תורה ומדע: תהליך זרימת הזמן והמפץ הגדול

במהלך המחקר של גרמי השמים התגלה שכל הכוכבים מתרחקים והולכים ממנו. דבר זה אינו יחודי לנו, והוא חלק מתופעה כלל עולמית שכל שני כוכבים בעולם מתרחקים בהתמדה זה מזה. לגבי הכוכבים הסמוכים לנו הדבר כמעט ואינו ניכר, אך לגבי כוכבים רחוקים – כבר ניתן להבחין בתופעה. מסקנה מפורסמת שעלתה מתוך תגלית זו היא תיאוריית 'המפץ הגדול'. כשנשחזר את הזמן לאחור, לפי תיאוריה זו, ונדמיין מה היה מצב הכוכבים בעבר – נראה שכל החומר ביקום היה מרוכז ודחוס בנקודה אחת.

נתבונן קצת בתופעה זו, המכונה 'התפשטות המרחב' או 'התפשטות היקום'. כאשר מנפחים בלון שמודפס עליו ציור, יריעת הבלון נמתחת והציור גדל. מרחק בין שני חלקים בציור, שהיה בתחילה 1 ס"מ, למשל, יכול לגדול ל-2 ס"מ כשננפח את הבלון, ואפילו ליותר. אם נקח את הדימוי לכוכבים – שם אין משהו פיזי שיכול להמתח – נסביר שהמרחק בעצמו הוא זה שנמתח. כביכול מה שהיה שווה מטר פעם, יהפוך מחר להיות 2 מטרים (בדומה לאינפלציה בכלכלה, שמחיר המוצרים עולה בהתמדה).

אולם, הבדל חשוב מאד קיים בין הבלון המתנפח ליקום המתרחב. כאשר הבלון גדל והולך, אנו רואים כיצד ביחס לסביבתו הבלון נהיה יותר ויותר גדול. את היקום, לעומת זה, איננו מודדים ביחס לסביבה אחרת. היקום הוא הסביבה שלנו, והוא נמדד ביחס אלינו. לכן עיקר המשמעות של התפשטות היקום היא שאנחנו עם הזמן תופסים בו פחות מקום, שעם הזמן הולך וגדל הפער בינינו לבין החלקים האחרים של היקום.

להרבות את הדמותתיאור זה של העולם כולו, המרוכז בתחילה בנקודה אחת וממנה מתפשט עד אין סוף, מזכיר במקצת את התפתחות האנושות. ביום השישי למעשה בראשית ברא הקב"ה את האדם – אדם אחד בלבד המרכז את כל העולם האנושי בתוכו. התפתחות האוכלוסיה מתחילה ביצירת חוה, חלוקת האדם הראשון לשני אנשים, וממשיכה במצוה הראשונה – "פרו ורבו", שיעודה להגיע לתכלית המתוארת בפסוק "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".

במקביל להתקרבות אל שלמות "פרו ורבו" חלה ירידת הדורות. אדם הראשון הוא השיא של היכולת לשקף את בורא עולם בתוך בן אדם אחד, "בצלם אלקים ברא אותו". דווקא מצוות פרו ורבו היא זו שגורמת לכך שהדמות האלוקית – אדם מלשון "אדמה לעליון" – תתחלק בין אנשים רבים, וממילא כל אחד ישקף חלק קטן יותר מצלם אלקים.

אם נתבונן במכנה המשותף לשתי תופעות אלו, נוכל להסיק שיש להם קשר הדוק עם הבנת המושג 'זמן'. אנו רגילים שהזמן עובר, ועם הזמן חלים שינויים בסביבתנו. פה אנו נפתחים לזווית ראיה חדשה על הזמן שעובר. שתי התופעות מתארות שיש איזה תהליך המלווה את זרימת הזמן, משהו נסתר שבעצם מניע את ההתקדמות של העולם ליעדו. היקום הגשמי עובר ממצב מכונס למצב מפוזר ומפורט. יחד עם זה, עובר גם העולם הרוחני את אותו תהליך – הוא עובר מגילוי אלוקי מוגבל ומצומצם לגילוי שלם ואינסופי – "אשר לא ימד ולא יספר".