"פוליטיקלי קורקט" ו"הזוי"

איך מייצרים מהפכה? מאמר שני (אחרי ההקדמה) – על המישורים בהם פועלים, ואיך כופה השיח הציבורי את המוסר המעוות

המאמרים הקודמים בסדרה:

איך מייצרים מהפכה?

עיין ערך: מהפכה

מאמרים נוספים מאותו כותב

במאמר הקודם דיברנו על שני הערכים אותם ביקש השמאל להשליט על חיינו: השלום והשוויון. כפי שאמרנו במפת החשיבה שציירנו בהקדמה לסדרה, לצורך השלטת שני הערכים הללו פעל השמאל בעיקר בשני מישורים – המישור המוסרי והשיח הציבורי.

המישור המוסרי

מה שגורם לנו לחשוב היום שהשמאל מחזיק כל כך חזק במושכות המדינה, וזאת למרות שבקלפי הציבור מצביע לימין פעם אחר פעם; מה שגורם לנציגי הימין בכנסת ליישם פעם אחר פעם מדיניות של שמאל, לא משנה כמה ימניים הם מנסים להצטייר לפני הבחירות; מה שסותם את הפה לנציגי הציבור הימניים ביותר, שבדרך כלל אינם מציעים כלל אלטרנטיבות משמעותיות להתנהלות השלטון, ומסתפקים במלחמת מאסף, השגת תקציבים – או במקרים אחרים בלהבליט את האבסורד שבו נוהג השלטון; מה שגורם לכל אלו הוא הדיקטטורה המוסרית של השמאל בארץ.
האם באמת המוסר מחייב שחייל יאבד עצמו לדעת, כדי לא לפגוע בילד של האויב? האם יש עוד צבא אחד בעולם הנוהג כך? האם באמת המוסר מחייב שהמדינה, המעוניינת להיות מדינה יהודית, לא תקצה קרקעות ליהודים? האם חוק השבות מתאים למוסר, או שהוא פוגע בשוויון? האם המוסר מחייב שיהודים ישתקו על פגיעות חוזרות מצד ערבים, בעוד לערבים (למשל הבדואים בנגב ועוד) מותר לעשות ככל העולה על רוחם, כי הם מקופחים? האם המוסר מחייב לשתוק על כך שמליון יהודים חיים תחת איום של טילים מעזה, ועוד מליון תחת איום טילים מלבנון, רק בגלל הרפיסות של ישראל? האם המוסר חייב את דו"ח גולדסטון, או את התנהלות פרקליטות צה"ל בנוגע לכתבי אישום נגד חיילים בזמן מלחמה?
אבל היום, כל אלו נראים כמו גזרת שמים, שאסור לאף אחד לדבר נגדה. אחרת הוא יוכרז כפושע מלחמה, כגזען, כאנטי דמוקרטי. זהו ניצחון (זמני, כך אנו מקווים) של מהפכת השמאל.

באמצעות השיח הציבורי

את הניצחון הזה השיג השמאל באמצעות כלי רב עוצמה, שהימין לא זיהה אותו בזמן – השיח הציבורי.
השיח הציבורי מורכב ממה שנאמר בכלי התקשורת; במוסדות החינוך; בבתי המדרש ובבתי הכנסת; בדיונים בוועדות שונות; בהפגנות ברחוב; בשיחות סלון ובמפגשים אקראיים ברחוב ובמכולת. בכל מקום בו אנשים חיים, נפגשים ומשוחחים, החל משיחת שוק וכלה בשיעור מעמיק של תלמיד חכם, דרך כל מה שבאמצע.
וכך, בעוד הימין עסוק בהיצמדות למוקדי הכח הפוליטיים מחד, ובקביעת עובדות מוצקות בשטח מאידך, זיהה השמאל שטח אחר, מישור אחר, בו הוא יכול לפעול כמעט באין מפריע, השטח של הדיבורים. כך נוצרה הנהירה של השמאל לכלי התקשורת, עד השתלטות מלאה עליהם (לא שלא היו שם קודם, אבל כזו שליטה אבסולוטית לא היתה), כך נוצרו מכונים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד שמייצרים ניירות עמדה ועבודה עבור גורמי ממשל, המתארים את המציאות מהזווית הנוחה לשמאל וכן הלאה.
קצת באיחור גילה הימין את מה שאמרו חז"ל מזמן – "מוות וחיים ביד הלשון", והדיבורים האלו הוכיחו כבר שיש להם כח לעקור עשיה ברוכה של שנים ארוכות. אם לא הספיקה לנו ההוכחה בימית, בא קיץ תשס"ה והגירוש מגוש קטיף והוכיח זאת באופן סופי.

ההפחדה

וכך מנסים אנשי השמאל לכפות את המוסר שלהם על כולנו, לא באמצעות שכנוע, אלא באמצעות הכלים האימתניים יותר של נידוי ציבורי, של "פוליטיקלי קורקט" ושל  הצמדת התואר "הזוי" לכל מי שמעז לפעול אחרת. אגב, מי שרוצה לדעת עד כמה אמת יש בתואר הזה, מוזמן לקרוא מאמר מעניין של הד"ר גיא בכור המתאר את ההפחדה הגדולה של השמאל על כך שישראל נמצאת בבידוד בעולם, ומה באמת קורה.
זו הסיבה שחיברנו את המוסר, שלכאורה הוא עניין ערכי, לשיח הציבורי. כי השיח הציבורי לא עוסק בכפיה של דעות, אבל הוא כן עוסק בכפייה של מוסר, או של גבולות הדיון.

התפקיד שלנו 1 – מוסר עקרוני

מהו התפקיד שלנו, אל מול שני המישורים האלו? כמובן, להציב אלטרנטיבה.
בראש ובראשונה, אלטרנטיבה מוסרית. לברר היטב את הכללים, במה אנו מאמינים ומה רק נכפה עלינו מבחוץ בצורה לא הגונה. אם אנחנו לא מוכנים שחיילים ימותו סתם – אז מה אנחנו רוצים לעשות בשביל זה. איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם. אם אנחנו לא רוצים שקרקעות יחולקו לכל דיכפין ויסכנו את הבעלות היהודית על קרקעות ארץ ישראל – איזה כללים אנחנו רוצים לקבוע. מה באמת מוסרי עבור מדינה יהודית ומה באמת לא. לא להיכנע למוסכמות הנאכפות השכם והערב על ידי התקשורת, אלא לברר היטב בעצמנו.

התפקיד שלנו 2 – דיבורים מעשיים

צריך לשים לב, שגם בתוך המאבק המוסרי יש שני מישורים: המישור העקרוני, בו אנו צריכים לעמוד ולהישיר מבט קודם כל לעצמנו ואחר כך גם לסביבה, ולומר בגאון את מה שאנו מאמינים בו: יש לנו זכות לחיות כאן כיהודים, יש לנו זכות לקיים כאן מדינה יהודית, יש לנו זכות לא לסכן חיים לחינם, יש לנו זכות להעמיד את האינטרס הלאומי במקום גבוה, גם כשהוא סותר לפעמים אינטרסים פרטיים. זה מוסרי וזה בסדר, ויותר מזה – מי שאומר הפוך הוא לא מוסרי. מי שמנסה לקחת את המדינה שהקימו יהודים, ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה – הוא לא מוסרי ולא ישר.
אבל יש גם את המישור המעשי. ובמישור הזה צריך להציף את האבסורדים שנוצרו כתוצאה מהמוסר המעוות; את הקרבנות שהוא גבה, את המצב הבלתי אפשרי שלתוכו מכניס המוסר הזה כל כך הרבה יהודים, כמו למשל בשכונות היהודיות בהן הוא מאפשר לערבים לחדור – בעוד לא יעלה על הדעת שיהודי יקנה בית באזור ערבי, למשל, וכמו איום הטילים המתמיד ועוד.
וגם במישור הזה, אי אפשר להסתפק בהצפת האבסורד של הצד השני, וצריך להציב תכניות מעשיות כיצד לנהוג בבעיות השונות. גם תכניות גדולות, כמו תכנית לפתרון בעיית רצועת עזה או כיצד צריך לנהוג בערביי ישראל – אבל לא פחות מכך גם תכניות קטנות, כמו למשל לקדם סופרמרקט בעבודה עברית, ופרויקטים של עבודה עברית בכלל; לחשוב כיצד ניתן לסייע ליהודים בשכונות הסובלות מחדירה ערבית, החל אפילו משכונה אחת וכלה בתכנית מתגלגלת שיכולה לעזור להרבה שכונות; לחשוב באיזה נקודות בתוך המציאות שינוי בהתנהלות שלנו יוביל לשינוי גדול.

לא עוד מתחת לשולחן!

הרבה פעמים אומרים לנו על כל מיני גורמים שהם "עושים הרבה אבל בשקט", ושלא כדאי להציף בעיות כי קל יותר לטפל בהן מתחת לשולחן. לא עוד.
מה שהראינו כאן אומר שהתפיסה הזו פשטה את הרגל. מה שקורה מתחת לשולחן יכול לעזור רק מעט, ורק בטווח הקצר. בטווח הארוך לא כדאי לטאטא לשם שום דבר. ההיפך, צריך לדבר בקול רם, צריך לומר מעל השולחן את מה שאנחנו חושבים. רק כך ניתן יהיה להביא שינוי מהותי.
כל עוד השמאל שולט בשיח הציבורי, ומשמש כטוען יחיד לכתר המוסר – לא נוכל להביא שינוי מהותי. לכן תם העידן בו הימין פעל מאחורי הקלעים, ונתן לשמאל "רק לדבר". המלחמה היום היא בדיבורים לא פחות מאשר במעשים.

תיקון הדיבור

במבנה שהצגנו בהתחלה, בו תיקון הערכים שייך למחשבה – איך חושבים, תיקון המוסר והשיח הציבורי שייך לתיקון הדיבור – איך מדברים. נדמה שלא צריך להוסיף יותר ממה שכבר נאמר כדי להסביר מדוע.
לקבלת חומר על תנועת דרך חיים ולהצטרפות: [email protected]
תגובות לכותב ניתן גם לשלוח למייל: [email protected]