טעות במספר – סיפורו של אליהו

התחלתי לברר, שמעתי על יחידת חילוץ מיוחדת. זה היה נשמע לי בול, בדיוק מה שרציתי. המון טיולים, אימונים, גלישה ועזרה ראשונה. זה היה נשמע לי ממש טוב. פניתי אליהם, דיברתי עם המזכירה, מסרתי פרטים, מילאתי טפסים ו.. חיכיתי לתשובות. מדי פעם אני מקבל טלפון עם עוד איזו שאלה להשלמת פרטים.
יום אחד, התקשרה אלי בחורה שהציגה את עצמה בשם מירי ישראלי. היא דיברה דיבורים כלליים על השירות הלאומי. עלעלתי בזיכרוני וניסיתי להיזכר מאיפה אני מכיר שם כזה - אך לא הצלחתי. לא זכרתי אם היא אחת מהמזכירות שאיתן דיברתי. היא דיברה איתי כרבע שעה עד שאזרתי אומץ ושאלתי את מי בדיוק היא מחפשת? היא השיבה "את אלי". הסברתי לה שלא קוראים לי אלי, אז "תביני", אמרתי, "זו פשוט טעות במספר". היא התעקשה שאותי היא מחפשת ושאיתי היא דיברה בשבוע שעבר. לא עזרו ההסברים הרבים שלי, והיא המשיכה לדבר איתי והתייחסה אלי כאילו אני עובד עליה שאני לא אלי.
איכשהו יצאתי עם הרגשה לא נעימה כאילו אני באמת עובד עליה. "טוב, לפחות סיימנו את השיחה הזאת כבר וזה מאחורינו". כך חשבתי. מה שלא ידעתי הוא שזו רק ההתחלה. היא חזרה אלי שוב, ושוב ושוב. כל פעם דיבורים כללים על שירות לאומי, אפילו שאלות על מה בדיוק אני מחפש. כל פעם זה נהיה יותר ויותר אישי. והיא כבר שואלת מה נשמע ואיך אני מרגיש ומתי היום הולדת שלי, "וואו היום הולדת שלך הוא בדיוק יומיים אחרי שלי..." היא אמרה בשיחה שבו היא התקשרה להגיד לי מזל טוב. אני מתרגש ומאחל גם לה. היא הדגישה מספר פעמים כמה שהיא אוהבת את ארץ ישאל ולכן אפילו שההורים שלה בסקוטלנד היא באה לארץ.
באחת השיחות היא מסבירה לי שאמא שלה היא שגרירת ישראל בסקוטלנד ואבא שלה הוא איש עסקים מצליח ושיש להם קשרים שיכולים לעזור לי להתקבל למקום שבו אני מעוניין לעשות שרות לאומי (שאני עדיין מחכה לתשובות ממנו). היא אמרה לי שאביה עכשיו בארץ ונתנה לי את המספר שלו – צביקה -  שאצור איתו קשר לקבוע פגישה. קצת התלבטתי אם להתקשר אליו, אבל היא לא הרפתה, וכל פעם היא שאלה אותי אם דיברתי עם אבא שלה. לא היה לי נעים ולכן התקשרתי אליו וקבענו פגישה. איפה? בתל אביב.
בימי שני בערב, אני לומד שם קורס לאומנות לחימה. שאלתי את צביקה מתי בדיוק נח לו להיפגש והוא אמר "ביום שני  ב16:00 בבית קפה", ממש ליד המקום שבו אני לומד. הרגשתי שהכל משמיים וכל כך מסתדר לי טוב. איזו השגחה פרטית! מירי התקשרה אלי במקרה בגלל טעות במספר. אבא שלה יכול לעזור לי להתקבל לשירות לאומי. במקרה זה נוח לו בדיוק ביום שנוח לי, בדיוק בשעה טובה ואפילו בדיוק באותו איזור שטוב לי. איזה טוב ה' – חשבתי בתמימותי.
טוב, נפגשנו. צביקה התגלה כדמות של סבא, כל כך נעים, נחמד ודואג. הוא הסביר לי שאחד הדברים שהוא מתעסק איתם זה ארגון ששמו "הלשכה להכוונת כח אדם". הם דואגים לבני נוער שמסיבות כאלה ואחרות לא התגייסו לצה"ל אבל רוצים לשרת, הם עוזרים להם למצוא מקומות להתנדב בהם. הוא שאל אותי המון שאלות אישיות וכלליות. עניתי על הכל. הוא אמר שיש לו מקום אחד להציע לי לעשות בו שירות לאומי - יחידת חילוץ לשעת חרום. נשמע בדיוק מה שאני מחפש, התלהבתי וביקשתי ממנו לעשות מאמצים בכיוון. נפגשנו עוד פעמיים, שוב הרבה שאלות והוא אמר שהעניין בבדיקה. בפגישה האחרונה הוא מדריך אותי לייצור קשר עם השותף שלו בשם בר.
התחלתי להרגיש מוזר עם כל הסיפור הזה, זה פשוט יותר מידי השגחה פרטית. כל כך הרבה דברים ועכשיו גם צביקה מציעה לי בדיוק את השירות לאומי שאני מחפש... יחידת חילוץ...
רציתי להתקשר למירי לנסות ולתהות על קנקנה. היא לא ענתה, או יותר נכון המספר שלה כבר לא היה מחובר.  וזה רק הוסיף למוזרות שבסיפור.
שאלתי קצת חברים מה לעשות והם יעצו לי לדבר עם נועם פדרמן. עכשיו הייתי בבעיה, לא היה לי נעים לספר לנועם את כל הסיפור עם מירי. תכל'ס זה נפילה גדולה בצניעות! אבל הרגשתי שמשהו פה מסריח ושאני חייב לברר אותו. תפשתי את עצמי בידיים למרות האי נעימות שבדבר והגעתי לדבר איתו. נועם ישב איתי ושמע את כל הסיפור, ניסינו לברר לגבי עבודתה של אמא של מירי. שגרירות ישראל בסקוטלנד... ו-מתברר שאין-לישראל-שגרירות-בסקוטלנד! בנוסף, כאשר אמרתי לנעם את שם האירגון שבו צביקה עובד - הכל התברר. זה בעצם שם כיסוי שהשב"כ משתמש בו  כאשר הוא מנסה לגייס סוכנים!
הייתי בשוק. איך עבדו עלי! בעצם הכל היה בִיום אחד גדול, וגרוע מכך בעצם מירי הייתה שליחה שלהם למטרה זו. הם ידוע את החולשה שלי (כמו הרבה נערים בני 17...) ושלחו לי בחורה שתדבר איתי לטלפון. אפילו כשהיא התקשרה אלי ממספר שנראה שהוא מחו"ל ואני כל כך התרגשתי מכך - גם זה היה בשביל לשחק לי על הרגשות!
נתתי לנועם את המספר של "צביקה". בד"כ כשהתקשרתי לצביקה, הוא היה עונה מיד או חוזר אלי תוך דקות ספורות. הפעם נועם התקשר אליו, הוא לא ענה. השארנו הודעה שלפגישה הבאה אני יגיע ביחד עם נעם ועוד כמה חברים. לקח לו חצי שעה עד שהחזיר טלפון. ואז דווקא היה עצבני על העניין שסיפרתי לאחרים. באמת בכל הפגישות איתו, הוא הזהיר אותי לא לספר לאיש על הפגישות "כדי שלא יתעלקו עלינו כל מיני בני נוער שסתם מחפשים תרוץ לצאת מהצבא".
הם ידעו שבדרך הקשה הם לא יוציאו ממני כלום. הם באו ומצד אחד לקחו את החלום שלי – להתגייס ליחידת חילוץ ומצד שני השתמשו בחולשה שלי ושלחו בחורה נחמדה שתפתח איתי קשר בטלפון.
המסר מהסיפור שלי הוא שהשב"כ ינסה לאתר בכל אחד את נקודת התורפה שלו. מה שחשוב לזכור ולהחליט, שגם אם נפלת, ואפילו, ודווקא, אם זה דרך משהו לא נעים, עדיף לדבר על זה עם כולם ולגמור עם זה. ברגע שאתה יוצא ממעטה הסודיות המדומה, כל כוחם מתפוגג.