"המנהג לתת 'קמחא דפסחא' הוא חלק ממצוות הצדקה, אך יש לו דבר ייחודי בחג הפסח. זאת משום שישנם אנשים שאינם מוגדרים כעניים כל השנה, אך הם זקוקים לעזרה בגלל ההוצאות המרובות של פסח. לפיכך, נראה שלמרות שאדם שיש לו מזון לשבוע אינו רשאי ליטול תקציב שבועי, עם זאת לקראת הפסח צריך לדאוג גם להם על מנת שהם יוכלו להתמודד עם ההוצאות הגדולות של חג הפסח" - כך קובע הרב אהוד אחיטוב, רב במחלקת המחקר ההלכתי של 'מכון התורה והארץ'.
"הדאגה לצרכי החג של העניים הפכה את תקנת הירושלמי של 'קמחא דפסחא' למנהג, כי הוא הרחיב את חובה הבסיסית של 'מעות חיטין' לכדי סל מזון מכובד. ממילא התרחב גם מעגל הצרכים ובמקביל גם את מעגל הנזקקים וממילא הוא מיועד רק לבני ברית החוגגים את חג הפסח" - הוא מסביר.
הבדל נוסף שמציין הרב אחיטוב בין תקנת 'קמחא דפסחא' לבין מצוות צדקה הרגילה באה לידי ביטוי, כך שבעוד שבכספי צדקה רגילים קיים הכלל "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום", הרי שלא ניתן לתת כספים שנגבו לצורך "קמחא דפסחא" לאנשים נזקקים שאינם בני ברית. "בשונה מכספי צדקה רגילים, כספים או מצרכים שנאספו לצרכי "קמחא דפסחא" מטרתם להטיב ולעזור לאנשים מעם ישראל הנזקקים לצרכי בסיסיים בכדי לחוג את חג הפסח בשמחה בלא שום טרדות פרנסה, ולקיים כבני-חורין את כל מצוות החג ברוגע. ממילא הם אינם מיועדים לאנשים שאינם אמורים לחוג את חג הפסח ולפיכך לא ניתן לתת להם מכספי "קמחא דפסחא".
"מטרת תקנת "קמחא דפסחא" לעורר אנשים לפתור את המצוקה שיש לאנשים שיש להם פרנסה בצמצום במשך כל השנה. אך אין להם יכולת להתמודד עם ההוצאות הגדולות של חג הפסח" – כותב הרב אחיטוב במאמר ומסביר שעם הזמן התחדד המנהג לתת יותר תחליפים מוכנים, מאשר חיטים שמצריכים הרבה עבודת הכנה מאומצת. במשך הדורות הסל התרחב יותר מחיטים, עבר לקמח, וכיום כולל כבר מצות מוכנות, יין ושאר מצרכי מזון. עיקר העניין הוא לדאוג שלעניים יהיה ברווח ובנחת, גם מי שלא עני כל השנה וחי על הגבול, מקובל לתת להם בפסח. לכן מובן יותר למה העניין שמובא בירושלמי כ'תקנה' הופך במשנה ברורה ל'מנהג'.
