לאכול עם תאווה ● מאמר

בפרק ז' בספר התניא מסביר אדמו"ר הזקן שהאוכל בא מקליפת נוגה, קליפה זו היא הממוצעת בין הקדושה לטומאה ובה נמצאים כל הדברים שתלויים במעשה האדם, אם יעשה אותם כחלק מעבודת ה' הם יעלו לקדושה, ואם להיפך, חלילה, ירדו לקליפות. כזה הוא האוכל, מצידו הוא לא קדוש ולא טמא, אבל יהפוך הוא לקדושה או לטומאה בהתאם לכוונת האוכל. אם יאכל למלאת תאוותו ורצונו או אפילו סתם בשביל לחיות – כל עוד האכילה לא תהיה קשורה לה' – האוכל ירד לקליפות. ואם יקשר את האכילה לה' אזי יעלה האוכל לקדושה.
להרחיב דעתו לה'
בהמשך שם מבאר האדמו"ר הזקן מהי אכילה שקשורה לה' וזה לשונו הקדושה:
האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כדאמר רבא: 'חמרא וריחא פקחין' [עשאוני פקח (יומא ע"ו ב' ורש"י שם)], או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב -  אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן.
מובן מדבריו באופן פשוט, שכאשר אוכלים כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות עונג שבת ויו"ט אז זה מעלה את האוכל לקדושה. אך אדמוה"ז מוסיף כוונה נוספת באכילה שלא ברורה דיה – "להרחיב דעתו לה'". מילא אם היה כותב לאכול בשביל לעבוד את ה' היה מובן, אך מה הכוונה לאכול בכדי להרחיב את הדעת לה'?
נסביר את הדברים ע"י משל מצוי מחיינו. אדם עומד בפתח מסעדה, למול עיניו מונח סטייק עסיסי מוגש על מצע חסה ברוטב צ'ילי בתוספת עגבניות שרי פרוסות, וכמו כל אדם פשוט מתעוררת אצלו תאווה גדולה לבלוע את כל האוכל. לפניו עומדות כעת שתי אפשרויות, האחת לנגב את הריר שיצא מהפה ולהחליט שהוא לא אוכל חלילה כי זו תאווה, והשניה להתיישב לאכול כי הוא חושב שה' שמח כאשר טוב ליהודי בגשמיות.
אדם שיבחר לצעוד בדרך הראשונה, אמנם יתגבר על תאוותיו, אך קרוב לוודאי שהוא יחוש טרוניה כלפי ה', הוא יצטייר בעיניו כדבר חשוך ומעצבן שלא נותן לו לחיות כמו בנאדם. לעומת זה אדם שילך בדרך השניה ויאכל את המוגש לפניו, ירגיש וידע שה' רוצה שיהיה לנו טוב ולכן הוא ישמח בה', הציור שלו כלפי ה' ישתנה, ה' יהפוך אצלו מדבר חשוך למשהו מואר וכיף החפץ בטובת והנאת ברואיו.
זוהי כוונת האדמור הזקן באומרו "להרחיב דעתו לה'", אם האדם אוכל כדי להרחיב את הדעת שלו כלפי ה', הרי זה מעלה את האוכל לקדושה. (כמובן שהדברים נכונים רק כלפי דברים המותרים השייכים לקליפת נוגה כאוכל שאפשר להעלותם, אבל כלפי איסורים, שא"א להעלותם כך, לא עוזרת כוונה זו).
קדש עצמך במותר לך
נכון, אם נעצור כאן יהיה אפשר לקבל תחושה – אמיתית – שיש כאן הליכה לכתחילה על תאוות וחוסר נכונות להיאבק בהם, והרי ידועים דברי חז"ל על הפסוק "'קדושים תהיו' – קדש עצמך במותר לך". באופן פשוט דרשה זו סותרת את דברינו עד כה, אם עד עכשיו צידדנו כי ה' רוצה שהיהודי יהנה בחייו, כאן באים חז"ל והופכים את הקערה על פיה ואומרים, שעל האדם להתנזר גם מהדברים המותרים לו ע"פ דין בשביל להתקדש ולהיטהר?
אך אליבא דאמת הדברים מאזנים אחד את השני ולא סותרים. נסביר דברינו. כפי שראינו האוכל שייך לקליפת נגה שהיא הממוצע בין הקדושה לטומאה, אך גם בקליפה זו קיימת חלוקה של טוב ורע, גמילות חסדים ורחמנות נמצאים בחלקה הטוב, ואילו האוכל ושאר התענוגים נמצאים בחלקה הרע.
חלוקה זו חשובה למרות שקליפה זו תלויה במעשה האדם וגם את הרע שבה אפשר להעלות לקדושה, משום שהבדל גדול יש בניהם. כאשר אדם עושה את הטוב שבה – גומל חסד למשל – הדבר ימשוך אותו באופן טבעי לקדושה ללא צורך בעבודה קשה, ואילו כשהאדם עושה את הרע שבה – כמו לאכול – באופן טבעי הוא יוריד אותו לקליפה, אם לא ישגיח כל הזמן שהוא עושה זאת לצורך עבודת ה'. האכילה אמנם בהתחלה תרחיב את דעתינו כלפי ה' ונשמח בו, אבל לאט לאט היא תגרור אותנו למטה, ואנחנו נהיה יותר עצובים מאשר שמחים, מפני שנהיה כבולים אליה.
לאכול עם תאווה
אם כן אז מה האיזון בין שני הדברים? במצב מאוזן אדם שאוכל עושה חשבון כזה: ה' באמת רוצה שאהנה ואחשוב עליו שהוא אבא טוב ואוהב, אבל אני יודע שמה שמשמח אותי כרגע ויכול לגרום לי להגיע לכך זה האוכל, אז אני אוכל. אבל ביחד עם זה יש לי תאווה עצומה למצב בו אני לא אהיה צריך את האוכל כדי לשמוח בה', מצב בו אהנה מלימוד התורה ועבודת ה' בלי תאוות גשמיות.
כך האדם שומר על עצמו, מצד אחד הוא נהנה וטוב לו כפי שה' רוצה, ומצד שני הוא לא נותן לעצמו ליפול למטה, הוא תמיד זוכר שיש דרגה, שמאוד מתחשק לו לחיות בה, שבה הוא יהנה מלהיות קשור לה' גם בלי כל הדברים הללו.
אמנם, וזו נקודה חשובה, יש כאלה שאם יחשבו כך – שהם אוכלים עם כיסופים למצב אחר – זה יכול להרוס להם את כל החגיגה, כי מה הרחבת דעת יש בכך הרי בסופו של דבר אני יאכל בעצבות כי אני ירגיש תאוותן.
בשביל זה צריך האדם שפלות והכרה במצבו, רק אם הוא חושב שהוא צדיק שאין לו תאוות ומשיכה לעולם הוא יפול לעצבות ברגע שהוא יגלה שזה אכן המצב. אך אם הוא יודע שאצלו הנפש הבהמית היא הדומיננטית ויש לו משיכה לעולם הזה, הוא לא יפול ויתעצב מכך, אלא ידע שה' אוהב אותו גם במצבו זה, כמו שאבא אוהב את הילד שלו תמיד.
עלה בידינו, אם כן, הסבר נאה לכותרת, בכל פעם אנו צריכים לאכול ולהרגיש שתי תאוות. האחת תאווה פשוטה לאוכל, לדעת שיש לנו כזו תאווה ולא להתעלם מכך (שאם לא כן נהייה שרויים במועקה כפי שתיארנו), והשניה תאווה עצומה שנזכה להרחיב דעתנו על ה', ללא צורך באוכל.
שיהיה בתיאבון!