[caption id="attachment_586" align="alignleft" width="100%" caption="יהושע הס (הקול היהודי)"]
יהודים, כידוע, הם מאמינים בני מאמינים. על האמונה בה' נכתב רבות, גם על האמונה בצדיקים. יש גם את האמונה בעצמך, כפי שמדגיש אותה ר' נחמן מברסלב – אם לא תאמין בעצמך, לא תוכל להאמין באף אחד.
ומה עם האמונה ביהודים אחרים?
לפעמים קוראים לזה – לדון לכף זכות.
אפשר לדון לכף זכות מעשה, לומר שגם אם אינני מבין – בכל זאת יש לו סיבה טובה, ואפשר לדון לכף זכות את המניע – בגלל סיבות טובות עשה מה שעשה, היה אנוס וכדו'.
אבל אפשר לדון לכף זכות את היהודי בעצמו.
כאשר יהודי לובש רוח מיוחדת, ועושה מעשה גבורה מיוחד, למשל – להציל בת ישראל מידי גוי, או לפעול פעולה אחרת של גבורה, אז מתעוררת אצלנו השאלה – למה לייחס את המעשה המיוחד הזה? האם להרגלים הרעים של אותו יהודי, שגם אם איני מכיר אותו – בטח הוא אלים, לא רגיש, אחד שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה לבדי;
או דווקא לקשר הפנימי שלו לה' ולעם ישראל, שלא תמיד מתגלה אצלו, אבל מצב של חילול ה' כזה כמו ערבי שמתנכל לבת ישראל מעורר אותו להתגלות גם ביהודי פשוט בדרך כלל.
בלשונו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א, בעת כזאת מתגלה נקודת הצדיק שבתוך כל יהודי. אמונת הצדיקים אז היא הופכת להיות אמונה בכל יהודי, "ועמך כולם צדיקים".
כאשר אנו מביטים על התנוצצויות של גבורה יהודית נגד הגויים בדורנו, יש לנו הרבה לבטים. מצד אחד, יש לנו רצון עמוק להתגלות בפני הגויים כעם רחום, בישן וגומל חסדים; ומצד שני – איננו נוצרים המושיטים את הלחי השניה. מצד אחד אנחנו מרגישים שהיום כבר ראוי שאת רוח הגבורה ילבשו נציגים רשמיים של עם ישראל, שזמננו הגיע להתגלות כעם ולא כיחידים, ומצד שני – מי שמתיימר היום להציג עצמו כנציגנו איננו עושה זאת באמת, ואם כן מה יש להלין על יחידים שמרגישים חובה לפעול?
בשעה כזו ראוי לנו להאמין ביהודים, לדון אותם לכף זכות, שמה שמתנוצץ דרכם הוא אור אמיתי, וגם אם הלבושים הגסים של כל אחד מסתירים אותו, בכל זאת יש כאן מסירות אמיתית לעם ישראל.
כי אנחנו מאמינים בני מאמינים, מאמינים בה', בעם ישראל ובעצמנו.
מוקדש לפועלים למען הרמת כבוד ישראל, בכל מקום ואתר.
