מה אכפת לי?

ההתלהבות והפעולות החיוביות הרבות, עלולות להביא את האדם ל"מקום" שאינו שייך לו, ובמקום לחזק ולעגן במציאות את ההתקדמות, רק לנתק את האור החיובי מהיכולת להשפיע ולעדן את הטבע הנמוך • על מעמד הר סיני וחטא העגל הכללי והפרטי

בחג השבועות אנו מציינים וחוגגים את המאורע היחיד-במינו של מתן התורה בהר סיני. עם ישראל זכו להתגלות מופלאה, ולהתעוררות מיוחדת בה הכריזו "נעשה ונשמע", אשר – כפי שמציינים חז"ל – זהו סודם של מלאכי השרת. לכאורה היינו רוצים לחזור אל המעמד הזה והחויה הזו שוב ושוב. והנה האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מלמד אותנו כי "מתן תורה שוב לא יהיה". כנראה שאחת הסיבות לכך, היא ראיית הארוע שהשתלשל מהמעמד הגדול של הר סיני – חטא העגל, והבגידה הנוראה בקדוש-ברוך-הוא ובמשה עבדו.

הפער הזה מזכיר לנו גם תופעות מהחיים הפרטיים של לא מעטים מאתנו, בהן מתחיל תהליך של "אורות" גדולים והתלהבות פורצת, ולאחר מכן נפילה גדולה אל שפלות ונמיכות בלתי מובנים.

למשל:

בחור צעיר נכנס לישיבה ומתחיל בהתלהבות גדולה לשקוד על הלימוד, לקחת על עצמו עוד ועוד התחייבויות והספקים, וגם דקדוקי מצוות, הידורים וחומרות. הוא לא עושה את זה בשביל "לעשות רושם" או "לרצות" מישהו, באמת הוא "נדלק" ומתלהב מהתורה ומהקדושה, וההתלהבות הזו מזינה את הפריחה וההתקדמות שלו. והנה עוברת תקופה קצרה, והכל משתנה לגמרי. ההתלהבות נעלמת ומגיעה עייפות ועצלות, וגם ההתלהבות והחשק בשמירה ובדקדוק מעשי מתחלפות באדישות ובהתפשרות גוברת והולכת.

או בתחום אחר:

זוג צעיר מתחיל את חייו והאהבה פורחת ביניהם במלא עוזה. המון יחס, תשומת לב, התעניינות ושיחות אין-סופיות ממלאות את יומם ואת עולמם הנפשי. והנה עוברת תקופה, חזרה לשגרה, וגם ההתלהבות האוהבת דועכת, וכבר אין כל כך זמן ופנאי, הסבלנות כבר לא מה שהיתה, ואף פגיעות קטנות ומעליבות עלולות לצוץ להן.

מה קורה כאן?

כמובן, שיותר מהסבר אחד קיים לתופעה, וכל מקרה הוא עולם שלם בפני עצמו, אבל כאן נתעכב על סוג אחד של מקרים, הנובעים מבעיה משותפת:

ונחזור קודם למקור – יציאת מצרים ומתן תורה:

ביציאת מצרים נאמר "כי ברח העם" – מבחינה רוחנית, היציאה ממצרים היתה פרי של התעוררות עצומה מלמעלה, שניתקה את העם מ"קליפה" ומהבעייתיות של ההויה והתרבות המצרית, ובבת אחת השליכה אותו אל העולם החדש של הקדושה. מכיון שהאישיות של היהודי מורכבת משתני נפשות – הנפש האלקית והנפש הבהמית – בתהליך כזה מתרחשת שסיעה ("סכיזופרניה") של האישיות: הנפש האלקית מתעוררת, מתלהבת ונקרעת מתוך המציאות הטבעית-אנושית, והנפש הבהמית כלל לא מצליחה להבין במה מדובר... לכן, ברגע הראשון שהיא מתעוררת, היא מביאה לידי ביטוי את הטבע הראשוני הנמוך והשפל שלה.

כך גם בדוגמאות הפרטיות שהבאנו, ההתעוררות של הנער הצעיר יכולה בהחלט להיות ביטוי של התעוררות אמתית בתוכו, אך ללא חיבור אל המציאות הטבעית שלו. וכך גם אצל בני הזוג – האהבה מצליחה לשחרר אותם לזמן מה מהאגוצנטריות והאגואיסטיות ("הישות", בלשון החסידות), אבל מכיון שהיא לא היתה מחוברת אל המציאות הנפשית הנמוכה – היא רק גרמה לחלק האלקי  "לברוח" ו"להיתלש" ממנה – אין להתעוררות הזו אחיזה מספיקה, ובזמן קצר היא תכבה ויחזור הטבע הנמוך והאגואיסטי.

ובאופן מדוייק יותר: במידה רבה ההתלהבות, והפעולות החיוביות הרבות, עלולות להביא את האדם ל"מקום" שאינו שייך לו, ובמקום לחזק ולעגן במציאות את ההתקדמות, רק מנתקות את האור החיובי מהיכולת להשפיע ולעדן את הטבע הנמוך (כמובן שהמדובר במה שמעבר לדרישות הבסיסיות: שמירת הלכה בסיסית, וזהירות מפגיעה בין אדם לחברו).

ולסיום, שני "טיפים" שיכולים לעזור לבחינה עצמית (או של המחנך/המדריך/היועץ) האם הדברים שלקחת על עצמך אכן מתאימים לדרגתך או מנתקים אותך ממנה:

      מה אכפת לך – האם הנך מקפיד על כל דבר, או שגילית שמשהו מסוים נוגע לך. כי אם אכפת לך כל דבר, בעצם לא אכפת לך שום דבר...

      מה גלוי ומה נסתר – אם הדברים החיוביים גלויים ובולטים, ואת הנפילות הקטנות הנך דואג להסתיר, כנראה שאינך בדרך הנכונה...

(עפ"י שיעור ב"קונטרס העבודה", ט"ו סיון ס"ט)

הרב נעם שפירא הוא מנהל בית הספר לתורת הנפש