מי שסירב פקודה הרוויח • סיפור

בני דרום ישב במשרדו ועיין במסמכים שלפניו. היום שמצפה לו לא הלהיב אותו. זה כמה חודשים שהוא מחפש סמנכ"ל לעסקיו, ומדי פעם מקבל מישהו לראיון. כבר התייאש קצת.

הוא מחפש מישהו להתחלק איתו באמת בעומס. לא רק עובד חרוץ אלא מישהו שאפשר לסמוך עליו, לסער עמו את המח ולהעזר בו גם בהתוויית הדרך העסקית, וגם בצמתי ההכרעה שבדרך.

הזמזם צלצל, וריקי המזכירה הודיעה לו שיצחק קרן הגיע. בני אסף את הניירת, הכניס הכל למגירה וניגש לפתוח את הדלת. הוא הזמין את מר קרן להכנס והשיחה התחילה להתגלגל לאט לאט.

מר קרן היה אדם חביב, סמכותי, כבן 45, מבוגר מבני דרום בכמעט 10 שנים.

ניסה כל הזמן להזכר מאיפה האיש הזה נראה לו מוכר. בני בדרך כלל היה קורא את קורות החיים לפני הראיון, אבל הפעם, מר קרן הגיע בעקבות המלצה של ידיד שבני סמך עליו, ואת קורות החיים יקרא רק אחרי הפגישה.

לאחר כמעט שעה, נסתיימה השיחה, ובני סיכם עם מר קרן שישוחחו שוב בעוד מספר ימים.

משנותר לבדו, נאנח בני אנחה כבדה. זה לא זה. כן, האיש נראה רציני מאד, סמכותי ויודע מה הוא רוצה. הוא נשמע ביצועיסט מעולה. אבל בני חיפש יותר. הוא רוצה מישהו שאפשר לסמוך על ההכרעות שלו. שיש לו מעוף, חשיבה חופשית ומשוחרת. ליצחק קרן לא היה את זה. היתה לו הרגשה שהאיש להוט להשביע רצון. אולי זה קשור בזה שהוא זקוק לעבודה - אבל בני סמך על החושים שפיתח במהלך השנים. זה יותר מזה. זה משהו באישיות שלו.

בני החליט לקרוא את קורות החיים שלו. הוא פתח את התיק שהביא עמו מר קרן לפגישה, והחל לעיין בו. מיד קפא. הוא כבר ידע מאיפה הוא מוכר לו.

יצחק קרן היה צחי קורנסקי. בני סגר את התיק ונשם עמוק. התסמינים החלו מייד: הוא חש בקוצר נשימה קל שהלך והחריף במהירות. כאב ראש החל מתפתח ברקותיו והוא ידע שעוד כמה דקות הראש יחשב להתפוצץ והלב שוב יהלום חזק חזק. גלים של חום החלו להציף אותו והזיעה נגרה ממנו. בני הבין שהיום הזה אבוד.

הוא הודיע לריקי שהוא יוצא למשך היום ולא יהיה ניתן להשיג אותו. צלצל הביתה תוך שהוא מתפלל בליבו שגלית תהיה שם. "אני מגיע" אמר. הוא לא זכר איך הגיע הביתה, מזל שהדרך כל כך קצרה. כשפתח את הדלת ונכנס, גלית החווירה. פניו היו שטופות זיעה, שערותיו דבקו ברטיבות הזו לרקותיו, הוא היה חיוור מאד ועיניו נראו מעונות.

"איפה זה?" שאל.

"מה קרה בני? מה קרה? מה פתאום היום?"

"בוא, שב". נטלה אותו בידו והוליכה אותו כמו ילד קטן אל הספה. בני ישב, פניו בתוך ידיו.

"אני רוצה להסתכל בזה".

"אבל מה קרה? בני אתה חייב לטפל בעצמך. זה מחמיר משנה לשנה, נמשך יותר ויותר זמן סביב התאריך, והנה עכשיו שוב, סתם ביום רגיל לא קשור לתאריך. אתה נראה כאילו זה קרה עכשיו. עזוב את הקלטת בני, ונלך לטפל בך".

גלית הניחה את ידה על שכמו והדקה את אחיזתה, אבל הוא לא ויתר: "אני רוצה לראות את זה". נאנחת, נכנעה, הביאה מחדרם את הקלטת, והפעילה את הוידאו.

על המסך, הכתבת של הסי.אן.אן. מדוחת מכפר דרום שאחרי הפינוי. על הריסות אחד הבתים עומד מחבל רעול פנים, ומדבר בערבית שוטפת, תוך צהלות צחוק. התרגום לעברית רץ בתחתית התמונה. "אני" אומר המחבל "הרגתי את האמא שגרה בבית הזה, אבל לא הצלחתי לגרש את המשפחה שלה מפה. את זה עשה בשבילי הצבא הישראלי".

המחבל מחזיק בידו גזיר עיתון, ועדשת המצלמה הולכת ומתמקדת בו: תמונה גדולה של חייל ישראלי גורר ילד בועט ובוכה מתוך הבית. פני החייל החתומים מעל פני הילד הבוכה ממלאות את כל המרקע. החייל הוא בני דרום.

סטופ. בני שלח יד לשלט והקפיא את התמונה. כל גופו רעד מבכי. גלית תמכה שוב בשכמו, ונענעה אותו כמו ילד קטן. די בני, די. עברו יותר מעשר שנים. אפילו הילד בתמונה כבר לא בוכה כמוך. די די, היא הפסיקה לדבר והמשיכה לנדנד אותו, מעבירה את ידיה בשערותיו שהיו רטובות מזיעה.

בערב, לאחר שישן כמה שעות, התקלח וישב עם גלית בסלון. "איפה הילדים?" – "הלכו לערב פיג'מות עם החברים", חייכה והשתתקה. הביט בה באהבה. היא היתה היחידה שידעה מה עובר עליו. כולם הכירו את בני דרום המאצ'ו, בעל עסק מצליח, נוהג שנה אחת בטויוטה קורולה - "המכונית שלך אומרת עליך הכל" – ושנה אחר-כך בוולוו – "מכונית לאנשים כמוך". מצליחן, חתיך, ויש לו אשה יפה ובית מפואר במרכז העיר.

רק גלית, חברתו מהתיכון ואשתו מזה תשע שנים, ידעה איזה שבר יש בתוכו. גם עכשיו, שתקה. נתנה לו מרווח זמן לדבר כשירצה. "את יודעת מי היה אצלי היום במשרד לחפש עבודה? יצחק קרן".

"מי זה?" שאלה מופתעת.

"את מכירה אותו בשם אחר: פעם קראו לו צחי קורנסקי".

הבינה הכל.

"את מבינה? הוא מובטל כבר חצי שנה. המח"ט האדיר של הצנחנים.

חצי שנה מחפש עבודה.

כשהייתי בצבא – כשעוד קראו לי בנימין רונן ולא בני דרום – אם היו אומרים לי שהוא ממש אדם כמוני, שאוכל ושותה והולך לשירותים, לא הייתי מאמין.

המג"ד היה חצי אלוהים, אבל צחי קורנסקי, המח"ט, הוא היה אלוהים ממש. גם היום הוא נראה בסדר, סמכותי כזה, את יודעת, אבל אז, בתקופת הפינוי, הייתי חייל צעיר והוא היה מבחינתי בראש האולימפוס.

הפינוי התחיל ביום ג'. היתה לי משפחה שהייתי אמור לפנות, משפחה רגילה. אבא, אמא, שישה ילדים. זה לא נכון שהמחבל הזה הרג את האמא של הילד הזה. אבל זה נכון שאני נתתי לו את הבית הזה. נכנסנו לשם שלושה חיילים. עוד שבעה עמדו בחוץ היו שם עוד המון כוחות. אני דפקתי על הדלת".

בני הוריד את הראש שוב והבכי הרעיד אותו.

גלית התישבה לידו על הספה. דוממת. זו הפעם הראשונה אחרי 11 שנה שהוא מספר לה מה עבר עליו שם. קיותה שהדיבורים על זה יעזרו לו.

"פתחו לי את הדלת שני ילדים.

איפה אמא? שאלתי.

בחדר שלה.

ואבא?

האבא ניגש אלי.

שלום. אמרתי לו.

שלום. הוא ענה.

ידעתי מה אני צריך להגיד. עברנו על זה שבועות של אימונים.

אני בנימין רונן מפקד צוות הפינוי. צר לנו מאוד אך הגיעה העת להתפנות...

הוא לא ענה לי.

גם אשתו יצאה מהחדר. עמדה כמה מטר מאחור, נשענת על הקיר. אני זוכר שהקיר היה צבוע בצבע

משמש כזה. הפנים שלה היו לבנות.

אני יודע שזה מאוד קשה. אני מבקש מכם לעזור לנו לעזור לכם לעבור את הפינוי בכבוד. זו החלטת

הממשלה.

הם המשיכו לשתוק.

הילדים נאספו סביבם ונאחזו בהם. הוא חיבק בזרועו האחת נערה בת 12 שהתייפחה.

אנחנו נצא עכשיו ונאפשר לכם להתארגן. נחזור בעוד שעה.

כשיצאתי החוצה היתה שם מהומת אלוהים.

בנצי מילר, הג'ינג'י הזה שגר פה ממול".

"זה שאתה לא סובל אותו?" שאלה גלית.

הסתכל בה מופתע לרגע. "לא סובל אותו? כל פעם שאני רואה אותו, אני לא סובל את עצמי. הוא היה איתי במחלקה. הוא השתולל שם בחוץ.

לא רק סרב פקודה אלא השתולל וצעק: "מה, אני התגייסתי לצבא כדי להפוך לאיזה איואן אוקראיני? לגרש יהודים? חסרים בעולם גויים רשעים שעושים את זה?"

ניסו להרגיע אותו אבל שום דבר לא עזר. הוא לא רק סרב, הוא פשוט צרח על כל מי שהיה שם. אל תעשו את זה, אל תעשו את זה, זה ישב לכם על הנשמה כל החיים. וכאילו קרא את המחשבות שלי המשיך: "מה זה עשרים ושמונה יום בכלא? בשביל זה תעשה משהו שעשרים ושמונה אלף שנים לא יכסו עליו. אתם לא יהודים. יהודי לא מגרש יהודי".

כל החיילים עמדו מסביב המומים. כולנו ידענו, ממש ידענו, שהוא צודק. הרגשנו כמו צוררים. הרגשנו שבאנו ממש לרצוח פה. אבי פחימה, שהיה אמור לפנות את משפחת כהן, הסתלק משם. הוא לא עמד בזה. ניגש למ"פ הושיט שתי ידיים מחוברות ואמר: תעצור אותי אני מסרב פקודה.

הביני"שים שבחבורה עמדו בצד, הם אמרו וחזרו שוב ושוב: "אנחנו לא מסרבים פקודה אבל אנחנו לא יכולים". והג'ינג'י, אדום יותר מהשיער שלו, ממשיך לצרוח על כולנו ועל המפקדים: "אלפיים שנה יהודים סבלו אבל זה כבר מוגזם. בידיים שלנו לגרש יהודים?! בידים שלנו?! מי שלא מסרב פקודה הורס את הצבא, הורס את הצבא, משחית אותו, צבא מפנה זה צבא טמא! טמא!"

בשלב הזה הגיע המח"ט לשטח.

תוך שתי דקות, בנצי היה קשור בתוך ג'יפ.

הג'יפ נסע ואנחנו עוד שמענו אותו צורח "יהודי לא מגרש יהודי".

ואז הבנתי שעברה שעה, ואני צריך להכנס שוב לבית, ואין לי ברירה והגיע רגע האמת.

פתאום לא יכולתי. לא הרגשתי שיש סיבה מספיק טובה לעשות את זה.

בעצם, אפשר להגיד שידעתי שכל הסיבות שאמרו לי, לא באמת נכונות ובטח לא מספיק חזקות מול הדבר הנורא הזה שאני, בנימין רונן, הולך לגרש יהודים מהבית שלהם כמו איזה קוזאק מהמאה הקודמת. עמדתי בצד הבית ופשוט הקאתי את הנשמה שלי, עד שיצאו לי רק מים ירוקים.

מישהו הביא לי מימיה. הרגלים שלי רעדו כששטפתי את הפה והפנים. פתאום, אני רואה מול העיניים שלי את צחי קורנסקי. המח"ט. הוא ניגש אלי וחיבק לי את הכתף. הרגשתי שאלוהים בעצמו יורד אלי ומחבק אותי. הייתי בהלם. הוא דיבר איתי "מחטית".

"מחטית?" שאלה גלית.

בני הביט בה כאילו הוא לא זוכר מה היא עושה פה. הרגישה שהוא חוזר פתאום ממקום רחוק מאד וכבר הצטערה ששאלה.

הוא נרעד ואמר לה: "מחטית" – מילים קצרות בצרורות. מילים מאד חכמות, כמו "יכולות" "איכויות", משולבות בקצת "חזון" "ציונות", "דמוקרטיה", "שלטון החוק" ו"גאוות יחידה". אני לא זוכר בדיוק מה הוא אמר, אבל הבנתי אז היטב: זה לא אני, בנימין רונן, החייל הפשוט, מפנה. אלא אנחנו, המחלקה, שמאחוריה כל הפלוגה, ומאחוריה כל החטיבה, ומאחוריה המח"ט, ומאחריו הרמטכ"ל וראש הממשלה...

זה נתן לי כוח. הוא הסביר לי שזו פקודה שלו וצריך לסמוך על שיקול דעתו, והוא סומך על שיקול דעתו של הרמטכ"ל שמבצע מה שהממשלה אמרה לעשות.

אז זה לא אני. זה היה אנחנו.

ו"אנחנו" הזה שהיה מורכב ממני ועוד שלשה חיילים, נכנסנו לבית, והחזקנו את האבא הוצאנו אותו החוצה, והחיילות לקחו את האמא והילדה הגדולה, והילדים הקטנים רצו בוכים אחרי ההורים. ו"אנחנו" שהיה מורכב ממני לבד, נכנסנו לתוך הבית, ומצאתי שם ילד אחד מתחבא באמבטיה, והרמתי אותו צורח ובועט ובוכה, והלכתי איתו החוצה בפנים חתומות, כדי לא להתפרק ולהתרסק לגמרי. ואז כנראה צילמו אותי. ואני הנחתי אותו בתוך הטיולית עם ההורים שלו, וניסיתי להרגיע אותו, אבל הוא ממש פחד ממני. היתה לו בעינים זוועה כשניסיתי לגשת אליו. וירדתי מהאוטובוס.

ואני רק זוכר שהגעתי כמעט עד הג'יפ, והיה לי שחור בעינים. ואני לא זוכר יותר, רק שהתעוררתי בתאג"ד וביקשתי ללכת, ואיכשהו הגעתי הביתה. ואת באת ולא הבנת למה אני עומד מול הראי ובוכה ואומר, אני לבד פה. אין פה אף אחד. אני לבד פה מול המראה. ואיפה המ"מ והחבר'ה והמג"ד והמחט והראש ממשלה. וצרחתי שעה, אני לבד פה אני לבד פה. עד שאמא שלי הזמינה רופא שנתן לי זריקת הרגעה.

אבל בפנים בפנים זה לא הרגיע, ממש לא. ועכשיו, אחת-עשרה שנה אחרי, אני לבד פה. לבד פה. אני בידים שלי עשיתי את זה. והיום כשפתאום הבנתי שאני לא לוקח אותו בתור סמנכ"ל כי אני לא סומך עליו. אז איך הקשבתי לו אז? אין שותפים בכזה דבר. הייתי צריך להקשיב רק לעצמי. לאמת שלי. שום מח"ט לא יכול לחשוב להרגיש ולהיות אמיתי איתי במקומי.

והמח"ט הוא לא אלוקים. אלוקים נמצא איתי במראה. אנחנו כבר ראינו את הקלטת הזאת. זה נכון. זה אני שעשיתי את זה. אני גרשתי אותו מהבית. את השם החלפתי ל"דרום" לא כדי להזכיר לאחרים. אלא בשבילי. שאני אזכור את כפר דרום, ואת מה שעשיתי שם.

ובנצי הג'ינג'י ישב 28 יום על הסירוב ו-28 יום על העלבת קצין. והחנטרישים האלה עוד מצאו איזה סעיף נוסף. אז הוא ישב עוד שבועיים – ויצא בן אדם.

ואני מה?

סיפור מאת נועה אריאל. מוגש כחומר למחשבה על ידי מטה "יהודי לא מגרש יהודי".