להיות יהודים - מאמר שני בסדרה

בני ברית

נמשיך להתבונן ב"להיות יהודים", והפעם נעסוק במושג שאמור להיות מאוד יסודי אך משום מה קצת נשתכח ונדחק, כמו שקורה לעתים למושגי יסוד שצריך לנער מהם את האבק...

אם נלך בעקבות מה שכתוב בתורה וננסה להגדיר במילה אחת מה מייחד את עם ישראל – נראה שאחד המושגים הכי קולעים, ואולי המתאים ביותר, הוא מושג הברית. אנחנו בני-ברית, ברית בינינו ובין ה' אלקינו.

זהו אחד הצירים המרכזיים בכל ה'סיפור' של התורה: ה' בוחר באברהם אבינו וכורת עמו ברית, ובהמשך עם יצחק ויעקב. ה' מוציא אותנו ממצרים וכורת איתנו ברית בהר סיני, וגם נותן לנו את לוחות הברית שיהיו מונחים בארון הברית. ולסיום, נכרתת ברית בערבות מואב, ערב הסתלקותו של משה רבינו וחתימת התורה.

אמנם מקובל כיום לייחס את המושג 'ברית' דוקא ל'ברית המילה' – אבל הברית ככלל היא הקשר המיוחד בין עם ישראל לה', והמילה-בבשרנו היא האות על הברית הזו. על התוכן והמשמעות של הברית אפשר ודאי להרחיב ולהעמיק עד אין חקר, אבל כאן נעמוד על כמה נקודות ברובד הפשוט ביותר.

יחוד ויעוד

הברית היא התחייבות של שני הצדדים. יש כמובן את הצד של הקב"ה, שבריתו איתנו קיימת לעד. ה' בוחר בנו וכורת איתנו ברית, ובכך הוא 'כובל את עצמו', כביכול, בקשר שאינו נתון להתרה, וגם אם זכות-אבות תמה הרי ברית אבות לא תמה.

אך נתמקד בצד שלנו בברית: אנחנו באים בברית ומקבלים אותה עלינו, ועלינו לשמור ולקיים אותה ולא להפר אותה ולהתכחש לה. עלינו מוטל הדבר לא להשאיר את ההתחייבות של ה' כהסכם חד-צדדי מצידו, אלא להיות גם אנו באופן פעיל לבעלי-ברית בהסכם הדדי. ואם בברית האבות ההתחייבות מצידנו נראית עדיין 'קטנה', לקיים את אות-הברית בבשרנו, הרי בברית סיני מדובר כבר על 'עסקת חבילה' שלמה, לשמור ולעשות את כל התורה הזאת. וכמובן, הברית אינה אירוע חד-פעמי שחלף ועבר, "לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת... כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום.. ואת אשר איננו פה עמנו היום".

אמנם את הברית אנו פוגשים לראשונה כבר בפרשת נח לאחר המבול. אך זוהי ברית שאינה מופיעה כמחייבת את בני-האדם, אלא ה' מעניק לעולם את הבטחון היציב של הקיום. ממילא, בברית הזו אין משמעות קריטית לכך שבני האדם יהיו מודעים לקיומה, היא יכולה להשאר חופפת מלמעלה, כקשת צבעונית נהדרת. אבל החל מאברהם אבינו הראשון מדובר בברית של יעוד ויחוד. לעצם הקיום הנינוח ניתן להסתפק בברית של בני-נח, אבל מאברהם נתבע ללכת, לחתור ולהתקדם לעבר יעדים ביצירת קשר ייחודי עם ה'. בברית עם אברהם, ה' מצידו חותם את מתנת הארץ המובטחת ואת ייחוד שמו עלינו, "להיות לך לאלהים", ואילו אברהם מתחייב לשמור את הברית, בו ובזרעו אחריו. ובהר סיני חוזרת ונכרתת ברית של יחוד ויעוד ומחויבות רצינית עד מאד; כשאנו מצידנו באים בברית-דמים, "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם" לעשות ולשמוע את כל דברי ה' ובכך להיות לו לעם סגולה.

נעשה ונשמע

כדי לראות עד כמה הברית עומדת בתשתית הקיום שלנו, נשים לב לנקודה מעניינת. אם נשאל את עצמנו שאלה חצופה, מדוע אנו צריכים לשמור את התורה? מן הסתם תהיה התשובה המצויה, ב'שליפה מהירה': מפני שה' נתן לנו את התורה! אבל אם נשאל את התורה עצמה מה מחייב אותנו לשמור אותה, נראה שהתשובה היא: מפני שאנו קבלנו על עצמנו את התורה בברית! והרי זהו התוכן של האמירה המפורסמת "נעשה ונשמע" שנאמרה במעמד הברית בהר סיני – אמירה המהווה את קבלת-התורה מצידנו, ואשר היא המאפשרת לחתום את מתן-התורה מצד ה' יתברך. אילולא הסכמנו אנו לקבל ולהשתתף בברית, התורה היתה נשארת במרום, כמו הצעת נישואין שנענתה בשלילה...

ושוב אנו מגיעים לחג הפורים שנמצא כבר באויר, שכן הברית הזו נשלמה סופית רק בימי אחשוורוש, כדברי חז"ל שבהר סיני היה מימד של כפייה אלוקית, "כפה עליהם הר כגיגית" – כי איך אפשר לסרב להצעה כל-כך חגיגית (כגיגית)? – וממילא יש מקום לערעור על הקבלה שלנו, ורק כשירדנו לתוך חושך הגלות במלכות פרס, אז התגלה הרצון הגמור שלנו לקבל באהבה את התורה, "הדור קבלוה בימי אחשוורוש" (שבת פח, א).

בחירה הקיימת לעד

ודאי שהקשר בין ישראל לה' נעוץ עמוק בתוך הנשמה, מעל ומעבר למה שאנו מודעים אליו. אבל כל עניינה של הברית שאנו כורתים הוא ליצור מחויבות מודעת ולבטא את הקשר הנעלם כקשר מפורש וגלוי עד מאד. אנו כורתים ברית כמעשה של בחירה ורצון מצידנו, ולא כפעולה טבעית אוטומאטית ובלתי רצונית. לכן הברית כרוכה בגמול ברור, ברכות וקללות בהר סיני, ברכות וקללות בערבות מואב, וברכות וקללות בשכם עיר הברית.

אמנם לבוא בברית אין זו בחירה פשוטה, אלא לבחור 'לקפוץ למים', לקבל החלטה שיש לה חוזק ותוקף מיוחד. הסכם רגיל יכול שיהיה תלוי בתנאים מסויימים הנכונים לשעתם. ואפילו הסכם שבא מתוך אהבה, הרי אם "בטל דבר בטלה אהבה" ואז ינתק הקשר וחוק ההתיישנות יחול על ההסכם. אבל ברית נכרתת מתוך מוחלטוּת ותוקף עצמי שאינו מתפוגג. יהיה מה שיהיה, הקשר בינינו יישאר לעד, כי אנו יודעים שאי אפשר בלעדיו. וגם אם תחלש האהבה הגלויה – הברית תשמור על הקשר ותשמר את הזיקה העצמית שבינינו.

אך אין פירוש הדבר שלאחר שנכרתה הברית כבר אין צורך להזכיר אותה. כבני אדם, עלינו לבחור כל הזמן, שוב ושוב, להתייחס לאותה הברית ולפעול על פיה.

במחשבה שניה, אפשר שיש צדק מסויים בכך שלא מרבים לעסוק במושג הברית, כיון שהוא מונח ברובד כל-כך יסודי של היותנו יהודים. כמו שהאדם אינו מזכיר לעצמו כל דקה "הנה אני חי". ובכל זאת, יש ואדם מתדרדר למצב שצריך לעורר אצלו את ההכרה היסודית שהוא אכן חי ולא פגר מת, וכן היהודי צריך לפעמים לחדש את הברית, לרענן אותה ולכרות אותה מחדש.

להיות יהודי זה לא רק להיוולד לאמא יהודיה, אלא – מתוך כך – להיוולד לתוך הברית הזו. את הרובד היסודי של הברית מטביעים בְּךָ עוד לפני שאתה יכול להתנגד (כך אצל הגבר, ואילו האשה כבר בצאתה מן הרחם היא בת-ישראל שלמה, "כמאן דמהילא דמיא"). ואחר כך, כל ימי חייך עליך לעמול לקיים את הברית ולשומרה.

בחיי הציבור

וכמו אצל היחיד, כך אצל הציבור. חיי הציבור שלנו צריכים להבחן לאור התאמתם לברית שבינינו לה': האם הם נאמנים לברית הזו ומגשימים אותה, או חלילה מתכחשים לה ופורקים עול. ואם התעמעם זכרה של הברית, והערלה מאיימת לכסותה, קמים מחדשי הברית הגדולים וכורתים מחדש את הברית של ישראל עם ה', כמו המלך יאשיהו ועזרא הסופר.

והיום, נדמה שהדבר העצוב ביותר בממסד הקרוי "מדינת ישראל" הוא שכחת הברית. יש כאן התאגדות ציבורית המתיימרת במידה מסויימת לתפוס את הנהגת היהודים בארצם, אבל עושה זאת במוצהר מתוך "שמירת מרחק" מהברית. המדינה, בחוקיה המחייבים וברוח המניעה את מוסדותיה, מעדיפה להתעלם מקיומה של הברית המחייבת בין ישראל לה' (וזאת בהמשך ישיר לאמה-יולדתה של המדינה, הציונות הקלאסית). ובעצם, למה אפשר לצפות? הרי לחתונה צריך שני צדדים, ואם במגילת היסוד של המדינה נמצא פתרון נח שהשם המפורש לא יוזכר במפורש, עם מי יכול העם היהודי לכרות ברית?

כדי להפוך את המדינה למדינה יהודית, כראוי וכנדרש, היסוד הראשון יהיה בהכרה ובהצהרה הברורה שאנחנו – הציבור היהודי – מכירים בברית המיוחדת שלנו עם ה' אלוקינו, ורוצים לפעול במסגרת הברית הזו, מכוחה ולהגשמתה היעודה. זהו הסעיף הראשון במגילת העצמאות האמיתית שטרם התקבלה. לחדש את הברית!