דעה: יהודים, מסגדים ומוסר ● מנחם בן שחר

בואו נרענן את הדיון על מוסריות: לשרוף מסגד זה אולי לא חוקי ולא חכם אך כדאי לזכור מה תפקיד המסגדים במזרח התיכון. מי רצו בתוך מסגד בניגוד לכללי האיסלאם ולהיות מלומדים ועדינים זה לא תמיד מוסרי.
מסגד הוצת ונשרף בכפר ערבי בגליל. לשרוף בית דת זה באמת לא כל כך יפה, זה לא מצלצל טוב, אולי מזכיר דברים מפעם. בהחלט. לא יודע אם יש מי שסבור כי הפתרון למצוקות הדור הוא שריפת מסגדים השכם והערב, לי זה לא נשמע הגיוני. אנו גם יודעים כי נגד האויבים יש לעבוד בצורה יעילה, קונקרטית 'צבא קטן חכם ויעיל' כמו שהזכיר פעם מי שהזכיר.
במפגש אקראי שהיה פעם לחבר'ה בשומרון עם קצין בכיר מפיקוד מרכז, שח לו אחד החברים בנימה רצינית כמתבקש מעצם המעמד: 'שמע! יש לנו מידע עדכני, מודיעין ודאי על חוליה של מחבלים כאן באזור (בשלב הזה הרצינו פני הקצין ואף חייליו שמו אוזניהם כאפרכסת) אנו אומרים לך זאת בוודאות מוחלטת: יש כאן חוליה של כמיליון וחצי-שניים של ערבים, שנמצאים כאן ומפריעים לעם ישראל להתגורר בארצו'. הקצין כמובן לא הרשה לעצמו לחייך, בשונה מחייליו שממש התפקעו מצחוק.
האמת כנראה מאוד מפתיעה ומצחיקה כשמתרגלים לא לדבר עליה: ארץ ישראל ניתנה לנו על ידי מי שבחר בה ובישראל עמו. אסור לכבד את האויב יותר מידי ולנהוג בו בכפפות משי, לא. המסר הוא בהיר ומוסרי ביותר: אינכם רצויים כאן, וסופכם לצאת מכאן. על כל פעולה נגד יהודים ישלם האויב כולו מחיר כבד. משהו לא מובן? נאור תרבותי ומפותח אין פירושו פראייר פתולוגי.
פעילי תג מחיר לא חתמו בשמותיהם על קירות בית הדת התמים אז קשה לשאול אותם, ובכל זאת ניתן בוודאות להתחייב בשמם על המשפטים הבאים, ואפילו עם ערבויות בנקאיות: לעולם לא ייפגע בית תפילה, מסגד, בית עם, מועדון ואפילו בית פרטי של ערבי או כל גוי אחר – אם הוא לא יפריע לעם ישראל בארצו. אין לנו עסק עם מוחמד זה או אחר או בית תיפלותו. יֵשבו להם ערביי הכפר טובא זנגריה באחת מארצות ערב ויגלגלו אבני מסבחא באצבעותיהם להנאה באין כל מפריע. אין כאן מלחמה דתית ולחוששים: לא, איננו שואפים לגייר ערבים בסיטונאות, ממש לא.
למה דווקא מסגד?
למה מסגד?  מי שסבור כי מסגד ערבי בארץ ישראל משמש ספריה עיונית לחקר דת האיסלאם, נא לקום. או קיי, תודה. הכל יודעים כי במאה השנים האחרונות משמשים המסגדים בארץ ישראל ליצירת הלאומנות הערבית, התססה והסתה אנטישמית יומיומית, ואף שימשו בפועל בכמה מקרים לצורך פעולות טרור ורציחת יהודים. העם היהודי ספג מאות קורבנות מאת שכנים מוסלמים שתאוות הרצח שלהם יכולה להתפרץ גם אחרי שנים ארוכות של תרדמת ותרבותיות. הלינץ' ברמאללה לא יכול היה להתרחש בארצות אחרות, הוא לא. לא הרצח ולא הריקודים העממיים בספונטניות סביבו. מול כל זאת הישראלים מעדיפים לעבוד בצורה מנומסת, ולשכנע כי ידו הארוכה של צה"ל תגיע, ביום מן הימים, לכל מבצעי הטרור, לשולחי הרוצחים לחוטפי החיילים ולגלעד שליט בעצמו. מה, לא?
האמת שדי שכחנו אבל אב ובנו, אשר ויונתן פלמר הי"ד, שני יהודים חמודים, נרצחו בארץ ישראל לפני כמה ימים על ידי ערביי הכפר חלחול. בתגובה, תקשיבו טוב, בתגובה נשרף מסגד ערבי בכפר בצפון הארץ. לא נהרגו ולא נפצעו אף לא אחד מערביי חלחול בפעולת תגמול הוגנת, לא הוטל סגר מתמשך על הכפר, לא נהרסו בתי המרצחים, לא גורשו, לא נענשו – אלא נשרף מסגד אחד. תגובה זו מעידה על רפיון כוחנו, אזלת ידנו, מורך לבבנו וכהות חושנו. במדינה מתוקנת בעלת כבוד לאומי זה לא היה נראה כך. לו לא בושנו לומר לעצמנו בקול רם כי ה' בחר בנו מכל העמים, ולא היינו רק מתפללים זאת במחזור החג, לו זכרנו והפנמנו זאת נוהגים היינו בגבורה גדולה יותר. לא רק מפאת ההרתעה ניכרת חשיבותו של ערך ה'נקמה', למי שהתבלבל כבר או סתם שכח עיין במאמרי חז"ל ואפילו בסיפורי יחידת 101.
סיפור על מסגד ונעליים
אפרופו מסגד, להלן סיפור שמסתובב בשומרון, מקור אמינותו לא ידוע ובכל זאת איננו רחוק מהמציאות המוכרת: מעשה בחייל, בחור ישיבה ששירת בחטמ"ר שומרון. הימים ימי הקיץ והחייל טרוד. מה מטריד חייל יהודי צדיק? הלכות הצום הקרב. בתשעה באב אין לנעול נעלי עור, מה אעשה? המפקד סירב לאפשר לחייל לנעול סנדלים ביום הצום ורוחו נפלה בקרבו. בצר לו התקשר החייל אל הרב דוב ליאור שליט"א. 'כבוד הרב, המפקד מתעקש, כיצד עלי לנהוג'? שאל החייל. הרב הציע פשרה: נעלי פאלדיום. ואולם המפקד בשלו, סנדלים אסור, זה לא חיילי. פלדיום? גם אסור. בשום פנים. זה לא מבצעי. 'אם כך' אמר הרב 'אין ברירה נעל את נעלי הצבא, מותר לך, אלו הוראות המפקד המקצועי, עליך למלא את משימת הצבא, זו מצוותך'.  בצהרי הצום הוקפץ הכח, וחברנו הבני"ש איתו, לכפר חווארה לטפל בנערים מיידי אבנים (ערבים שניסו לרצוח יהודים). חיש מהר שעט הג'יפ איתר את הנערים והחיילים פרקו ודלקו אחריהם. סמטה אחת ימינה, אחת שמאלה, והופ – נכנסו הנערים למסגד הגדול. המואזין עסק באותה עת בפיוטיו, מעט המתפללים במקום היו בעלי סבר רציני ומכובד. המפקד הורה לכל החיילים להיכנס בזהירות, לכבד את רגשות המתפללים ולתפוס מיידית את הנערים הסוררים. אחד אחד חלצו החיילים את נעליהם ונכנסו למסגד בזהירות... הרבה לאחר שמיידי האבנים חצו את אולם התפילה בנעליהם ונמלטו מפתח צדדי. זהו סיפור קצר על ישראלי מצוי, כבוד לרגשות דת מסוימת וכמובן, מוסר. סיכום האירוע: המתפללים לא נפגעו (חשוב!), הרוצחים נמלטו (זה מוסרי?), המפקד רגוע והחייל... הוא מתלבט אם מותר היה לו לשתות בג'יפ. אמנם קשה להאמין שאכן היה מפקד כה טיפש בצבא (קברניטי הבטחון של ישראל לא חכמים יותר) אבל כך הוא הסיפור. לא חייבים להאמין, אבל כן כדאי להודות כי כלפי עצמנו אין לנו אפילו מעט מהכבוד שאנו נוהגים באויבנו הרשעים.
לנצח את את האוייב - לנצח את הבלבול
אז מה כן? כדי לשרוד במזרח התיכון, ובכל מקום, חייבים טאקט, המון תבונה, דיפלומטיה, ועוד. לשרוף כל היום זה ממש לא מעביר מסר בוגר אבל חשוב לכולנו לזכור שאם לא נסגל לעצמנו בריאות פשוטה, בהירות ויציבות לאומית – אין לנו סיכוי להצליח. רק כשיהודים שמחים במלכם הם יוכלו לנצח את אויביו, לנצח את סכנת הבלבול הנפוץ כל כך. חלקים נרחבים מאוד בציבור סבורים כך, ולכן כל ח"כ זב חוטם רץ לחוקק חוקים פופולאריים נגד ערביי ישראל, אולי יחוסו עליו מערכות העיתונים והוא יזכה בכותרת ימנית. ליברמן וחבריו בחושיהם זיהו את תחושת הבטן הבריאה של הישראלי המצוי נגד האויב הערבי אך הם רק רוכבים עליה לטובתם בלבד. אישי ציבור שונים נוהגים לשחרר הצהרות לוחמניות תקופתיות על מנת לשמר את התדמית האישית ובכך לא תורמים כל חוסן יהודי. רק הכרה לאומית רחבה, בלי טיוח, מי אנו, מה מטרתנו, מאין באנו ולאנה נלך – רק אם  'הראש מסודר' נוכל להתמודד עם האיום הערבי בארץ ישראל ומחוצה לה. המשך אנרציוני של הציונות איננו מספק היום תשובות בהירות לשאלות אלו, ואמת שמעולם לא סיפק.
למרות ההזנה המלאכותית של התקשורת את התודעה הישראלית, חלקים רחבים בציבור כבר בשלים לשמוע ראציונל זה שאין אמיתי ממנו, ויהודים רבים יצטרפו לחשיבה זו, פשוט כי עיניהם פקוחות. להצית איזה מסגד בצפון באמת לא צריך חוליה של מליון איש, אבל רק התפכחות פומבית של הציבור היהודי לגווניו יכולה להביא אותנו ליכולת התמודדות חזקה יותר עם סכנות אלו. האויב הערבי יודע את מטרתו והוא מתקדם אליה ב'שטחים' בצפון בדרום ובמרכז. נפיצותו העדינה של המזרח התיכון ידועה ומוכרת לנו היטב מעולם ובייחוד לאחרונה. החיכוך כאן הוא גדול וגודל מידי יום. אל לנו להיות רק מגיבים לפעולות האויב ולקוות בסתר כי המצב ימשיך בצורה סבירה. ה' בחר בנו, ויתן לנו כח לעשות רצונו בשמחה גדולה. קצת מפתה לעיתים לברוח, לשכוח שאנו כבשה בין זאבים, אך הבריחה לא משתלמת כלל והאמת שגם אין לנו לאן. יש רק להמשיך בחיוך להזכיר לכל יהודי את מה שהוא קצת נוטה לשכוח, מתוך ידיעה ברורה כי אתערותא של יהודים רבים יכולה להפוך מציאות. חופשי.
ונשאר רק לצטט, אבל גם להפנים ולזכור: ובכן – תן כבוד ה' לעמך, תהלה ליראך, ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למייחלים לך. שמחה לארצך וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך – במהרה בימנו!