האבלות על החורבן - הצד השני של הציפייה לבניין המקדש

 
[caption id="attachment_12341" align="alignleft" width="224" caption="שער הכותנה בואכה הר הבית"]
כל המשימות אשר בפנינו, קטנות כגדולות, צעדים הם בדרך אל המקדש, אל שעשועי אבינו בבניו בבית הגדול הקדוש. החורבן היא הצד השני של מטבע הצפיה לבניין. כך ניתן להבין את דברי הנביא כי כל הצומות על החורבן יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים - יתגלה אז כי תשעה באב הוא מועד לשמחה.
 
 
 
 
 

א. מדוע לעסוק באבלות?

חורבן הבית הוא התוצאה מחטאינו. כשהחריב נבוזראדן את המקדש זחה דעתו, יצאה בת קול ואמרה לו "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת" (סנהדרין צו, ב). משנגזרה הגזירה על ישראל ועל המקדש, שוב אין 'להתפעל' יותר מדי מן החורבן עצמו, אין הוא אלא הביטוי המעשי וההוצאה לפועל של גזר-הדין.

אם כן, לכאורה עלינו לעסוק רק בתיקון הסיבה - החטאים - ומה הטעם בהתמקדות בחורבן עצמו? האם 'בית שרוף' ברצוננו לבנות?! נעסוק תחילה בתוכן הגורם לבית להיות מעון להשראת השכינה, אך מה לנו לבקש כעת את בנין הבית? אם נחרבנו בגלל שנאת-חינם נעסוק באהבת-חינם, אך לכאורה מוקדם הוא עדיין העיסוק בתוצאה, רחוקה היא הדרך!

אלא, למה הדבר דומה? לאב שכעס על בנו והשליכו מביתו. ודאי שעל הבן לומר: 'עלי לתקן את דרכי', שהרי הם שגרמו לעונש. אך האם משום כך ישכח הוא את בית אביו ולא יתאווה לשוב אליו?! הלא אם אינו מצפה למפגש המחודש עם אבא, תהיה אז הטבת דרכיו רק לעיסוק שבינו לבין עצמו. ברור אמנם שאין הוא רוצה לחזור ל"רגע שלפני" העונש, לאב הכועס על בנו ולאוירת המתיחות שבבית. אך לעולם אין הוא שוכח את הבית החם, את שעשועי אב ובנו באהבה שאין כמותה.

ומשל נוסף: נתאר לנו בני זוג שנפרדו לאחר מריבה וסכסוך מתמשך, ואחר כך מטיב כל אחד את דרכו והרי הוא מקיים יחסי אנוש נפלאים עם כל בריה בעולם, אך להתחתן שוב אינו מוכן; לאחר שנכוה ברותחין מעדיף הוא כעת לשמור על קרירות וריחוק בתחום זה, ומוטב לו להיות כרווק חביב וטוב מזג. לא זו התכלית!

אם אין אנו מחכים לבנין הבית, לשכון השכינה בתוכנו כימי עולם – אז אפילו התיקון הנעלה ביותר הופך להיות מנותק ממקורו. החורבן נגרם על "שלא ברכו בתורה תחילה" - קודם הלימוד לא ברכו את ה': "ברוך אתה ה'... אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" - היינו שהעסק בתורה מנותק היה מנותן התורה. גם העיסוק בעם ובארץ צריך להיות מחובר לה' אלוקי ישראל ואלוקי הארץ.

על כן, זכר המקדש - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - הוא המלווה אותנו בכל הדרכים הארוכות. כל המשימות אשר בפנינו, קטנות כגדולות, צעדים הם בדרך אל המקדש, אל שעשועי אבינו בבניו בבית הגדול הקדוש.

מובן מאליו, אם כן, כי לנגד עיננו לא עומד המקדש ערב החורבן. אז זועקים נביאים "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי... ידיכם דמים מלאו", שינאת חינם אוכלת בכל פה, והבית, אבוי, הוא כבר 'בית שרוף'. הקרבנות שוב אינם מתקבלים ל"ריח ניחוח", הכרובים אינם פונים זה מול זה "כחיבת זכר ונקבה", וההיכל אינו אלא 'עלה התאנה' לחטאי ישראל.

נזכור את המקדש 'במיטבו' – שבו עשרה נסים משמשים תדיר, בו מלבינה לשון של זהורית במוצאי יום הכיפורים ושמחים העם כי נמחל עוון, בו אוכלת האש משמים קרבנותינו, נענה הכהן באורים ותומים, וסנהדרין יושבת בלשכת הגזית. אליו באים עולי רגלים, ואיש אינו אומר צר המקום, ולויים במעמדם וכהנים בעבודתם, ונביאים ברוחם...  לזכר מקדש כזה אנו בוכים...

ב. אבלות שאינה פוסקת – בציפיה לבניין

הבדל גדול ישנו בין אבלות החורבן לאבלות רגילה. גזירה היא על המת שישתכח מן הלב, ואין אבלות נמשכת יותר משנים עשר חודש. השיקוע באבלות עלול להביא לידי רעל היאוש והחידלון. אם רק במה שהיה בעבר נתונים כל מעינינו, אפשר לאבד את הקשר לחיים בהווה ובעתיד שלפנינו. המוות הוא טומאה, וחסד עשה עמנו הקב"ה שאין המתים משתמרים ובעל כרחנו נוביל אותם אלי קבר. אך באבלות החורבן מתמידים אנו שנים על שנים, ואיננו פוסקים מלעלות אל מקום המקדש החרב - מה נותנת לנו הרגשת השממון והריקנות הלזו?

אכן, לא במת עסקינן - "קדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים" (רמב"ם הלכות בית הבחירה). אם השכינה לא בטלה מעיר הקודש והמקדש הרי זה מפני שעתידה היא עוד לשוב ולהתגלות שם במלואה! צער החורבן כה ממשיך ונוקב דוקא משום שזהו מצב זמני, שאינו קבוע. אין אנו אבלים על מה שהיה ואבד ולא ישוב עוד, אלא על האבידה המבקשת את בעליה, ועל הבעלים המחזר אחר אבידתו.

הוי אומר, אבלות החורבן היא הצד השני של מטבע הצפיה לבניין. המטיב להבין ולהצטער על החורבן - חזקה עליו שתקות הבנין בוערת בליבו, והמצפה באמת כל ימיו לישועה, המתאווה לבנין, ודאי לא יוכל שלא להרגיש את כאב החורבן, כמכות אש בבשר החי. השיקוע באבלות החורבן אינו כחיטוט בקברים, אלא מגלה הוא, על דרך השלילה, את עומק וחוזק הצפיה לחידוש החיים

זהו הפירוש הפשוט לדברי חכמינו: "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" - "מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה" (תענית ל, ב). האבלות היא הרגשת החסרון. כל המתאבל ומרגיש את החסרון - מבקש את מלוי החסרון, וגם יזכה לכך.

החורבן משמש כתשליל (-'נגטיב') למצב הבנין, כשם שמעלת האור אינה מושגת אלא מתוך החושך. אבלות החורבן היא ה'אידך גיסא' של כל הטוב והיקר שאינו... ההפכים כרוכים זה בזה, וההתבוננות על עומק החושך אשר בתהום מזכירה ומדגישה את עוצם האור במרום הפסגה. במבט כזה, העיסוק בחורבן אינו אלא בדיעבד, ובעצם התודעה החיובית שבנו עוברת היא מבנין אל בנין, בגשר הנמתח על פני תהום החורבן. רק משום כך באה ההתעצמות בתחושת החורבן, ואם כן, גם כשאנו מעלים את זכר החורבן עיקר כוונתנו היא לכסוף ולהשתוקק לבנין.

ג. החורבן מאפשר הכנה לבניין שלם

אולם ניתן להעמיק יותר במהות הקשר שבין החורבן לבנין. ידועים דברי חז"ל כי ביום שחרב ביהמ"ק נולד המשיח. יש, אם כן, במצב החורבן משהו שאין במצב הבניין הקודם לו. ומהו?

המקדש ערב חורבנו לא היה כליל השלמות, בלשון המעטה. כשהגיע המצב הרוחני לדיוטא התחתונה שאליה הגיע, היה בחורבן מימד מטהר! טהרה זו כואבת היא ונוראה מאין כמותה, כמוה כהזדככות החוטא בייסוריו, אך לעתים אין ברירה אלא להרוס ולמחוק את הצורה הקודמת על מנת להתחיל מחדש, לסתור על מנת לבנות. בשלב מסוים נהפך המצב הכביכול-מושלם - של ישראל בארצו ומקדש ה' בתוכו - למכשול ואבן נגף, ל'בית שרוף' המהווה תחליף לבית האמיתי...

לאחר החורבן, מותר לחכמים להעז ולומר בפירוש כי הבית השלישי יעלה על קודמיו. זהו יתרונה של אבלות החורבן, מכוחה יכולים אנו לצפות אל בניין שמעולם עוד לא היה. ההתמקדות בקישור הנפשי אל נקודה מסוימת בזמן הבית, תופסת על-כרחה, במודע או שלא במודע, גם את החסרונות ונקודות התורפה, אותם חסרונות שאפילו תקופת הזוהר בימי המלך שלמה לא היתה נקיה מהם. אך העיסוק בתחושת החורבן מאפשר להתקשר אל המושגים הטהורים, קודם שנפלו והסתבכו בעולם המעשה. עלינו לדעת, אם כן, כיצד - יחד עם האבל על מה שהיה - לא לשקוע בנוסטלגיה תמימה, אלא להיות מוכנים גם לדברים חדשים לגמרי.

אי אפשר לדרוש מיהודי החי בזמן הבית כי יתפלל ויבקש בכל ליבו לבניין בית אחר. לכן, לא יכל המשיח להולד כל עוד ישראל היו בארצם והמקדש על מכונו. ההכנה לגאולה שלמה מתחילה רק כאשר הבניין הקודם מתגלה כזמני ובלתי מושלם. רק כשנעלם לגמרי האור הקודם, כאשר מגיע החושך הגמור, מתחילים אנו לבקש "אור חדש על ציון תאיר".

מתוך הדברים האלה עולה ובוקעת תחושת הנחמה; שהרי כל עצמה של אבלות החורבן באה היא מפני ההכרח הגמור שבבנין, והרי ודאי שהחושך הגמור יפנה את מקומו לאור חדש. הצפיה והתקוה לבנין העתיד - תוך הבנה עמוקה כי אי אפשר אחרת - נושאות את הנוחם האמיתי. לא נחמה שקטה, בתחושת כניעה והשלמה עם החסר, אלא נחמה בוטחת, מתוך מבט על העתיד הנהדר אשר עבורו שוה היא כל הדרך, על מעלותיה ומורדותיה. כך יכולים אבלי ציון למחות דמעתם ולהאזין, בלב נפעם, לקול רינה הנשמע חרישית מבין החרבות..

ד. הנחמה הגנוזה בעיצומו של החורבן

אולם, עלינו להעמיק יותר בהבנת תחושת החורבן, להעמיק עד שנראה כיצד גנוזה הנחמה ממש בתוך החורבן עצמו.

ישראל, שלא כשאר אומה ולשון, לעולם קשורים הם בחבל הטבור אל אביהם שבשמים. טעמו של קיום אנושי 'רגיל' אין הם יודעים. מראשית ועד היום ועד לעולם, נשמת החיים של ישראל, ככלל וכפרט, היא בייעוד שניטע בם בברית ביציאת מצרים - "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"- יעוד המונח בשורש נשמתם עוד קודם שנברא העולם. הגשמת היעוד בפועל, הקמת ממלכת כהנים בה ישראל במקומם ושכינה שרויה ביניהם - הוא תכלית קיומם.

מה, אם כן, מתרחש בשעת החורבן? הרי כאן הגיעו הדברים לידי כך שבחרון אף ה' "השליך משמים ארץ תפארת ישראל". כשמפני חטאינו גורשנו ממקומנו וגלינו מארצנו, נעלמו לכאורה כל הקשרים בינינו לה'. ה'למעשה' שבתכלית קיומינו כמעט ואינו קיים, לכאורה. ואף על פי כן, למרות הכל, ממשיכים אנו 'לשרוד', והקיום בגלות מפליא אף הוא - גדול הרועה הנוטר את צאנו בין שבעים הזאבים.

המביט אל נוראות החורבן מגלה כי אותה יד המשליכה אותנו משמים ארצה, היא הממתינה בהסתר לתומכינו גם בעומק התהום; גם בתוקף המכות ועוצם הריחוק, כשאין הארת פנים שוחקות, ממשיכה יד ה' הנעלמה להדריכנו. אך מדוע ואיך זה כך הדבר, כיצד ממשיך הקשר לאחר שנראה כי טעם קיומו אינו קיים כעת?

אלא, שגם כאשר כל האהבה הגלויה פסקה ונעלמה ותחתיה בא הסתר הפנים והזעף, במסתרים עדיין לוחשת האהבה הנעלמה - אהבה שאינה תלויה בדבר. דוקא כאשר נחרבו וגזו כל הגשרים הגלויים הנאים המזינים את אהבת ה' וישראל, כאשר באמת גורשנו ונצא בבושת פנים, מתבטא אז קשר אחר - קשר 'חשוך' ואילם, אך עם זאת עצמי ואמיתי יותר, למעלה מעלה מתמורות המציאות.

כך כתוב בספר בני יששכר:

"שמעתי בשם הרב הקדוש מורינו הרב ר' פנחס מקאריץ זצוק"ל, על הא דאמרו רז"ל "בט' באב נולד משיח בן דוד" - הטעם הוא, להיות נשמת משיח בן דוד היא נשמה היותר גבוהה וכוללת, ואם כן צריכים ללידת זו הנשמה זיווג היותר עליון. והנה נוכל להתבונן בענין אהבה גשמית בעולם הזה כענין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה, מה שאין כן כשרוצים להפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה, אהבה עזה, מגודל הגעגועים.. ואם כן, תתבונן לפי זה דבשעת הפירוד אז הוא הזיווג באהבה יתירה ביותר.. ונולד מזה הנשמה היותר עליונה. על כן, להיות בעוונותינו הרבים הפירוד בין הדבקים היה בתשעה באב.. נולד מזה הזיווג משיח..."

באותה השעה המבטאת את הריחוק היותר גדול - קיים, ברובד אחר של המציאות, הייחוד והחיבור היותר גדול. אילו היה הקשר מקרי וזמני - אהבה התלויה בדבר - היה חולף ונובל עם רוח הקדים המחריבה, היתה האהבה בטלה בביטול הדבר. אך "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", וגם בהשחיתנו דרכנו קרויים אנו בנים - ומים רבים לא יוכלו לכבות אהבה זו. וכאשר מתגברים המים הרבים הזידונים - מתגברת אז ביותר האהבה בתוכה פנימה.

באופן מוזר יש, איפה, בגלות רמז לקשר הנצחי והעמוק יותר. קשר זה בא לידי ביטוי במילה געגועים. וכאן אולי נמצא הסבר מסוים לתופעה היהודית כל-כך של ההתרפקות על הגלות. נטיה זו נראית לעתים כחולנית ובלתי מובנת, אך יש בה נקודה אמיתית - קשה לנו לוותר על יסוד הגעגועים, כי דוקא בהם מרגישים אנו את עומק הקשר בפנימיות נשמתנו לאותו אחד ויחיד טמיר ונעלם.

אכן, הגאולה לה אנו מצפים, ודאי תכלול בקרבה נקודת אמת זו; כשילך ויתגשם החלום הגדול לא יעומעם זהרו, ואש האהבה לא תעלם בשגרת החיים. המקדש שוב לא יהפך למסווה או לתחליף מטעה במקום התוכן של הקדושה והטהרה, כי אם ישקף תכנים אלו כאספקלריה המאירה, ועוד יגביר את אורן שבעתיים. כך לא יהיה עוד צורך להחריב בית שהתרוקן מתוכנו, כי תהא נביעה תמידית של חידוש ורעננות באש תמיד, וגם מקומם של אותם הגעגועים העזים לא יפקד. "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְ" (יחזקאל לז).

כך ניתן להבין את דברי הנביא כי כל הצומות על החורבן יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים - יתגלה אז כי תשעה באב הוא מועד לשמחה, כי אותו ייחוד עליון המתרחש בעצם החורבן והגורם ללידת משיח, הוא המתגלה ביותר, והפעם בפנים שוחקות, בבוא משיח.

הדברים לקוחים מתוך הפרק "פאר תחת אפר" מתוך ספרם של הרב יצחק שפירא והרב יוסף פלאי "אל גבעת הלבונה".