בעיירה אחת שבפלך וילנא נישאו זוג צעיר זה לזו. כעבור זמן קצר אחרי הנשואין הרגישה האשה, שבעלה נוהג במנהגים מוזרים, שלא הורגלה לראותם: קם בחצות לילה ועורך "תיקון חצות", כאור הבוקר הוא הולך בכל יום למקוה לטבול, וקורא באיזה ספר, שהוא מצניעו אחרי קריאתו במטתו תחת הכסת. סיפרה האשה את הדבר לאביה, והלה הלך והוציא מתחת הכסת את הספר, לראות מה טיבו. פתח את הספר, והנה חשכו עיניו מראות: הספר הוא... "תולדות יעקב יוסף", שמחברו היה מראשי ה"כת". נתפס איפא חתנו לה"כת".
מאליו מובן, שהחותן תיכף כשראה את חתנו שפך עליו כל חמתו, והמטיר עליו מבול של חרפות וגידופים. כשראה שבזה לא יכניע את לבבו, נמלך לדבר עמו בתחנונים ובדברי-נחת, שיעזוב את דרכו הרעה. ראה, שגם זה אינו מועיל במאומה, והתחיל לדרוש, שיגרש את בתו בגט. והחתן מסרב גם לזה וגם לזה: בכת החסידים הוא דבוק בכל נפשו, ואת אשתו אינו רוצה לגרש. ראה שחותנו, ש"עסק ביש" הוא מזה, וסח את דאגתו לבני-העיר, ובקשם שיעזרו לו להפטר מחתנו. ובעיירה קמה מהומה. הללו אומרים שצריך לנגוש וללחוץ את הרשע, ולהכריחו שירגש את אשתו, והללו אומרים שאזי יהיה זה "גט מעושה", והאשה עוד תפול בסבך של "שאלות ותשובות" מרבנים אם הגט כשר, ודרוש איפוא להרבות להאברך מוהר ומתן שיתרצה לגרש את אשתו מרצונו הטוב. בין כה וכה. והעיירה היתה כמרקחה, עד שהגיעו הדברים גם לאזני ה"פריץ" של העיירה, שהיה גנרל זקן.
מששמע ה"פריץ" שכל המהומה קמה לרגלי איזה ספר, ביקש לספר לו מי הוא המחבר של הספר. סיפרו לו, שהמבחר היה מסית ומדיח את היהודים מתורת ישראל, ושמו הוא יעקב יוסף הכהן מעיר פולנאה. מששמע ה"פריץ" כך, ביקש להביא לו את הספר עצו. הביאו לו, וראה על דף השער מלמטה נדפס ברוסית שם הספר ומחברו. אז ציוה ה"פריץ" שיבואו לפניו גם החותן וגם האברך ואשתו כול מכריהם ומיודעיהם. באו לפניו, וה"פריץ" אמר להם: "הגיעה העת לספר לכם מעשה אחד שקרה לי בימי עלומי, ואתם שמעו נא והקשיבו.
לפני הרבה שנים, ואני שמשתי בצבא בתור "פולקובניק" (שר גדוד, קולונל). פעם אחת בסוף החורף חניתי עם הגדוד שלי סמוך לעיר פולנאה. אחרי זמן ידוע, הוצרכנו להעתיק את מחננו למקום אחר. כנהוג במקרה זה, קמים באותו יום קודם אור-הבוקר, ועורכים מפקד של כל החיילים, ומצווים עליהם להתכונן לדרך.
ערכנו את המפקד, והנה שלושה חיילים חסרים. צויתי לאיזה חיילים, שילכו להעיירה הסמוכה, פולנאה, לחפשם ולהביאם. הלכו וכעבור זמן-מה חזרו וסיפרו דבר מוזר: מצאו את שלושת החיילים בבית אחד, שנרות האירו שם, ועל יד השולחן יושב איש-שיבה נהדר, והחיילים עומדים כאחוזי-שבץ, מבלי יכולת להניע יד ורגל, ואף הדיבור אין בפיהם. לא האמנתי למעשיה משונה כזאת, וצויתי לחיילים אחרים, שילכו לראות את הנעשה. הלכו ואף הם שבו וסיפרו אותו הדבר. התפלאתי מאד, והחלטתי ללכת בעצמי לאותו מקום והלכתי עם כמה חיילים, ומשנכנסתי להבית וראיתי את האשי הזקן, שמראהו כמלאך אלקים, יושב בהתבוננות עמוקה על יד השולחן, הרגשתי בקרבי חרדה ורטט. ואת החיילים ראיתי, והנה הם עומדים כאלמים וחרשים וכנטועים במסמרים על מקומם. אז הרהבתי עוז להפריע את הגות הקודש של איש השיבה ופניתי אליו בבקשה זו: רואה אני באדוני שאיד קדוש הוא, והחיילים שלי צריכים היום לעזוב את המקום יחד עם כל הגדוד, על כן יואיל נא כבוד קדושתו לפעול, שהחיילים יוכלו ללכת מכאן.
והזקן השיב: ודאי גנבו החיילים מכאן, ולכן תוציאו את הגניבות מכיסיהם וילכו
תכף חיפשנו בכיסיהם, והנה הם מלאים כלי כסף שונים לרוב. הוצאנו את כל כלים הגנובים מכיסיהם, ותיכף קמו שנים מהם והלכו ככל האדם, אך השלישי עודנו עומד קבוע על מקומו, ואינו יכול לזוז משם. אמרו השנים: ודאי שם איזה דבר במגפיו. וכך הוה: מצאנו תחוב במגפיו כוס של כסף אחת. הוצאנו את הכוס, וגם הוא זז והלך.
איך זה קרה? זה היה בליל הראשון של פסח, ליל הסדר. אחרי גמר עריכת הסדר , הלכו בני הבית לישון, ורק בעל הבית בעצמו, הוא הרבה ר' יעקב יוסף הכהן, ישב על יד השולחן כל הלילה, תפוס במחשבותיו הקדושות. את דלת הבית לא סגרו, כי על כן הרי "ליל-שימורים" הוא, לילה המשומר מן המזיקין ומכל הפגעים. שלושת החיילים כשעברו על יד הבית, וראו דרך החלונות, שבני הבית ישנים, הדלת בלתי סגורה, והזקן יושב והוגה וכאילו ישן, נכנסו להבית, מלאו כיסיהם מהמצות ושיורי המאכלים שעמדו על השולחן, ואחרי כן שמו בכיסהם את כל הכלי הכסף, שבני הבית שמו על השוחלן, כמנהג ישראל בליל הסדר. ומיד נרתקו למקומם ולא יכלו לזוז משם, עד שבא שר הגדוד ושחררם.
ומשראיתי, המשיך הפריץ לספר, את הפלא הגדול הזה, בקשתי את הרבה הקדוש שיברך אותי בשני דברים: בבנים, שלא היו לי עוד אז, ובאריכות ימיםן. נעתר הרבה לבקשתי, ובירך אותי. אז בקשתי מהרבה להודיעני, מתי יגיע קץ חיי, והשבי לי:
קץ האדם הוא סתום ולא ניתן להגלות, אבל תדע שבסוף ימיך יגיע מעשה לידך, שתפרסם את שמי בין יהודים הבלתי מכירים אותי.
ברכתו של הרב נתקיימה. ה' ברכני בבנים, והנה גם הארכתי ימים עד זקנה ושיבה מופלגת. ועכשיו, סיים הפריץ, עוד יהין מי מאתכם לדבר סרה על קדוש עליון כזה? כלום יעיז עוד מי שהוא לטפל חטא על האברך ההוגה בספרו של קדוש האלקים? אני מצוה לכם, שתכף תעשו שלום בניכם, ואיש לא ירהיב לנגוע ברעה בהאברך.
כעת אני יודע שהגיע קץ חי, שכן באו דברי הרבה הקדוש כתומם, ונתגלגל מעשה על ידי לפרסם את שמו ביניכם. אבל אני בכל זאת שבע רצון מאד, שעלה בידי לעשות שלום ביניכם על ידי שמו של הרב הקדוש הזה, מנוחתו עדן.
וכעבור חדשים אחדים אחרי המעשה, הלך לעולמו הפריץ הזקן.
הסיפור נלקח מהספר סיפורי חסידים לרש"י זווין בהוצאת 'קול מבשר'.
