בזוית חדה – מחשבות על כוח

[caption id="attachment_6348" align="alignleft" width="100%" caption="פינוי. הריסה. כוחות גדולים של צבא, משטרה, מג"ב. (ארכיון הקול היהודי)"]
פינוי. הריסה. כוחות גדולים של צבא, משטרה, מינהל אזרחי, מג"ב. מה אפשר לעשות?
כולנו מכירים את התחושה המתסכלת של עמידה מול כוחות גדולים, הרבה אנשים, הרבה כוח פיזי, הרבה חוק. מאליה מנקרת השאלה, מה כוחם של אנשים לא מאוגדים מול ממסד שלטוני מגובה במערכת חוק ובטחון. "ונהי בעינינו כחגבים".
במצב כזה צריך ללכת צעד אחורה (במחשבה, לא במעשה) ולשאול את עצמנו – מה מקור כוחו של הממסד? על מה הוא נשען? מה יכול לעצור אותו?
במדינת ישראל של היום, ובמערב בכלל, ראשי מדינות מכריעים מה יהיו צעדיהם הבאים על פי דעת הקהל. לראשי ממשלה אין עמדה, חוץ מהשאלה מה יגרום לציבור להוריד אותי מהכסא ומה לא. מישהו יכול להבדיל בין האג'נדה של ראשי שלש המפלגות הגדולות?
המשמעות היא, שהכח נמצא בידי הציבור. שוטר בישראל של היום לא יירה בערבי בגליל. מדוע? דעת קהל. חייל לא יירה במחפים על פשע בשכם. מדוע? דעת קהל. בג"צ יפסוק נגד נוהל שכן ועוד. בחסות מה? דעת הקהל. אז למי יש כח, למי שמחזיק ברובה או למי שמחזיק בדעת?
תאמרו, זה כוחה של דעת הקהל הרחבה. מה כוחו של ציבור קטן יחסית, מנודה תקשורתית?
ראשית כדאי להיזכר: איזה תהליך עבר השמאל הישראלי, מקומץ קיצונים בכיכרות בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, תוקעי סכין בגב האומה, עד להכתבת המהלכים המדיניים בארץ (והיום גם בארה"ב – רם עמנואל ועוד). גם היום לא נרתע קומץ כזה מלדחוף את הגבולות בעימותים בשטח, ליד גדר ההפרדה ועוד. ולמה ניגרע?
אבל לנו יש עוד שני דברים שאין לשמאל. מוסריות אמיתית, וערבות הדדית. הכח של ציבור מגובש העומד בתוקף עמדה מוסרית, יהודית, כזו שגם החייל העומד מולו מאמין בה ביסודו – שיהודי ליהודי אחים, שהאויבים אינם הדתיים אלא הערבים, שהמצב בו יד איש באחיו הוא לא נורמאלי ואסור לשתף איתו פעולה – הוא כח עצום. בסופו של דבר, גם מה שנדמה כמכונת הרס אימתנית, נשענת על תפיסות כמו מוסריות. הבהרה של המסר, הכרזה ברורה – מי כאן טוב ומי רע, תסרס את יכולתם להשתמש בכוח החיצוני שצברו.
(הבהרה: הדברים לא אמורים לבוא במקום המעשים הנצרכים בשטח, אלא כתובנת רקע למה שצריך לעשות ולהיעשות).