לתקן את חטא המרגלים - לשבת פרשת 'שלח לך'

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". ומפרש רש"י על-פי חז"ל "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ – כביכול כלפי מעלה אמרו". כלומר 'ממנו' מהקדוש-ברוך-הוא! "דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה... כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם" (סוטה לה, א).

לאחר מכות מצרים, יציאת מצרים וקריעת ים-סוף, המן והשלו והוצאת מים מהסלע, מלחמת עמלק, מעמד הר-סיני והשראת השכינה במשכן – איך ניתן להבין דברי כפירה כאלה? ואיך הם מוצאים הד באזני השומעים?

מפחדים להכנס למציאות

המרגלים חששו להכנס לארץ ישראל, להלחם בכנענים, לכבוש את הארץ לרשת אותה ולשבת בה. כי יש משהו מפחיד בכניסה למציאות. החיים במדבר הם כמו בפלנטה אחרת, מנותקת מהאדמה, כמו גידולים במצע-מנותק או מציאות וירטואלית עם כללים משלה. במציאות כזו יותר פשוט להאמין בה', בהשגחתו ויכולתו. ה' יכול להכות את מצרים, לשבור כליל את הממלכה האדירה ולהראות מי בעל-הבית האמיתי, ה' יכול להמשיך ולהנהיג את עמו במדבר – כי הוא מפנה את השטח, מבקע את מציאות העולם-הזה ומתחיל "לשחק במגרש שלו".

אבל הכניסה לארץ פירושה להשאיר את המציאות הארצית כפי-שהיא ובכל זאת להאמין שה' שולט בה לגמרי. כאן היה הפגם של המרגלים באמונה: הם מאמינים שה' ברא את העולם ומלואו, אבל הם חושבים שה' ברא אבן שהוא אינו יכול להרים אותה! הארץ עצמה, עם כל השפע שיש בה, "וזה פריה", והעם היושב בה, "אנשי מדות" – משדרים המון תוקף, יֵשות חזקה וממשית מאד. אמנם יש איזה "בעל הבית" תיאורטי בשמים, אבל "בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם", כי המציאות הזו מתנהלת במעגל סגור, והאמונה המופשטת מתנפצת על סלעי המציאות הקשה. התפיסה הזו היא פגם במלכות שמים, משום שהיא מנתקת את המציאות התחתונה מה'.

באים יהושע וכלב ואומרים: ה' ברא את המציאות ונתן לה תוקף ועוצמה, ה' ברא אבן שאינו יכול להרים, אבל אם ירצה הוא יכול להרים גם אותה! אדרבה, דוקא בארץ ישראל מתגלה במיוחד רצון ה', דוקא בארץ ישראל יש השגחה מיוחדת של ה', "אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ". זוהי האמונה השלמה, אמונה בנוכחות ה' ויכולתו בכל מקום ובכל מצב, לא רק בתוך המחנה הנודד במדבר, אלא גם בתוך ארץ נושבת.

ה' נושא עוונות ואבנים

אותו הפגם של המרגלים, גורם לחשוב שה' אינו מסוגל כביכול להתמודד עם החטא שלנו. הרי אנחנו, במודעות ובבחירה, הלכנו בדרך מסוימת. אמנם ה' ברא לנו את הלב, אבל הוא ברא לב-אבן שאינו יכול להרים אותו! לכן חטא המרגלים מוביל ליאוש תהומי אצל ישראל, והגזרה על המוות במדבר היא תוצאה מתבקשת: אתם חושבים שאי אפשר לתקן, אז באמת קשה לתקן.

אבל משה רבינו מצליח לבטל את הגזרה באופן חלקי. הוא אומר בתפילתו: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲ-דֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע...". לעומת המרגלים שהקטינו כביכול את כח אדנ"י (אדנ"י הוא השם המיוחד לגילוי ה' בספירת המלכות), משה פועל ש"יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲ-דֹנָי". ולעומת התפיסה שאי אפשר לתקן את החטא, משה מזכיר שה' "אֶרֶךְ אַפַּיִם" אף לרשעים! ה' "נֹשֵׂא עָוֹן" – למרות שהעוון כבד כאבן, "עַם כֶּבֶד עָוֹן" (ויש גם קשר לשוני בין המלים עון-אבן), הרי ה' ברצונו נושא ומרים את האבן הכבדה הזו.

עלינו לתקן את הזיקה שלנו לארץ ישראל. להבין שכאשר ה' בוחר בעם ישראל מכל העמים, הוא בוחר דווקא בגוף היהודי. לא רק הנשמה קשורה לה', זה פשוט וברור, ללא כל ספק וצורך בבחירה מיוחדת. אלא גם הגוף שלנו – שבחיצוניות זהה לגמרי לכל גוף אדם בעולם – קשור לה', בקשר מיוחד הנובע מבחירה אלוקית. לכן אסור לפחד ממה שאנו צריכים להתעסק בעניני העולם, וגם לכבוש את הארץ ולרשת אותה. כי תמיד ה' אתנו ועמנו, כדברי יהושע וכלב "ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". לכן אנחנו קשורים לה' גם כאשר יש בתוכנו לב הנראה קשה-כאבן, וגם לאחר עוונות כבדים מנשוא – כי ה' נושא עוון, ומרים את כל אבני המציאות שברא. באמונה שלמה נירש את הארץ הטובה.

 מתוך שיעור כ"א סיון תשע"ב

להורדת הדף השבועי לחצו - נפלאות מתורתך - שלח-לך