לא נירא • חוויות מהמעצר

"תארגן קצינת סעד שתכנס לבית", אומר החוקר. "חבל, הנה משפחה עם חמשה ילדים, רק שעכשיו נעשה x גדול על אבא ואמא" • ביומן מטלטל מתארת נירה מתוקי, תושבת יצהר שנעצרה בחשד שרכבה מעורב באירוע "תג מחיר", את חוויות המעצר, והבטחון בקב"ה לאורך הדרך

הכל התחיל בזימון לחקירה במשטרה, הזמנה תמימה למראה. כבר התחילה להתהפך לי הבטן - מה לי ולחקירות, מה לי ולמשטרה. יש לי זכרונות לא טובים משוטרים, ולא בגלל שהם נותנים דו"חות תנועה. כאחת שגרה 12 שנה ביש"ע ועברה מקרוב את הגירוש, שוטר מעלה בך אסוציאציות לא נעימות.

ובכל זאת, הגעתי לחקירה במשטרת אריאל שם שלחו אותי חזרה הביתה ואמרו לי לבוא שוב יחד עם בעלי. הגענו שוב, יחד, חקירות, אנחנו מסבירים למשטרה שאנחנו אנשים פשוטים, רוצים לחיות בשקט, ושאין הצדקה לשגע אותנו ולתזז אותנו בחקירות רק כי אנחנו גרים ביצהר.

חוזרים הביתה ומקווים שבזה נגמר הסיפור ויצאנו ידי חובת חקירה במשטרה כמו שעוברים מרבית תושבי יצהר - זימון, חקירה, לפעמים מעצר- והביתה.

אלא שאז מגיע זימון נוסף. הילדים המתוקים שלי שוכבים במיטה ופתאום רואים מהחלון ניידות, שוטרים. "אמא, מלא שוטרים יורדים במדרגות" הם נסערים, ואני מנסה להרגיע. בעלי מדבר עם השוטרים ומקבל זימון נוסף לשנינו הפעם לימ"ר ש"י במעלה אדומים.

"X על אבא ואמא"

ביום רביעי אנחנו מסדרים את הילדים אצל שכנים ונוסעים למעלה אדומים. הם בהפסקת צהרים ואנחנו מחכים. מכניסים אותנו כל אחד לחדר אחר והחקירה מתחילה.

שאלות, שאלות ואני אומרת לחוקר מה אתם רוצים ממני? למה המשטרה מציקה לנו? מראה לו מכתב שפקססנו למשטרה שכבר הגענו לחקירות ושיעזבו אותנו בשקט. פתאם החוקר מתחיל להתעצבן ולצעוק עלי: את באה איתי עכשיו החוצה להצטלם ליד הרכב. אני מתחילה ללכת ובהחלטה של רגע מבקשת לדבר עם עו"ד, כך, נאמר לי, זכותו של כל נחקר.

החוקר מתעצבן עוד יותר וצועק עלי- אין שום עו"ד, בהוראת קצין יש מניעת מפגש עם עו"ד. את עצורה מרגע זה. הוא שם עליי אזיקים וגורר אותי במסדרון לכיוון המעלית. אני דורשת לדבר עם עו"ד ומנסה להבין מה קורה פה. החוקר מתרוצץ ומאיים עליי- אנחנו ניקח אותך בכח, תביאו מצלמה – הוא צועק לחוקרים האחרים שבקומה. תכנסי למעלית! הוא צועק.

אני נשארת במקום. מתחילה להבין שמשהו לא נורמלי קורה פה, שאני בתוך סרט הזוי והדבר היחיד שאני יכולה לעשות כרגע הוא לא לשתף פעולה. החוקר מחליט לרדת מהקטע ומחזיר אותי לחדר החקירות. אח"כ הוא צועק עליי ללכת לחדר של החוקרת שתבצע עליי חיפוש גופני. אני לא יודעת בשלב הזה שזה בניגוד לחוק. אני נשארת במקום. החוקרת באה ודוחפת אותי באגרסיביות לחדר שלה. שם היא מבצעת עליי חיפוש. מה שעובר לי בראש - זה הכל הצגה. הם מנסים ללחוץ אותי. יהיה בסדר. מחזירים אותי לחדר. מתחילה חקירה- שאלות, שאלות, שאלות, הכלל אומר שבחקירה שותקים. אני יושבת בוהה בנקודה על השולחן ושותקת. שותקת. זה הכל הצגה. זה תכף ייגמר.

ואז מתחיל שטף של איומים והפחדות. "משאירים אותך פה למעצר שבוע. את יודעת איך נראה תא מעצר? אין שבת, אין חלות עם דגים, אין נרות- רק סיגריות. את עבריינית! תשבי בכלא עם זונות ומסוממות, יהיה לך מאד מעניין.. רק שלא יגעו בך... את אוהבת לעשן?".

לוקחים אותי לתא כליאה בקצה המסדרון. חדר קטן, חשוך, הדלת נטרקת. ננעלת. אשנב קטן עם סורגים. זה רק הצגה.

אני יושבת בחושך. שיר למעלות... אשא עיני אל ההרים...  אין אף אחד שיודע שאני כאן, אף אחד ששומע, רק אתה אבא. מאין יבוא עזרי...

חזרה  לחדר החקירות. שעות של שאלות. איומים. איפה הילדים שלך? מתחיל לקרוא את השמות של הילדים, את הגילאים שלהם. מתקשר- תארגן קצינת סעד שתכנס לבית. חבל, הוא אומר, הנה משפחה עם חמשה ילדים רק שעכשיו נעשה x גדול על אבא ואמא. לא חבל? ילדים יגדלו בלי אבא ואמא? מי יתן לאכול? ילדים יסתובבו יגדלו עבריינים, ילד נפצע - אין מי שיטפל, לא חבל?

שותקת. עזרי מעם ה'. נאחזת באחד שיכול לחלץ אותי מכאן.

וכך זה נמשך ונמשך. ערב. טביעות אצבעות. צילום. פרופיל. זה הכל הצגה. לוקחים אותך ללילה במעצר. חכי כאן עד ששוטרת תבוא. זה הכל הצגה. אני סופרת ספירת העומר. היום  ששה עשר יום לעומר. את חקיך אשמר אל תעזבני עד מאד.

 השוטרת מלווה לניידת. נוסעים.

זה הכל הצגה.

מגיעים למתקן כליאה בתוך מעלה אדומים. לוקחים לי את כל החפצים, כולל אוכל, מים, סידור.

עוד חיפוש. פוגעני מקודמו. מכניסים אותי לתא. סוגרים על מנעול ובריח. קר לי. אני קופאת.

זה הכל הצגה?

אבא?

עובר לי בראש תסריט נורא. הנורא מכל. אני ועמיחי יושבים בכלא. כל אחד במקום אחר, רחוקים-רחוקים. הילדים באים לפגוש אותי, לביקור, אני מבעד לזכוכית משוריינת רואה אותם ולא יכולה לנגוע. הדמעות זולגות. הם באים לבקר והולכים, גדלים, בלעדי, בלעדינו. התמונה הזו שמבזיקה לי לראש פוצעת אותי במקום הכי עמוק. ברגעים אלו הלביאה שבתוכי קמה מרבצה. קמה ומתנערת. מוכנה להגן על הגורים שלי, להלחם על משפחתי בכל דרך שתדרש. מעצר, רעב, כאב, השפלה, לא חשוב מה וכמה זמן. לעשות הכל כדי לא לתת לתרחיש הנורא הזה להפוך למציאות. לא לתת לרשעים האלה לשקר ולהאשים אותי במעשה שלא ביצעתי.

המדובבת

חדר קטן, מלוכלך,מצחין. משמאל שולחן שיש עם שני מושבים, כיור נירוסטה מטונף, מברשת שיניים-ברוכה הבאה. מימין מיטת קומותיים, בקומה התחתונה יושבת אשה בישיבה מזרחית נועצת בי מבטים. אני מתיישבת על מושב האבן עוצמת עיניים חזק. אני לא כאן. שיר למעלות... אנא ה', אם רק תוציא אותי מכאן אני מבטיחה שאתן לצדקה...  מאין יבוא עזרי... אני רועדת מקור,לוחשת עשרות פעמים אל ינום שומרך... בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם... בך חסיתי.. אל אבושה....

מאיפה את? היא שואלת. רוצה שמיכה?   אני שותקת. אני לא כאן. בך חסיתי. לעולם.

העייפות מכריעה. ראש צונח על שולחן האבן. כמה דקות של שינה. מתעוררת ונרדמת, נרדמת ומתעוררת. יתושים. קור. איזה קור. אני כל כך צמאה, מיובשת. נאלצת לגעת בברז. קצת לשתות, להרטיב את השפתיים. נעזרת במטפחת על מנת להתחמם קצת. מדי פעם היא מציתה סיגריה ומנסה שוב לפתוח בשיחה. נזכרת ששמעתי פעם מסיפורי חקירות שמרגע שנעצרת חייבים להביא אותך לפני שופט תוך 24 שעות. אני מתחילה לייחל לבוקר.

דרך סורגי החלון השחר מתחיל להאיר. איבדתי את תחושת הזמן. אני שומעת קולות של ילדים. האם הגיע הבוקר? יש כאן בי"ס? אני מאזינה. אין צילצולים. איפה אני? הזמן עובר. שוטרת נכנסת מביאה לנו תה. זה כשר היא אומרת. אני מבקשת כוס לנטילת ידים. מודה אני לפניך. אין לי דבר בעולם מלבדך. נטילת ידים. שטיפת פנים. אין יאוש בעולם כלל. מתארגנת. שופכת את התה לכיור. טפו. ברכות השחר. תהילים. מחלצת את העצמות מהישיבה הממושכת על האבן. מוציאים את המדובבת (שהתייאשה ממני..). קצת אויר. אני מתחילה לשיר. מתחילה לרקוד במעגלים בתא. להתחמם.

לאולם בית המשפט באזיקים

באים להוציא אותי. אזיקים. הלילה עבר. לוקחים אותי לבית המשפט.אני נרגשת. יושבת בחדר דיונים כלשהוא. רעבה. מחכה לראות מה קורה עכשיו. איתמר (בן גביר- עו"ד מטעם חוננו, ה' יברך אותם) מגיע. ברוך ה' אני יכולה לדבר עם מישהו. אנחנו יושבים לדבר. מעדכן אותי במצב. אני מספרת על מאורעות היממה שעברה. מחזיקה. מדי פעם הקול רועד. עדיין לא קולטת. מתחילה לראות פרצופים מוכרים. מתעודדת. אני לא לבד. תודה לך ה'. חברות מגיעות. יש אוטובוס שלם מיצהר הן אומרות לי מביאות לי אוכל. צהריים. אני אוכלת לראשונה מאז אתמול. איתמר מעדכן, עוד מעט דיון למעלה. מחכים לעמיחי. תתכונני. אנחנו עושים השתדלות באולם, מקווים לעשות את הטוב ביותר- תתפללי.

ואני מתפללת. שומע תפילה, עדיך כל בשר יבואו. שיר למעלות... שיר למעלות... שיר למעלות... אנא ה' אם רק תוציא אותנו מכאן אתן כל יום לצדקה... ר' שמעון בר יוחאי העתר בעדנו בתפילה... בבקשה הטה את הכף לטובה... ה' אל בקצפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני... כי אמרתי פן ישמחו לי במוט רגלי עלי הגדילו... אל תעזבני ה' א-לקי אל תרחק ממני... חושה לעזרתי... כל פסוק יוצא מנהמת לבי. מה עבר עליך דוד המלך. מה עובר עלי...

עולים למעלה לדיון. אזוקה בידים וברגלים. הולכת לאט. עייף אבל בוטח. מצלמות. בני משפחה, חברות. רואה את כולם כמו מבעד למסך. אני יושבת על הספסל. גם עמיחי. בינינו 3-4 שוטרים. המבט שלי ממוקד קדימה. אחוזה במקום אחד. בך חסיתי. החוקר מתפתל תחת שאלותיו של העו"ד. שומע תפילה. שומע תפילה. הדיון מתמשך ומתמשך. השופט מודיע: הארכת מעצר. לי ב 24 שעות לעמיחי בחמישה ימים. אבא, אתה סגור על זה? אבל קרעתי את השמים! בבקשה תן לי כח...

צפו בעמיחי מתוקי מסביר לילדי כיתה א' אותם הוא מלמד, על המעצר:

מפגש בניידת

נלקחת שוב לחקירות במעלה אדומים. עייפה, סחוטה, מסוחררת. כמו שהעורך דין ייעץ לי אני מוסרת גירסה (עדיין לא יודעת מה זה בדיוק) והחוקר מתחיל להמטיר עלי שאלות. אני מנסה לענות והוא לא מניח לי. אני מרגישה סחרחורת איומה ואיך טווים סביבי קורי עכביש שטניים... מרגישה איך הקרקע נשמטת מתחת לרגלי ומסביבי שמחה וצהלה. "יחד עלי יתלחשו כל שונאי עלי יחשבו רעה לי".

עושים הפסקה. מורידים אותי קומה. אני מבחינה שיש איזו התרחשות. מה קורה? מה כבר אמרתי? עולים חזרה. ממשיך בשאלות. אני מתעייפת. לוקחים אותי שוב לתא כליאה בקצה המסדרון שם הייתי אתמול. שקט. לפחות בלי חוקרים. אני אוכלת קצת. ישנה קצת. מתפללת. יודעת שברגעים אלו הרב מדבר בטבריה. ופועל ישועות כאן. תקראי טוב את העדות. משהו כאן לא בסדר.

לילה. חזרה לחדר החקירות . תקראי ותחתמי והולכים, הם אומרים. אני קוראת. מה קורה פה? אני שואלת.  מה שכתוב פה זה לא מה שאני אמרתי. החוקר מתחיל לזוז בכסא. תראה לי יומן. אתה כתבת תאריכים אחרים. אתה שינית ממה שאמרתי. אתה כתבת משהו אחר. החוקר מתחיל לשחק עם העט בעצבנות גוברת והולכת. טוב, את לא רוצה לחתום? הוא כותב על הטופס - מסרבת לחתום. אני לא אמרתי שאני מסרבת לחתום. אני נלחמת. אתה תכתוב עכשיו- החוקר שינה את מה שאני אמרתי וכתב משהו אחר. החוקר כתב שאני מסרבת לחתום למרות שלא אמרתי כך. אני דורשת עו"ד.  מתפרץ אדם נוסף לחדר, מנסה להסביר לי שזו רק טעות בהבנה, אפשר להתחיל בחקירה מהתחלה. אני מסרבת.אתם מרמים! אתה כתבת משהו אחר ממה שאמרתי! אני רוצה לדבר עם עו"ד עכשיו! הלב שלי הולם. בתוכי מהדהד הניגון..."ה' פוקח עיוורים... ה' זוקף כפופים... ה' מתיר אסורים".

החקירה מסתיימת ואני נלקחת לניידת. נוסעת יחד עם עמיחי. השוטר "לא מרשה לדבר" ומשאיר אותנו למס' דקות לבד באוטו (עם האזנות כמובן, בציפיה שנדבר) אנחנו נהנים ומתחזקים מהמפגש. מחליפים בעיקר מבטים באמונה שעין בעין יראו בשוב ה' ציון. ארוחה קלה משותפת לפני הכניסה למגרש הרוסים ממה שחבר'ה הביאו לנו. אני אוכלת מעט, הרבה בחילות. עוד כמה דקות יחד ונפרדים. חיפוש פעם נוספת,ונלקחת לתא.

גם הפעם יש מישהי בחדר. אני לא בענין לדבר (מזמן איבדתי את האמון בסובבים...) בניגוד לשותפה. התארגנות קצרה, ספירת העומר, קריאת שמע - וצונחת למיטה. הלילה לפחות יש לי שמיכה. תודה לך ה'. שינה טרופה, נרדמת- מתעוררת, מחשבות מטרפות לי את הראש. אני מנסה לפצח את הטירוף שקורה כאן ולא מפסיקה להודות לבורא עולם. מתעוררת. לא יודעת מה השעה. הפלורסנט דלוק כל הזמן. נראה לי שכבר בוקר. קמה, מתארגנת. תהילים. מתפללת. פעם ראשונה בוכה. מעומק לבי לפני המלך. "סומך נופלים...זוקף כפופים... גואל ישראל... השיבה שופטינו כבראשונה... וכל הרשעה כרגע תאבד... ולא נבוש כי בך בטחנו... כי לישועתך קיוינו כל היום... ברוך אתה שומע תפילה"... אני אחד עם המילים.

השחרור 

אני מבקשת מהסוהר כוס כדי לשתות (לא אפשרו להכניס בקבוק, והכיור באותו חדר עם השרותים כך שאי אפשר לברך). אין. מבקשת שוב. מסוהר אחר. לא מוכנים להביא לי. אין. עובר זמן. אני מרגישה חלשה. מבקשת שיקראו לחובש. אולי הוא יתן לי כוס כדי לשתות. לא קוראים. עובר זמן. יוצאים לבית משפט. יום שישי. כשעוברים במסדרון אני רואה ערימת כוסות חד"פ על המדף. אזיקים ידים -רגליים. פוצע לי את הרגל כשאני הולכת .את יכולה קצת להגדיל לי את האזיק ברגל? תכף מגיעים ואז נפתח לך. מחכים ברכב  גדול מסורג. השותפה מהלילה יושבת לידי לא מפסיקה לדבר ולשגע את המח. אני רועדת מקור. מגיעים. אנחנו בתא המתנה.תהלים. צמאה ורעבה כל כך. חלשה. מבקשת חובש. מודד לי דופק מבעד לאשנב ומועיל בטובו לתת לי כוס. אני שותה. תודה לך ה'.תהלים.

איתמר מגיע. את מבשלת טוב? את יוצאת הביתה! הולכת לבשל שבת. תודה אבא שבשמים! צדקתך כהררי אל  משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'. פרק התהלים היומי שלי קם לתחיה. מחכים. עולים למעלה לדיון. אזיקים. מצלמות. אחותי. חברות. השבת מוכנה, הילדים בסדר, אל תדאגי. אני אוחזת בך ולא מרפה. חתימה על ערבות. חזרה לתא המתנה. מחכים. אמרו שאני משוחררת, מה, אי אפשר לרוץ? לצאת מכאן? תנו לי כבר ללכת הביתה. מסבירים לי שזה יקח זמן. פרוצדורה. עוד קצת. העיקר שאני יוצאת מכאן. אני מבקשת לצאת לשרותים. אני כאן כבר שעות. אין סוהרת שתקח אותך. מחכים. חזרה למגרש הרוסים. לתא מעצר.לא מאמינה שאני שוב כאן. פעם ראשונה היום מקבלת אוכל. אני אוכלת תפוח ונרדמת מותשת  על המיטה.

עוברת שעה או יותר. מעירים אותי. זהו. נוסעים הביתה. למעצר בית בן שבוע. אחי ואחותי מלווים אותי אל האוטו. אני הולכת לאט. בקצב של אזיקים אבל בלי.מתיישבת באוטו ומתחילה להרגיש עד כמה הגוף לי סחוט. איזה סיוט עבר עלי. מאפשרת לדמעות לצאת, מנסה להכניס מעט אוכל לפה למרות הקור והבחילות שלא עוזבים אותי. הביתה.

בהמשך יגיעו עוד חיפוש מרושע בבית במוצאי שבת, דקות אחרי שהורי יוצאים מפתח ביתי. עוד חקירות ממושכות ומשפילות בימ"ר ש"י מתוזמנות היטב עם שעות הדיון של בעלי במטרה למשוך זמן ולהשאיר אותו עוד ועוד ימים במעצר. עוד בחילות ולילות בלי שינה. מעצר בית של שבוע לבעלי בבית הוריו כשאנחנו מנועים מלהפגש ולדבר בטלפון(!) . כולם כולם עוטפים אותי ומחזיקים אותי כי אני חזקה וחלשה באותו זמן. ויודעת, רק דבר אחד יכריע- תפילה.

בסופו של דבר בעלי ואני משוחררים, חוזרים הביתה אחרי הטירוף הזה. פעם שמעתם על עוד מעצר שווא. היום אתם יודעים מה זה אומר.

למה?

למה אני כותבת את כל זה, שעות על שעות  אל תוך הלילה, בזמן שיותר מכל אני זקוקה למנוחה, מנוחת הגוף ומנוחת הנפש להחזיר את הבית והמשפחה שלי לשפיות?

אני כותבת כי אני יודעת שזה לא סיפור פרטי. ואני לא יכולה לשקוט. הלב שלי בוער וצועק - תראו מה קורה פה. זה לא רק הסיפור שלנו. זה אפילו לא רק הסיפור של יצהר. הייתי אומרת שזה הסיפור של ההתיישבות כולה, של היהודים כולם. התחושה שמישהו רוצה למחוץ אותנו ולסתום לנו את הפה בכל דרך אפשרית, ונראה שאין סוף ואין קצה לאפשרויות המזעזעות בהן רשויות החוק ומי שממונה עליהם בוחרים להשתמש בהם. כולל מעצרי שווא של נשים אמהות וסבתות, של קטינים וקטינות, מניעת מפגש עם עו"ד בניגוד לחוק, החרבת בתים, הקצאת תקציבי ענק למלחמה ביהודים במקום באויב ועוד ועוד ועוד.

קורה כאן משהו הרבה יותר גדול ורחב מהסיפור של משפחת מתוקי. מתרחש פה מהלך מחושב ומתוכנן היטב. מצמרר לחשוב ולהתוודע עד כמה מתוכנן. מהלך שמנסה מצד אחד להטיל אימה ופחד על תושבי יצהר, על תלמידי ישיבת עוד יוסף חי ועל כל מי שבאיזה שהוא אופן קשור אליהם (אפילו אם רק כיבסת לבן שלך שביקר ביצהר את הבגדים, או כתבת הערה אוהדת בפייסבוק).  לפעול בכל הכח, בכל הדורסנות, רק שלא תעיזו להגיד, אפילו לא לרמוז או לחשוב שתהיה כאן מדינה יהודית ולא מדינת כל אזרחיה. בשום אופן לא ניתן לכם להפריע להתבולל כאן בשקט ובשלוה. ומצד שני להשתמש בכל האמצעים כדי לטשטש את הטרור שמשתולל כאן מסביב ולספר במהדורות החדשות  שוב ושוב את אותו שקר, כמו בתעמולות המיומנות ביותר, כדי להפנות אצבע מאשימה אל ההר - שם המקור לכל בעיותיכם. או אז תוכשר הדרך לסלק את היבלת המציקה ששמה יו"ש. ובכל אשמים - יצהר. זה היה יכול להיות מפחיד אילולא הגענו כולנו לשלב שזה פשוט נהיה מגוחך.

אנשים רבים, אפילו במעגלים הקרובים לנו ביותר, נפגשו לראשונה  פנים אל פנים עם הרשע הזה. אך לצערנו הוא פועל כבר לא מעט שנים והא רק הולך ומתעצם ומשתכלל. בעקבות העוול שנעשה לנו נפתחו להם העיניים למה שקורה פה.

ואני חוזרת ומבקשת רק דבר אחד: אל תפסיקו לשאול- למה? למה כל כך רוצים לסתום להם שם את הפה? מה הניע את משטרת ישראל להתעלל בי ובמשפחתי ובעוד עשרות משפחות כמו במשטרים האפלים ביותר? ואל תתנו להם למכור לכם את תג מחיר בנסיון נואש לסגור לכם את העיניים והאוזניים. כל מי שסגר מסך ופגש את יצהר מקרוב יודע את זה. אם הרגשתם את העוול שנעשה לנו, אנא, אל תפסיקו לשאול- למה?????