכח לנצח שואב יהושע וחייליו איתו מידיו של משה הפרוסות למעלה בתפילה.
רבותינו, לימדו אותנו במשנה (יומא פ"ו מ"ד), שגם במדבר הוא לא היה לגמרי לבדו. מיקירי ירושלים היו מלוים אותו בתחילת דרכו, ובנוסף עשו לו מספר סוכות בדרך בהן יוכל לנוח, ואף לאכול אם כלה כוחו. ללמדנו שגם בשליחות בודדה שכזו, יש לו לשליח ידידים שמלוים אותו לפחות בחלק מהדרך. ובנוסף, לכל אורך הדרך הוא יגלה תחנות בהן הוא יוכל לקבל עזרה מחפצי טובתו.
גם הכהן הגדול, עושה את עבודתו בקודש לבד – שיא הכפרה והעמידה מול ה', גם היא איננה מאורע חברתי אלא אינטימי ביותר מול ה'. אך גם לו, כל העם מחכה מבחוץ ומצפה להצלחתו. ויום טוב גדול היה עושה איתם בצאתו בשלום מן הקודש. כן נזכה במהרה בימינו לכל אחד וחד, לעם ישראל ולעולם כולו.
