כאיל תערוג • דיוקן לדמותו של איל נוקד זצ"ל

נשמתו הטהורה של איש חברון, איל נוקד, עלתה השמימה לפני שנה, בשבת 'בהעלותך את הנרות' לאחר התמודדות ממושכת מול מחלת הסרטן שפקדה את גופו פעמיים. דמותו, מספרים חבריו ובני משפחתו, התאפיינה בריבוי פנים, שנראה לעיתים בלתי אפשרי. מחד, היה איש עשייה אינטנסיבי, שרגליו נטועות היטב בקרקע המציאות היומיומית, ומאידך היה בעל תורה ותפילה. החיוך וההומור לא משו ממנו גם בשעותיו הקשות, ומנגד אחז בעמידה עיקשת מול צוררי ישראל.

איל היה נשוי לעינת לבית תור, אב לתשעה ילדים, ואף זכה לשמש כסנדק בבריתו של נכדו הראשון, כחודש לפני שנפטר, בשנת הארבעים לחייו. רבים מסכימים כי אפשר לראות בו את אחד מראשוני 'הגבעונים', שמאסו בממלכתיות המועצמת ובפוליטקלי קורקט שאפיין את התנהלות הממסד המתנחלי. הפיאות הארוכות והכיפה הגדולה שהפכו היום לסממן היכר מובהק ולנחלתם של רבים, עיטרו את ראשו של איל כבר לפני שנים רבות.

נוקד, יליד בני ברק, גדל ביישוב בית חורון, שהוריו היו מבין מקימיו. בימים שלפני עידן כביש 443 והעיר מודיעין, החיים בבית חורון היו נחלתם של אידיאליסטים בלבד. את הדרך לבית הספר האזורי, ביישוב בעפרה עשו האוטובוסים בדרך הישנה והמתפתלת, בתוככי כפרים ערבים עוינים. כבכל יישוב הצעיר, חברת הילדים היתה מצומצמת. "הוא גדל כזאב בודד. עצמאי. העצמאות אפיינה אותו לאורך כל חייו", מספרת אשתו עינת.

"התושבים בבית חורון לא יודעים שקו הבתים של היום יושב על שטחים חקלאיים של ערבים שאיל הרחיק משם בתור נער. הוא היה לוחם כבר מגיל צעיר, וגם בעל חסד. ביוזמתו האישית, הוא היה עוזר לקשישים במהלך החופשות מהלימודים. אחרי לימודים בישיבה התיכונית באפרת, איל למד במכינת 'בני דוד' בעלי וכשהוא התחיל לשאול שאלות קשות על המדינה, לא אהבו את זה. איל הלך לחפש תשובות והגיע לקבר יוסף".

מבקש ומחפש

"החיפוש והבירור התמידי, היה תכונה בולטת אצל איל", מסכים הרב דוד דודקביץ', רבה של יצהר ומתלמידיה הראשונים של הישיבה בקבר יוסף. "את איל הכרתי לראשונה בטרמפיאדה בה עמדנו שנינו לפני למעלה מעשרים שנה. זו היתה הפעם הראשונה שהוא הגיע לקבר יוסף, ובעיקר לחבורה שהיתה שם".

"ישראל אריאל (ליבוביץ'), אחד מאברכי הישיבה, שלימים הכיר בינינו, למד עם איל את המעשה מבת מלך שסיפר רבי נחמן", נזכרת עינת. "שם המשנה למלך מתמיד לחפש את בת המלך, על אף שהענקים בעלי היכולת התייאשו. ישראל אמר לו משפט שתפס אותו מאוד חזק. 'אין בחבורה שלנו ענקים', כשהוא מתכוון לרבנים ידועי שם. 'אבל יש פה אנשים שיודעים שבת המלך בוודאי נמצאת', זה מה שהכריע אצלו.

המלמד ידי לקרב

כשהיו עינת ואיל מאורסים, במהלך שירותו הצבאי, ניסתה חוליית מחבלים לחטוף אותו באחת הטרמפיאדות בבנימין. שבריר שניה לקח לו לזהות כי מדובר בחטיפה. בעודו יושב ברכב, ניסו המחבלים להשתלט עליו ופצעו אותו. תוך מאבק, הצליח איל לקפוץ מהרכב שהחל לנוע, ובעודו פצוע בידו דרך את נשקו בעזרת רגליו וירה. רכב החוליה נמצא מאוחר יותר נטוש בעיר שכם, כשהוא מנוקב מכדוריו של איל. אחד מהכדורים אף חורר את אוזנו של נהג החוליה שנעצר מאוחר יותר על ידי כוחות הביטחון.

זמן קצר לאחר שהכירו, נישאו איל ועינת, ובמשך שנתיים ימים קבעו את מגוריהם ביצהר שבשומרון. איל, התמסר למען הנוכחות היהודית בקבר יוסף, ועבד שעות נוספות על מנת לממן את תפעולו השוטף של רכב ההסעות השייך לישיבה ששכנה בקבר יוסף, בימים בהם עוד נסעו יהודים בשכם ללא מורא, טרם ימי אוסלו.

בתקופה זו, חרשו איל וחבריו לישיבה, בהם בוגרי יחידות מובחרות בצה"ל, את משעולי השומרון הנידחים ביותר. לעיתים הצטרפה גם עינת לטיולים, ואלו הסתיימו לא אחת בחיכוכים עם ערבים. "הנוהל היה שהנשקים נמצאים בתיקים, ואם היתה התגרות מצד הערבים, הנשקים היו יוצאים החוצה, ובא נאמר, לא היו נשארות הרבה זכוכיות בכפר", מצטחק נריה אופן, מחבריו הטובים של נוקד. "איל תמיד היה בביטחון עצמי גדול במלחמה עם הערבים. זה לא היה אצלו רק משובת נעורים, אלא נמשך גם שנים אחר כך".

"כשעברנו לחברון איל היה באורות. היה כל כך הרבה מה לפעול. בשכם הערבים כבר פחדו לחנות ברחובות, כי שמשות הרכבים היו בפוטנציאל סיכון. בחברון מבחינתו היה כר פעולה רחב. היו תקופות שאיל לא הוריד מעליו את הנשק, הוא אמר שהוא לא רוצה להחמיץ מצווה אם תיקרה לידו", משחזרת עינת בחיוך פרק סוער בחייו של איל.

וירפא לכל גופם

בחברון הכניס איל את ראשו תחת עול צרכי הציבור, והיה מדמויות המפתח של היישוב היהודי בעיר. בין השאר שימש גם כנהג אמבולנס וכפרמדיק של מד"א, וזכה להציל חיים רבים. לפיגוע הקשה בעתניאל בו נרצחו ארבעה מתלמידי הישיבה, הגיע איל בין הראשונים. עוד בטרם נוטרלו הרוצחים הוא נכנס פנימה והעניק טיפול רפואי לפצועים. גם לקרב המפורסם בציר המתפללים הוא הגיע בין הראשונים, ופרץ לתוך הסמטה תוך סכנת חיים. "באינתיפאדה השניה, לילות שבת היו מועדים לפיגועים. היה כבר נוהל שכשאוכלים את המרק הביפר מצפצף", נזכרים בני המשפחה.

באחת מזירות הפיגועים הרבות בהם נוכח, טיפל איל מבלי משים במחבל שנפצע גם הוא. כשהבחין בכך, קם במהירות, בעט במחבל ופנה להגיש עזרה ליהודי. אחד מחבריו הקרובים בצוותי הרפואה של חברון, היה ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד. לאחר אירועי הפורים בשנת התשנ"ד נעצר איל במעצר מנהלי יחד עם חברים נוספים מקריית ארבע וחברון. בנם השני של משפחת נוקד, ברוך צורי, נקרא על שמו של חברו הטוב.

"איל היה נוסע על קטנוע של 'הצלה' לכל האירועים בחברון. באחת הפעמים, ערבים רגמו אותו באבנים גדולות ב'כביש 160', הירידה התלולה בדרך למערת המכפלה. הוא זיגזג בין האבנים המתעופפות, ובסוף הקטנוע התהפך ונפל עליו, והרגל של איל התרסקה בשני מקומות. הוא העדיף לא לעבור ניתוח אלא שיקום טבעי אפילו שזה היה יותר קשה ויותר ארוך. כמה שנים אחר כך, כשכבר היה חולה בסרטן מזה כחודש, הוא נפצע בעת שמיהר להגיש עזרה ראשונה לפצועים בפיגוע ליד תל רומידה. איל נכנס לקו האש של המחבל וחטף כדור בכתף שיצא מהגב", מספר דוד וילדר מחברון. ההתאוששות מהפציעה לוותה בתקופת היאבקות בגידול הסרטני.

"כל החיים – שנה ראשונה"

על אף שלל תפקידיו הציבוריים, עמדה משפחתו של איל בראש סולם העדיפויות. "אחד מהחברים של איל דיבר איתי אחרי יום השנה לפטירה, וביקש שאעביר לקבוצה קטנה מהחברים שיעורים בזוגיות. הוא אמר שהיה כל כך הרבה מה ללמוד באופן שבו איל השקיע בזוגיות ובמשפחה", מספרת עינת. "היתה לנו באמת זוגיות מדהימה ומיוחדת. להרבה אנשים העוסקים בצרכי ציבור יוצא לפעמים לזנוח את מקומו של הבית, ואיל אף פעם לא התבלבל. היתה הרבה מסירות נפש הדדית על טיפוח הזוגיות והמשפחה", אומרת עינת ומשתפת באנקדוטה קטנה.

"פעם ראיתי ששמי היה שמור אצלו בזיכרון הטלפון תחת השם 'עינת יו"כ'. אחרי הרבה לחץ הוא הסביר שזה תזכורת לכך שביום כיפור הוא קיבל על עצמו תמיד לענות לי כשאני מתקשרת".

חברו הטוב של איל, אריאל לוי, המפרסם בימים אלו חוברת מרתקת ובה סיפורים וזיכרונות על איל, מספר: "לפני כמה שנים כששאלתי אותו למה הוא לא בא למוד איתנו בכולל ערב, הוא ענה לי: "אצלי מבחינה מסוימת, כל שנה זה כמו שנת הנישואים הראשונה". איזה חינוך היה עבורי באמירה זו".

ופרצת - ימה וקדמה

"כל סנטימטר בחברון, שווה לקילומטר של כיבוש במקום אחר", היה איל אומר. אומר ועושה. את גדרות הביטחון שהקיפו את בתי היישוב היהודי, הוא הרחיק עוד ועוד במקומות בהם התאפשר הדבר. "לא על כל דבר אפשר לפרט, בגלל הרגישויות הגדולות", מספרת דמות מרכזית ביישוב היהודי בחברון. "איל אחראי לעובדה שיש מדשאות רחבות ידיים סמוך למערה. בחכמה רבה הוא עשה כל מיני שינויים בשטח, וכך נכבשו עוד מקומות, ועוד איזורים עברו לידיים יהודיות. איל היה זה שנכנס למקומות נטושים, ניקה וגם שבר קירות כשצריך, הכל בצנעה, ובסבלנות אין סופית".

הגירוש מגוש קטיף גרם לטלטלה רוחנית אצל איל. "הראש שלו השתנה. הוא הרגיש שה' עשה משהו בעולם, צריך לעצור ולחשוב מה הוא רוצה מאיתנו, האם אנחנו פועלים כמו שה' מצפה. מכאן ואילך העבודה הרוחנית הפכה להיות אצלו חלק הרבה יותר משמעותי. הרבה אנשים חשבו שהוא הפך להיות מתון וממלכתי, אבל הוא פשוט לא פחד לשאול את השאלות מחדש. הוא לא רצה לעבור לסדר היום", אומרת עינת.

הרב דודקביץ' משלים את הדברים מנקודת מבטו. "היתה בו מורכבות אדירה, ריבוי פנים יוצא דופן. הוא חש היטב את כל הלבטים הכרוכים בענייני שלמות הארץ, והיה לו שיקול דעת רחב ומיושב. יש הרבה דמויות שעוסקות בעשייה, במציאות, וממילא 'שוכחות קצת' את ה', את ההשגחה. יש כאלו שעבודתם מונחת בתורה ובתפילה, אבל הם לא פועלים בתוככי המציאות. איל מאוד האמין בעשיה, אבל הכל היה מתוך ביטול כלפי שמיא. התפילה וההתקשרות לה' היו אלו שהולידו בו את הכח לפעול."

קשוב לעבודת ה'

קריאתו הנעימה והרהוטה של איל בתורה ובנביאים, ובקיאותו הגדולה בתנ"ך, היו שם דבר בחברון. "איל לא קנה הרבה ספרי קודש, מתוך עניין, אלא למד ויגע על נושאים ומסכתות שרצה ללמוד", מספר רעי מידד, בן חברון, וחברותא ללימוד עם איל בתקופות שונות. "איל היה בעל ראש מבריק, ותפס דברים חדשים בקלות, גם בענייני חול ורפואה וגם בעניינים שבקדושה. בתקופה ששכב במיטה עם שני שברים ברגל ולמדנו יחד מספר חודשים, נחשפתי ליכולת העיון וההעמקה שלו, גם בלימוד התורה. היה לו ידע נרחב גם בקבלה ובפנימיות התורה, ולא הרבה ידעו על כך".

"אני חושב שהוא היה מגדולי פורצי הדרך להוסיף התרעננות והתחדשות בעבודת ה' בציבור שלנו", מוסיף חברו הקרוב, אריאל לוי. "הגדלות שלו היתה לכלול את הכל. גישות שונות בעבודת ה' לא עמדו אצלו בסתירה, להפך. הוא היה קשוב ונכון לעבודת ה' באופן מופלא, בבירור מדויק, וזכה להגיע למדרגות גבוהות, בעיקר עם התעצמות המחלה".

רולרבליידס במסדרונות המחלקה האונקולוגית

מחלת הסרטן היכתה בגופו של איל בפעם השניה, בחודש אדר לפני כשלוש שנים. אשתו מעידה שהם ניסו את כל הדרכים. "גם הרבה טיפולים קשים בגוף אצל מומחים רבים, הרבה עבודה על חיבורי הנפש והגוף, וגם הרבה מאוד עבודה רוחנית. להבין מה ה' רוצה ממנו, מה לוקחים מהניסיון הזה ואיך צומחים וגדלים דווקא מהקושי. הוא היה טיפוס ריאלי ומפוכח, הוא ידע את המציאות והתמודד מול הפחד, אבל חי בתודעה שבכל רגע ה' יכול להושיע".

גם בטיפולים הקשים הוא הצליח לשמור על הומור ורוח טובה, כשאנשי הצוות הרפואי עומדים ומשתאים נוכח מצב הרוח המרומם של חולה במצבו. בהמתנה לאחת ההקרנות איל התעקש להישאר עם בקבוק מים שייצב על ראשו, ופעם אחת הציע להביא 'רולרבליידס' כדי לגלוש במסדרונות הארוכים של בית החולים.

"האווירה בבית החולים היא מאוד ארצית, מאוד מייאשת, ואיל התהלך באמונה, לכן השתדלנו לבלות שם ככה שפחות", מסבירה עינת. כשהסרטן התפשט עוד ועוד, וידם של הרופאים קצרה מהניסיונות להביא מרפא, חזר איל הביתה, לחיק המשפחה.

ותשחק ליום אחרון

בחודשים האחרונים התעלה איל בדרכי האמונה, שיחות ההתבודדויות מול קונו הפכו ליותר ויותר ממושכות, וחלק מהן הוא אף העלה על הכתב. כשהכאבים היו מתגברים, הוא היה נוטל מורפיום לשיכוך הכאבים, אך סירב להשתמש במדבקות המורפיום שגורמות לטשטוש מתמשך. "אני מקבל את הייסורים הללו באהבה", היה אומר למשפחתו וחבריו הקרובים שסעדו אותו בביתו, ומדבר איתם בדיבורי אמונה.

בחודש האחרון לחייו, כמעט ולא יכול להגיע לשולחן השבת. "זה היה מאוד קשה לכולנו. הדבקות שלו בימי השבת, היתה משהו שהשפיע על כל הבית. הוא היה צועק את מילות הקידוש, ולא הצלחתי להבין ממה הוא כל כך מתלהב", מספרת עינת בגעגועים. "לא סתם הוא נפטר במוצאי שבת קודש".

בבוקר שבת בהעלותך דיברה עינת עם איל, בפעם האחרונה. "באיזשהו שלב הוא אמר לי שבחיים הוא לא יעזוב אותי, וביקש ממני שאקרא את הקטע בו נפרד אליהו הנביא מתלמידו אלישע 'וילכו שניהם יחדיו'".

בשעות לאחר מכן, הגיעו החברים, הוריו ואחיו. איל סימן חלושות בידו להתפלל, והתפילות קרעו את השמים. סמוך לשעת רעוא דרעוין פתח ברוך צורי, בנו, בשירת 'ידיד נפש אב הרחמן, ירוץ עבדך כמו איל', והנאספים שרו בבכייה ובגעגועים ליד מיטתו של איל שכבר היה מחוסר הכרה. במוצאי השבת החל סיני תור, גיסו, ללוות את השירה בנגינה עדינה בגיטרה. נשמתו של איל יצאה בקדושה ובטהרה כשהנאספים שרים, בוכים ומתפללים.

"לא היה שם צער, זה היה מקום גבוה מאוד, כי כבר זמן ממושך איל כבר לא היה גוף, רק נשמה. הפטירה המופלאה שלו שיקפה את כל מהלך חייו, והאירה עלינו עוד זמן רב לאחר מכן", חותמת רעייתו של איל את מסכת חייו הקצרים שהיו כה מלאים וגדושים.