"אלימות נגד נשים"? פייק ניוז שמחפה על אלימות ערבית

קמפיין של ארגונים פמניסטיים רדיקאליים מגיע היום לשיאו בשביתה של נשים "במחאה על אלימות נגד נשים בישראל".

המארגנים טוענים כי מדובר בתופעה הולכת וגוברת, ומציגים סיסמאות לפיהן כל אשה נתונה בסכנה, קוראים לממשלה לפעול בנושא ועוד. בירושלים ובתל אביב אף חסמו מפגינות כבישים.

אלא שאם צוללים מעט לעומק הנתונים מגלים כי עיקר האלימות בתחום קשורה לערבים וזרים, דבר שפחות מודגש אם בכלל בקמפיינים ובכתבות.

עיתונאי ישראל היום עקיבא ביגמן פרסם פוסט בפייסבוק שלו בו פילח את הנתונים.

"לרגל שביתת הנשים הממשמשת ובאה חפרתי קצת בנתונים כדי להבין על מה ולמה שובתים. האם ישראל אכן נמצאת במשבר עמוק של אלימות נגד נשים, המחייב התערבות ממשלתית דחופה? וחשוב יותר - אם אכן ישנו משבר, או אפילו משברון, והממשלה אכן צריכה לפעול - באיזה מגזרים היא נמצאת? וכיצד נכון לטפל בבעיה?", כתב ביגמן.

"על פי מסד הנתונים שאוסף עיתון 'הארץ' - שהוא הנוח ביותר לשימוש אם כי איני יודע עד כמה מדויק - בין השנים 2011-2018 נרצחו בישראל 157 נשים בידי קרובי משפחה מדרגה ראשונה. בפילוח לפי מגזרים - 38 אחוז מהן ערביות ישראליות; 24 אחוז ישראלים ותיקים; 14 אחוז יוצאי בריה"מ; 8 אחוז זרים; 7 לא ידוע ו-6 אחוזים יוצאי אתיופיה".

כלומר כ-50 אחוז ממעשי הרצח לא בוצעו בקרב האוכלוסייה היהודית.

אחד המקרים הבולטים, שגם זכו לסיקור נרחב בכלי התקשורת הם רצח ילדה אריתראית בדרום תל אביב. הפעילים הפמינסטיים הדגישו סביב הנושא שוב ושוב את מה שהם מכנים "אלימות נגד נשים", ובחרו להתעלם מכך שמדובר ברוצח מסתנן אריתראי, ומנתוני האלימות הקשים של המסתננים.

ריצוץ ראשה של תושבת נתניה אולימפיה חביב בידי מסתנן אפריקאי הושתק ועלה לכותרות רק בעקבות מאבק בני משפחתה ופעילים מדרום תל אביב. במקרה זה נדם משום מה קולם של הארגונים הפמניסטיים.

ונחזור לביגמן, המבקש לבדוק האם ישראל באמת חריגה ביחס לעולם המערבי.

"מבט גלובלי יעשה לנו קצת סדר", כתב ביגמן.

"על פי נתוני 2017, נרצחו בישראל 14 נשים בידי קרובי משפחה. על פי נתוני הלמ"ס היו בישראל כ-4 מיליון נשים, כך ששיעור רצח הנשים בישראל עמד על 0.35 למאה אלף נשים. כפי שניתן לראות בגרף המצורף, ישראל נמצאה במקום לא רע ביחס לאירופה. פחות או יותר בסביבה של צרפת ושוויץ, ויותר טוב מגרמניה וצ'כיה.

נתוני 2017 היו נמוכים יחסית, והיום מדובר על "משבר" בשל הנתונים הגבוהים שנרשמו בשנת 2018 - 24 רציחות. בהיסטוריה של השנים האחרונות זהו נתון גבוה אמנם, אך בהשוואה בינלאומית הוא בכלל לא חריג. מדובר בכ-0.6 רציחות על מאה אלף נשים, נתון גבוה יחסית לאירופה, המציב את ישראל בשורה אחת עם גרמניה, איסלנד ופינלנד.

מה קורה כשמבודדים את הנתונים של האוכלוסייה הערבית?

עכשיו, נצלול למגזרים.

המגזרים בהם התופעה חמורה במיוחד הם אלו בהם שיעור הרצח הוא גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה הכללית: ערבים (פי 2.5 מחלקם באוכלוסיה), יוצאי בריה"מ (פי 1.5), זרים (פי 4.3) ויוצאי אתיופיה (פי 3.5).

לצורך החישוב הכולל, קבוצת העולים החדשים מאתיופיה ובריה"מ היא זניחה (2 מקרי רצח בשנת 2018) והן גם שונות מהותית, היות ומדובר בקבוצות מהגרות שייטמעו לבסוף ברוב היהודי. זאת, בניגוד לאוכלוסיה הערבית והזרה.

עכשיו, אם נוציא את הערביות והזרות מההשוואה הבינלאומית, נראה דבר מעניין: על פי הנתונים, 13 מכלל קרבנות הרצח בשנת 2018 היו ערביות או זרות. אם נחשב את שיעור רצח הנשים באוכלוסיה היהודית בישראל (כולל עולים חדשים) הרי שהוא עומד בשנת 2018 על כ-0.34 למאה אלף. אחד הנמוכים בעולם המערבי, בדומה לנורבגיה, שוויץ, בריטניה ועוד.

לעומת זאת, אם נבודד רק את הציבור הערבי, הרי שבשנת 2018 היו בו 1.5 מקרי רצח נשים על כל מאה אלף, נתון אפייני למדינות עולם שלישי.

אז כשמדברים על "משבר" ו"תופעה" צריך לדעת על מה מדברים. רצח נשים הוא דבר נורא בכל העולם ובכל המגזרים, אבל בהשוואה בינלאומית ניכר בבירור שישראל אינה חריגה. כמובן, יש להצטער על כל אירוע כזה ויש להחמיר עם העבריינים, אך האווירה כאילו יש בישראל מגיפת אלימות היא מוטעית ונועדה לשימוש פוליטי.

במקומות בהן ישנה חריגה בישראל, היא נובעת בשל העובדה שישראל עדיין קולטת מהגרים, על כל הקשיים הנלווים לכך, אבל יותר מזה מעצם העובדה שבישראל ישנו ציבור ערבי גדול שנורמות שמירת החוק בו רחוקות מהנורמות המקובלות במערב, ושהיחס לנשים בו הוא שונה מהותית, כולל הפיל הגדול שבחדר - רצח על כבוד המשפחה.

ישראל היא מדינת עולם ראשון שיש בתוכה קבוצה גדולה של אוכלוסיה עם נורמות של עולם שלישי, זה משפיע על מדדים רבים - כמו השכלה, הכנסה, עוני וכדומה - ולכן היא מאוד מבלבלת. כפי שראינו, הדבר נכון גם בנוגע לרצח נשים על ידי קרובי משפחה.

אז לקראת השביתה מחר, הנה עצה: במקום ללכת להפגין בערים בהן ישראל דומה לנורבגיה, אולי כדאי להקדיש את המאמצים דווקא לאזורים ולמגזרים שבהם היא דומה לאורוגוואי. ובמקום לדבר על "גברים" ועל "התרבות שלנו" עדיף להתמקד בפוליגמיה, כבוד המשפחה ואחזקת נשק לא חוקי", כתב ביגמן.