שערוריית השב"כ וחיים פרלמן משמשת בידי השב"כ כלי לנסות לשכנע את הציבור כי בימין שוררת אווירה של חשדנות והאשמות הדדיות כתוצאה מפעילותו. זה באמת מתאים לשב"כ, החי באווירה של חשדנות הדדית בתוכו, כאשר איש אינו יודע שם מי מושחת ומי נקי. לכן קל לשב"כ לשכנע את עצמו שגם אצל אחרים זה המצב. אבל בקרב יהודים נאמנים, ובמיוחד הנהיגו זאת הרב יצחק גינזבורג ותלמידיו – לאור תורת החסידות, יש אווירה אחרת לחלוטין. אוירה של אמון, אהבת ישראל ודיבוק חברים. איננו תמימים, אנחנו יודעים שיש מי שנופלים ברשת שטווה הממסד. אבל אנחנו זוכרים שמדובר כאן ביהודים, שיש להם כח לחזור בתשובה. וכשהם עושים זאת, הם אחינו, ויזכו לכל סיוע אפשרי (וישר כח לעמותת חננו שעושה גם כאן עבודת קודש). אין צורך להאריך בנזקים הנגרמים למי שמשתף איתם פעולה. כולם רואים איך חיים פרלמן עומד היום בסכנה של שלשה מאסרי עולם. ואין גם צורך לומר, ששום תועלת לא צומחת משיתוף הפעולה איתם. על זה לא נוותר – הציבור צריך להבהיר: מי שמנסה לתמוך בשיתופי פעולה כאלו, בין אם מתוך חשש דמיוני מה יקרה בלי החטיבה הפוליטית בשב"כ בין אם מכל סיבה אחרת, איננו מייצג אותנו. אנחנו לא זקוקים להם לשמירה על הבטחון או על הסדר, ובודאי שאיננו רוצים להדבק בסכסכנות ובשחיתות שהם מקרינים. כי אנחנו כולנו ביחד, וגם כאשר יש נפילות אנחנו מחבקים את מי שנפל ועוזרים לו לקום. כי הנבל בסיפור הזה איננו הנופל, אלא השב"כ.
