\
תחילה נבהיר שאין הכוונה למושג יחוס כפי שנהוג להשתמש בו כיום, מושג ששמור רק למי שהוא צאצא של צדיק מפורסם וכדומה, כאילו לכל שאר האנשים אין בכלל יחוס. אנו מתכוונים למושג יחוס במשמעותו המקורית, היחוס שיש לכל יהודי – מיהו האבא שלך והסבא שלך, מי האמא והסבתא וכו'.
היחוס היסודי הוא בעצם ההשתייכות לעם היהודי, דרך האם היהודיה, ועליו ודאי אי-אפשר לוותר. אבל יש חשיבות גם לקומה הנוספת של היחוס, הייחודי והמפורט; כהן לוי ישראל וכו'. המשנה מונה "עשרה יוחסין" בתוך ישראל, וכל אחד צריך לדעת מהו יחוסו. היחוס הוא השלשלת העוברת מדור לדור, ולא רק הדור כמושג כללי אלא כתמונה חדה (ברזולוציה הגבוהה ביותר) שבה ניתן לראות כל יהודי בפרט. כל יהודי כטבעת-זהב הנקשרת במדויק למקומה בשלשלת.
נכון, היחוס אינו הכל. יותר חשוב מי אתה מאשר מהו היחוס שלך, "ממזר תלמיד-חכם קודם לכהן-גדול עם הארץ", וגם מי שנולד כגוי יכול להתגייר ולהפוך ל"ראש בני ישראל" ממש. ובכל זאת, יש משהו מאד יסודי ביחוס. המרקם של עם-ישראל בנוי סביב היחוס, זהו השלד שסביבו נבנה העם כולו. העם היהודי מתפאר בקדושת חיי המשפחה ובזה שבניו יודעים את יחוסם, "שִׁבְטֵי יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל ", ו"כשהקב"ה משרה שכינתו אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל" (קידושין ע,ב). בדרך מליצה ניתן לומר שלעם ישראל יש את יחסי-הציבור הכי טובים בעולם...
יש יופי מיוחד בציור של בני ישראל לא כגוש אחיד אלא כחבל השזור מהמוני נימים עדינים המעורים זה בזה – "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" – כגוף חי שעורקי-החיים הרבים והמגוונים שבו מעבירים מדור לדור את זרע ישראל. וכדאי להזכיר את דברי הרמב"ם: "בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו" (הלכות מלכים יב, ג).
לעם שלנו יש כמה שמות: ישראל, עם-ישראל, העם היהודי, האומה הישראלית ועוד. אך אין ספק שבתורה השם העיקרי – וכמעט הבלעדי – של העם הוא בני ישראל.
כדאי לשים לב למשמעות השם הזה שאנו כל-כך מורגלים בו. בני ישראל פירושו כמשמעו: הבנים-צאצאים של ישראל, הלא הוא יעקב אבינו עליו-השלום. אצל אברהם ויצחק עוד לא נשלם היחוס, רק יעקב אבינו "מיטתו שלמה" וכל זרעו נכללים בעם הסגולה, "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָ-הּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ".
ומעניין להשוות את השם בני-ישראל לשאר שמות האומות בתורה. ניקח למשל את מצרים, זהו גם שם העם וגם שם הארץ. מצירופם של מרכיבים שונים – העם והארץ ועוד – נוצר המושג הכללי מצרים, שכל מי שמשתייך אליו הוא מצרי, אולם היחוס הוא רק אחד מן המרכיבים הללו, מרכיב שלא כל-כך מדייקים בו.
אבל המושג בני ישראל מתפרש רק במובן של היחוס. בני-ישראל לא נקראו על שם ארצם (שבתורה נקראת רק ארץ כנען). אצלנו נקראת הארץ על שם העם ולא העם על שם הארץ. בני ישראל גם לא דברו 'ישראלית' (אלא עברית). בני ישראל הם פשוט הבנים, הנכדים והנינים של ישראל. בדרך-כלל 'בני' נאמר על אנשי שבט או משפחה, ואכן אנו כמו משפחה אחת גדולה, שכל בניה מתייחסים, בדרך זו או אחרת, עד לאבותינו ראשי-היחס. גם גרי-הצדק משתלבים במשפחה הזו בדרכם המיוחדת (כפי שהרחבנו בפעם הקודמת) ואזי הם נחשבים בניו של אברהם אבינו.
גם השם ישראל בלשון יחיד מתייחס אך ורק לבני ישראל, ולא לאיזה גוף כללי אחר שיכול להכיל גם בני-נכר (אלא שכנראה ישראל מדגיש את הכלל-הציבור, ואילו בני ישראל מדגיש את הפרטים בתוך הכלל). וגם למושג ישראלי – המופיע רק במקום אחד בתנ"ך – יש משמעות דומה. "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי... וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי" – במוקד המריבה הזו עומד היחוס: בן המצרי מיוחס רק מצד אמו הישראלית, ולכן בא כנגדו "איש הישראלי" שמיוחס גם מצד אביו, וטען שאין לו זכות לאהל בתוך מחנה השבטים (שהרי יחוס השבטים הולך אחר האב). אם כן, כשאנו אומרים על מישהו שהוא 'ישראלי גמור' הכוונה שההורים שלו יהודים!
ומה קרה בדור שלנו? במלים פשוטות, המושג 'ישראל' נגנב לאור היום, ועוד יותר מזה הכינוי ישראלי. אם בתורה 'ישראלי' הוא היהודי המיוחס, הרי כיום השתרש מטבע-לשון כמו "ערבי ישראלי". הרבה יהודים אפילו אינם שמים לב לאבסורד שבדבר ומשתמשים בצירוף המלים הזה, כשבכך הם ממש מחללים את השם ישראל. כיצד אפשר מצד אחד לברך "המבדיל... בין ישראל לעמים" ומצד שני לדבר על 'ישראלי' שהוא גוי גמור?!
כמובן שהבלבול הזה קשור במיוחד לשמה של מדינת ישראל. יהא יחסנו למדינה אשר יהא, העובדה היא שבפועל, כיון שזהו שם המדינה וכיון שבמדינה יש אזרחות שווה גם לאינם-יהודים – נולדה המשמעות הנוכחית המעוותת של ישראל וישראלי, המהווה הזניה (מלשון זנות) של המושגים המקוריים. הגולם קם על יוצרו; בתחילה עַם-ישראל העניק את שמו למדינה ואחר-כך שם המדינה הפך ליצור עצמאי שממנו גוזרים מחדש את משמעות השם ישראל.
וכיון שהמעשה הוא העיקר, הנה שתי הצעות למעשה:
א. "שמירת הלשון". בעקבות הגנבה המצערת של השם 'ישראלי', צריך לנהוג בזהירות כשאנו משתמשים בו. כשאתה מגדיר מהי הזהות שלך, אל תאמר "אני ישראלי" – כי גם אם אתה מתכוון למשמעות המקורית של המושג, הרי השומעים מבינים את הדברים כפי שהם מתפרשים כיום – אלא תאמר "אני יהודי". והרי ברור שהזהות הבסיסית שלנו היא עצם היותנו יהודים, ולא היותנו אזרחי מדינת ישראל למשל (ואם אתה רוצה להדגיש שהנך יהודי מארץ ישראל, תאמר את זה בלי לטשטש). אפשר לנסות אפשרות נוספת, להשתמש במושג בני-ישראל, ששמר יותר על טהרתו, ולומר "אני מבני ישראל".
המהדרים בנקיות הלשון, יקפידו לא להשתמש במושג 'ישראלי' במשמעותו המזויפת – כמו "ערבי ישראלי" – לפחות כדי לא לזלזל בישראל-סבא הטמון במערכת המכפלה. על כן, יתכן שלעת-עתה צריך פשוט לגנוז את המושג 'ישראלי' ולא להשתמש בו כלל (אלא אם כן רוצים להדגיש אמירה מחודדת, כמו "חיילים ישראלים ירו כדורי פלסטיק על יהודים בחוות גלעד"...).
ב. להתייחס ליחוס. חשוב מאוד להתעסק ביחוס; לטפח ולהטמיע כערך ציבורי וחינוכי את החשיבות הקריטית של ידיעת היחוס, הן היחוס הבסיסי של כל אחד כבן לעם היהודי – וממילא החשיבות העליונה של מניעת התבוללות – והן היחוס הייחודי של כל משפחה. לדוגמא, לעודד עבודות-שרשים, מחקר אילנות-יוחסין ועיסוק ב'משפחולוגיה' בכלל. הדבר הזה מתקשר גם לתיקון התחום של הגיור, שיש בו היום פירצה, כיון שלא כל אחד מתקבל כמובן-מאליו אלא נשאלת השאלה מהו היחוס ומה מקורו (גם אם לפעמים הבירור יעשה בנימוס ובדיסקרטיות).
ועל רגל אחת: אל תאמר "אני ישראלי". אמור "אני יהודי, זה היחוס שלי".
* מאמרים נוספים בעניין זה באתר עוד-יוסף-חי: לחבר את השלשלת, בין ישראל לישראל
אתר geni 4 ב' ניסן תשע"א 23:23 אתר geni
עבדאללה 3 ב' ניסן תשע"א 19:38 עבדאללה
יעל 2 י"ד אדר ב תשע"א 10:37 יעל
אביתר 1 כ"ח אדר תשע"א 10:53 אביתר