"הניגוד החריף בין היותי בעל דעות ימין ובעל רצון להביע אותן, לבין הפחד שיבולע לי בשל כך החריף מאוד במהלך שנת קפלן. הרגשתי שאני משתגע" – כך מתאר אורי מלמד את התחושות שלו ערב מה שהבשיל למהפך בגישה שלו לשיח הציבורי. "היה כאן פחד לומר את כל מה שאתה חושב ומרגיש, והפחד הזה היה נוכח כמעט אצל כל מי שנמצא בצד הימני של המפה הפוליטית. לא משנה איפה הוא גר, אבל קל וחומר אם הוא גר בתל אביב. קל וחומר אם אין לו קביעות במקום העבודה או שהוא עצמאי. ואם אתה מטופל במשפחה, זה הפך להיות שיקול לגבי המחירים שהיא עלולה לשלם במידה ותתעקש להביע את דעותיך".
"למסעדה שלי, ממפיס, אי אפשר היה להגיע במשך שנה שלמה בימים הכי חזקים, חמישי ומוצ"ש, שבהם עיקר פרנסתי, כי מחאות קפלן חסמו את כל העיר" הוא מתאר את תחילת שלבי המהפך שעבר. "פתאום אתה מבין שאין מערכת שנמצאת שם בשבילך. הרי אם אנשים אחרים היו חוסמים את הכבישים הם היו מפונים, בשביל זה יש משטרה ואת מערכת אכיפת החוק אבל אז התברר שלגבי אנשים מסוימים זה לא תופס ושאתה מתמודד מול כוחות מאוד קשוחים. אז אתה שותק. אתה מפחד שיפגעו לך בפרנסה. אבל לשתוק זה לא בריא. האדם נקרא במקורותינו חי-מדבר והוא מתייחד ביכולת שלו להיות בעל דעה ובדיבור. כשלוקחים את זה ממנו, זו ממש פגיעה בצלם האדם".
מלמד שירת בגלי צה"ל והיה נטוע עמוק בשמאל, עד שהחל בתהליך של חזרה בתשובה. בפודקאסט שלו הוא מתבטא באופן מושחז וחריף ומדגיש את החשיבות של השמעת קול ימני אותנטי ובלתי מתנצל. הוא אף שילם על כך מחיר לאחר שהתראיין לעיתון בשבע ובעקבות הריאיון, אתר השמאל העין השביעית ביקר את הריאיון בחריפות והוביל לחרם צרכנים על המסעדות שלו.
"לפני הטבח, היו לי עימותים עם אנשים קרובים, ממש בד' אמותי. אני לא טיפוס של עימותים ואני ממש לא אוהב לריב, אבל כשהתחילו קולות של סרבנות אמרתי לאנשים אני לא מבין איך לא עוצרים את הדבר הזה! זה מטורף! זאת בגידה! ואנשים אמרו לי "איך אתה מדבר? אלה טייסים!". ולמרות מה שכולנו ראינו, טייסי חיל האוויר המשיכו להיות מורמים מעם בעיניהם של רבים".
הוא מספר כי לפני הטבח נהג להתפלל בשטיבל בלב תל אביב: "זה מקום שיש בו דעות פוליטיות בספקטרום מאוד רחב. עד לטבח עוד אפשר היה לחיות עם זה ולנרמל את זה איכשהו. אבל באחת השבתות, מיד אחרי השבעה באוקטובר, אחד המתפללים ביקש שנאמר מי שבירך גם לילדים העזתים. זה השלב שבו הבנתי שאני לא יכול יותר לשתף פעולה עם זה. פשוט לא הייתי מסוגל ברמה הכי קיומית. מבחינתי זה כמו שהיו מעלים לתורה מחבל נוחבה. מתי זה נגמר? איפה עוצרים?".
מלמד חוזר וטוען בפודקאסט שלו שבשלב הזה אין לו שיח ושיג עם שמאלנים. "קחי למשל כל הסערה שהייתה עם רמי דוידיאן: אתה לא יכול ללכת להתראיין אצל אנשים כאלה! בשלב הזה הם לא לגיטימיים. הם חלק אינטגרלי מהמכונה שבשנתיים האחרונות פשוט עבדה כדי להרוס את המקום הזה ולפגוע בנו". הוא מזכיר מחלוקת שהייתה בין ד''ר יעקב בן שמש לפרופ' משה כהן אליה בנוגע להשתתפות בפודקאסט של משה רדמן: "אסור לנרמל את זה. כשהולכים להתראיין אצלו מנרמלים אותו. משה רדמן צריך להיות בכלא! זה בן אדם שהיה מראשי ההפיכה! אתה לא מתראיין אצלו, אתה גם לא אומר לו שלום ברחוב, אתה עושה מה שאתה יכול כדי שהוא יהיה יעמוד למשפט ויעלם מהחיים שלנו. אין פיוס עם אדם כזה".
"אני לא חושב שאני עושה משהו שהוא חריג או בלתי נסבל. אני חושב שזה קשה מאוד לישראלים ציונים מעל גיל 50 להתמודד עם ההשלכות של דבר כזה, אם הוא באמת קרה. אני לא יודע בוודאות אם זה אכן קרה, אין אקדח מעשן ואין תיעוד מלא של הסיטואציה אבל זה מה שמאפיין את העבירות האלה: הן בנויות על זה שלא יהיה תיעוד ונעשות במחשכים. מי שמעורב בזה עושה מאמצי על לטשטש את מה שהוא עשה. מאידך לומר שעד שלא תהיה הוכחה של 100% אי אפשר להניח דבר כזה זו גישה לא מאוד רציונאלית בעיניי. אנחנו תמיד פועלים באיזה שהוא מתחם של סבירות. אם היו נותנים לי הסבר מעולה שישכנע אותי ומסביר שהכל זה רק טיפשות, רשלנות, יוהרה וקונספציה זה היה משמח אותי. הייתי חי עם זה קצת יותר בשלום. כרגע עוד לא שמעתי אף הסבר שמניח את הדעת והתזה שאומרת שנעשתה כאן בגידה כלשהי היא בעלת הסתברות גבוהה לצערי".
"מי שהתחילה את הכל זו מוריה, הבת שלי. גם הילדים שלי זעמו במהלך שנת קפלן. אחרי הטבח היא החליטה שהיא רוצה לעשות פודקאסט ולדבר על זה. היא עשתה פיילוט עם אחותה אבל הרגישה שהיא עדיין לא בשלה לכך מבחינת הגיל, הידע והניסיון ואז היא החליטה שאני צריך לעשות את זה. בגלל שאני אבא טוב ואיש רך באופן כללי הסכמתי בבחינת ניצחוני בנותיי. ברגע שפתחתי את המיקרופון, הטקסטים כבר היו שם. הייתי מבושל לגמרי פשוט היה צריך להביא אותי עד למיקרופון".
מפני ההגמוניה, להחליף את הנרטיב לגמרי". הוא מחבר את הדברים לסיפור היציאה ממצרים: "הדבר הראשון שעם ישראל עשה כדי להשתחרר משליטת ההגמוניה הוא להחליף את לוח השנה. זו המצווה ראשונה שבה נצטוו ישראל: החודש הזה לכם. בכך הצהרנו שאנחנו לא עובדים עם לוח השנה שלהם ואנחנו לא חלק מהסיפור שלהם. בשביל להיות בן חורין אתה מפריד את עצמך מהם וצריך להתעמת עם ההגמוניה, לקחת את הכבש ולשחוט אותו לעיניהם".
כלומר, לחתור למגע ולא לנסות להימנע מהעימות. זה נוגד לא מעט אנשי ימין טובים שטוענים שיש לנו אחריות לא להחריף את העימות.
"זהו שהבריחה מהעימות מחריפה אותו. יש מצבים שצריך לפני הכל לשרוף את האליל. לכן אתה גם לא יכול לבשל את הכבש, אלא צריך לשים אותו על המנגל כדי שהמצרים יריחו איך אתה שורף את האליל שלהם. במובן הזה אתה חייב להתגבר על הפחד בכדי להשתחרר באמת".
מלמד מסביר שהרבה מהכוח של הדיפ סטייט נובע מהיכולת לייצר הפחדה: "אני אומר דברים בפודקאסט שהם בבחינת "לדקור את הדוב": אני עולב אישית בראשי מערכת הביטחון והמשטרה החשאית ובארגון השב"כ עצמו. האם זה משהו שמסכן אותי? יכול להיות שכן, אבל זה חלק מהשחרור מהשעבוד".
"אני חושב שבימין המתנחלי הרך יש פחד עמוק. אם אני אלך לפסיכואנליטיקה, יש פה סוג של רצח אב תודעתי שצריך להתבצע בנוגע לדמות של הישראלי האולטימטיבי, בנוגע למי מעניק לנו אישור. זה קשור גם לשאלה בצילו של מי גדלנו. צריך לעשות את הניתוק והוא קשה, בעיקר כי רבים בכלל לא מבינים שהוא הכרחי".
"באופן טבעי, במדינת מהגרים קיימת הגמוניה: מי שהגיע קודם, מי שהיה חזק יותר, הוא זה שנותן את הטון ומי שגדל בצל ההגמוניה מפנים את הדיכוי. אנשים הפנימו את הדיכוי וקשה להם להכיר בדיכוי הזה ובעומק האחיזה שלו בנפשם. להכיר בזה זה צעד נפשי שלאדם אוהב ישראל וציוני קשה לעשות".
"כן. כל מי שגדל בישראל כבעל בית, לא מחכה לאישור מאף אחד כדי לומר את דעתו גם כשהוא משנה מחנה פוליטי. מי שגדל ככה מגיע חסין יותר".
"בשבוע שעבר כמעט סגרנו חוזה שכירות במושב מחוץ לתל אביב" הוא אומר. "זה כל הזמן נמצא על הפרק כי ככל שהקפלניסטים נעשים נואשים יותר, ככה הם נעשים נעימים פחות. אנחנו גרים ברחוב רוטשילד, ממש ליד 'הבימה' ואנחנו סופגים הערות מאד לא נעימות ברחוב רק כי אנחנו נראים יהודים ויש לנו סממנים דתיים. אין ילד בכיתה של הבן שלי שלא קיבל הערות כאלה ברחוב".
אבל יחד עם הקושי שהוא חווה בעיר הולדתו, הוא מאד מאמין בדור הצעיר שצומח במדינת ישראל וגם אצלו בבית: "אחד הדברים שמאוד משמחים אותי הוא שהילדים שלי מרגישים הרבה יותר חופשיים לבטא את דעותיהם. יש פה דור שמראש נותן הרבה פחות כבוד לאדוני הארץ, שבאמת לא ראויים לו".
בהקשר הזה הוא מסיים את השיחה שלנו בדיבור רלוונטי על ארבעת הבנים. "החכם והרשע הם זוג שאנחנו מכירים מהמציאות אבל התם וזה שאינו יודע לשאול הם טיפוסים פחות מובהקים. במבט ראשון הם נראים מאוד דומים אבל במבט יותר מעמיק נראה שהם בעצם הפכים: התם רק שואל ותוהה כל הזמן, הוא פתוח לחלוטין, קשוב ולא מקובע. לעומתו, זה שאינו יודע לשאול, לא שואל מכיוון שהוא יודע רק לדבר, כלומר הוא לא סותם את הפה, זה בן אדם שכולו מונולוג. תפתחי כל ערוץ תקשורת מיינסטרים ותראי את זה שלא יודע לשאול. הוא לעולם לא ישאל הוא רק מוכן להשמיע ולשמוע את עצמו ואת דעתו. אני מאחל לכולנו להיות יותר תמים, לשאול שאלות, ולהיות קשובים ופתוחים. חג שמח".
