לפני המבול אומר ה' לנח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ" (בראשית ו יח). אחרי המבול ה' חזר על המשפט הזה עוד פעמיים, כאשר ציווה אותם על שפיכות דמים: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם" (בראשית ט ט-יא). על איזה ברית ה' מדבר? הרי לא מצאנו שה' כורת ברית עם נח לפני כן.
הרמב"ן (בראשית ו יח) אומר כי מדובר על הברית שה' כרת בעת בריאת העולם שימשיך להתקיים ולא ישנה את חוקיו וישתבש. "וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר" (תהילים קמח). ומסביר הרמב"ן שהמילה בריתי היא כמו בריאתי. "שה' כרת ברית עם העולם שישארו חוקי הטבע חק עולם ולא יעבור" (מלבי"ם).
בזכות היציבות של חוקי הבריאה אנחנו יכולים לדעת את זמן הזריחה והשקיעה שהיו בעבר ויהיו בעתיד. אנחנו יכולים לבנות אין-ספור מכשירים פשוטים ומכשירים חכמים שבנויים על הכרת חוקי הטבע. אלא שלמכשירים מתוצרת בני אדם יש זמן תפוגה. הם צריכים טיפולי תחזוקה. הם צריכים דלק או הטענה חיצונית. לעומתם מעשי ה' פועלים ונעים אלפי שנים בלי תקלה, בלי הטענה ובלי שדרוג מכוח הבריאה הראשונה. כפי שאנחנו אומרים בקידוש לבנה: "חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם".
דוגמה לדבר היא הרכב האוויר שאנחנו נושמים 15,000 פעמים ביום. באוויר יש כ-78% חנקן, כ-21% חמצן, וכ-0.038% פחמן דו חמצני. השאר הם גזים נוספים שמהווים פחות מ-1%. אם היה באוויר ריכוז גבוה יותר של חמצן – העולם היה נשרף. אם היה באוויר ריכוז נמוך יותר של חמצן – היינו נחנקים. עלייה בריכוז החנקן או הפחמן הדו חמצני עלולה לסכן את העולם ולחנוק את כל הצמחים ובעלי החיים.
באופן מדהים הריכוז של האוויר לא משתנה, למרות שבכל נשימה של כל אחד מבעלי החיים יורד ריכוז החמצן ל-16% חמצן ועולה ריכוז הפחמן הדו חמצני ל-3%. למרות שאנחנו וכל בעלי החיים נושמים כל הזמן וריכוז החמצן בעולם יורד ואחוז הפחמן הדו חמצני עולה כל הזמן – למרות כל זאת אחוז החמצן נשאר תמיד אותו דבר. אלוקים ברא בעולם עצים שיספגו את הפחמן הדו חמצני, וברא גם את הים הגדול שאחראי לוודא שהחמצן יישאר תמיד במידה המדויקת לחיים שצריכים להתקיים כבר אלפי שנים. כל זאת למרות שלפני 200 שנה היו בעולם מיליארד תושבים והיום יש בעולם כמעט 8 מיליארד תושבים והאחוזים משתנים בכמויות גדולות. גם מערכת האיזונים פועלת במלוא כוחה והאיזון נשמר. על זה נאמר: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג כה).
הקביעות של החוקים קיימת גם בכדור הארץ שנע במהירות אדירה, והחיים של כולנו תלויים בדיוק מהירותו, בכוח סיבובו, בחום שלו, בכוח המגנטיות שלו ובמשטר הרוחות וזרמי הימים. אם כדור הארץ יתקרב יותר מדי לשמש, העולם יתחמם והחיים עלולים להיפסק. אם הוא יתרחק מדי מהשמש העולם יקפא.
כמו כל כוכבי הלכת גם כדור הארץ נע באליפסה ומשנה כל הזמן את מהירותו כדי שלא יתרחק מדי מהשמש ולא יתקרב אליה ברמה שתסכן את כל החיים עלי אדמות. בכל רגע הוא משנה את מהירותו במשך אלפי שנים ומתאים אותה לצורכי החיים בעולם. אם הוא יאט את מהירותו הוא יישאב אליה והעולם יישרף, לכן הוא מאיץ את המהירות כשהוא קרוב לשמש. אם הוא יאיץ את המהירות כשהוא רחוק מהשמש, הוא יתנתק ממערכת השמש ונקפא כולנו למוות בחלל הבין כוכבי. בזכות החוקיות המדהימה הזו אנחנו יכולים לחיות.
החוקים הללו הם דוגמה לאלפי חוקים אחרים שקבועים וקיימים בחלקיקים שנעים בתוך האטום במהירות הקרובה למהירות האור. לכל אחד מהם תכונות מיוחדות, אם ישתנה אחד מהם העולם יכול להיאבד ברגע. החוקים הקבועים הללו נמצאים בעומק האדמה, בפני האדמה, בקרקע, בצומח, בחי, באדם ובכל. חלקם אנחנו מכירים וחלקם נכיר בעתיד. את כולם לעולם לא נכיר "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (תהילים קמז ה).
הרמב"ן מסביר כי החוק הגדול מכולם שמכוחו כל החוקים הללו קיימים הוא החוק על קיום העולם שאלוקים חקק בעת בריאתו. חוק קיום העולם הזה הופקד בעת המבול בידי נח, ועל זה נאמר לו שלוש פעמים "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ" – הברית של קיום העולם עכשיו תהיה בידיך, הבריאה תתקיים דרכך ובאמצעות התיבה שתבנה "יצוה שתקום ותהיה עם הצדיק" (רמב"ן שם).
דוד המלך אומר בתהילים כי צריך להודות על הגשמים הקבועים בתודה ולנגן בכינור. "עֱנוּ לה' בְּתוֹדָה זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר: הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר: נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ" (תהילים קמז). החוקיות הקבועה עלולה לגרום לאנשים לחשוב שזה חוק טבע ואין מה להודות עליו. אבל דוד המלך אומר כי העובדה שהגשמים הם תופעה שמתרחשת בכל העולם כולו במשך אלפי שנים פעמים רבות בכל שנה היא סיבה להודות על הנס המתמשך הזה בנבל וכינור.
אומות העולם לא רואים את הנס בגשם שבא בזמנו. רק שינוי סדרי הטבע הוא בשבילם אירוע שראוי להתפעל ממנו. כך מספרת הגמרא (תענית כד ע"ב) על מישהו שהתחתן עם נכרית, רבא הלקה אותו, והוא מת תוך כדי מלקות. שמע שְׂבוֹר מַלְכָּא ושלח לקרוא לרָבָא כדי להענישו. אִפְרָא הוֹרְמִיז, אמו של שְׂבוֹר מַלְכָּא, אמרה לו שכדאי שייזהר מהיהודים, שכל מה שהם מתפללים עליו הם מקבלים. שאל אותה מה הם מבקשים ומקבלים, והשיבה לו: גשם. אמר לה: זה בגלל שהגשם ממילא יורד בחורף ולא בגלל התפילות שלהם. נראה שהם יבקשו גשם בקיץ וירד גשם.
שלחה אִפְרָא הוֹרְמִיז לרבא ואמרה לו שיתפלל כי ירד גשם בתמוז. התפלל רבא ולא נענה. התפלל רבא שנית וירד גשם במָחוֹזָא עד שהמים הגיעו לחדקל. בלילה בא לרבא בחלום אביו ואמר לו שהוא עשה שלא כהוגן להתפלל על הגשם בקיץ. לכן הוא צריך להיזהר לא לישון בלילה על מיטתו. החליף רבא את מיטתו ובבוקר ראה את כל המיטה שלו קרועה בסכינים, כנראה מידי כוחות הרוע שרצו להתנקם בו על שהתפלל על גשם לא בזמנו.
הסיפור הזה בא ללמד כי גם התפילה על גשם וגם ההודאה על הגשם צריכה להיות בזמן הגשמים. זה הנס היותר גדול וזה סימן הברכה הגדולה. "שלא ישנו את תפקידם". אם הגשם יורד שלא בזמנו - זה לא סימן ברכה אלא קללה, כמו בימי שמואל הנביא ששאלו מלך שלא כדין. ולכן אם מישהו לא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בעת החורף ונזכר לפני שחתם "מחיה המתים" צריך לחזור ולומר את השבח הזה. אמנם אם כבר חתם "מחיה המתים" ולא הזכיר גשם אלא טל – יצא כי גם על הטל אנחנו צריכים להודות בחורף.
הברית על קיום העולם ניתנה בידי נח לא רק בעת המבול, נח מביא הצלחה לכל בני דורו כבר בעת לידתו. הוא מביא להם המצאות שמביאות הרבה חיים. "התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה" (תנחומא בראשית).
קשה מאוד לכרות עצים בלי מסור וקרדומות. לא נוח לבנות שולחנות, כיסאות ומיטות בלי פטיש ומסמרים. קשה לבנות בתים כשהכול נעשה באמצעות ידיים כואבות. ההמצאות של נח פשטו בכל העולם והזניקו אותו קדימה. על זה נאמר בגמרא: "צדיק בא לעולם טובה באה לעולם" (סנהדרין קיג ע"ב).
כלי העבודה החדשים שהמציא נח הביאו ברכה גדולה גם בתנובת הארץ, על כן נקרא נח בשם "איש האדמה". הוא מציל את האנשים מהקללה, "מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה'". ובמה ההצלה מתבטאת? "קודם שנולד נח לא כשהיו זורעין היו קוצרין, אלא היו זורעין חטים וקוצרים קוצים ודרדרים. כיון שנולד נח חזר העולם לישובו. קצרו מה שזרעו; זורעין חיטין וקוצרין חטים, שעורים וקוצרין שעורים".
בעקבות המצאת המחרשה ושאר כלי עיבוד האדמה, מגיעות כמויות התבואה לממדים שהעולם לא הכיר קודם. האנשים החלו להיות שבעים ומרוצים מהחיים והתקיים בהם "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח ב).
נח לא מבין שאם ברית קיום העולם עוברת דרכו בגשמיות, היא עוברת דרכו גם ברוחניות. הוא לא האמין בכוחו להשפיע על כל העולם גם יראת שמים. גם משה לא האמין בתחילה שהוא מסוגל לעשות כן ואחרי ציווי ה' הוא קיבל את המשימה והצליח. חכמינו המשילו את נח ומשה לשני רבי חובלים על ספינותיהם: לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לִשְׁתֵּי סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ בַּיָּם וְהָיוּ בְּתוֹכָן שְׁנֵי קַבַּרְנִיטִין. אֶחָד הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְלֹא הִצִּיל אֶת סְפִינָתוֹ, וְאֶחָד הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת סְפִינָתוֹ. לְמִי הָיוּ מְקַלְּסִין לֹא לְאוֹתוֹ שֶׁהִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת סְפִינָתוֹ? כָּךְ נֹחַ לֹא הִצִּיל אֶלָּא אֶת עַצְמוֹ, אֲבָל מֹשֶׁה הִצִּיל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת דּוֹרוֹ. הָוֵי "וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (מדרש רבה דברים - פרשה יא פסקה ג).
העובדה שנח לא השתדל להציל את בני דורו מבחינה רוחנית גרמה לו ירידה רוחנית עד שהשתכר והתקלקל וקילל את חם ואת כנען, לעומת משה שהשתדל על בני דורו ועלה והתעלה על כולם. "אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה חָבִיב מֹשֶׁה מִנֹּחַ נֹחַ מִשֶּׁנִּקְרָא 'אִישׁ צַדִּיק' נִקְרָא 'אִישׁ אֲדָמָה'. אֲבָל מֹשֶׁה מִשֶּׁנִּקְרָא 'אִישׁ מִצְרִי' נִקְרָא 'אִישׁ הָאֱלֹהִים'" (מדרש רבה בראשית - פרשה לו פסקה ג).
"הענין, דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג (לפי ההיגיון), שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה (שעוסק בצרכי ציבור) ירד ממדרגתו. וכן אמרו קהלת רבה, 'כי העושק יהולל חכם' - רבי יהושע בן לקיש שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור. ובכל זאת מצאנו שנח התבודד, ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכלייה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא 'איש צדיק' (ו', ט) ירד ממדרגתו ונקרא 'איש אדמה' (ט', כ). ומשה נקרא 'איש מצרי' - שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש - הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא 'איש אלקים', שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג" (משך חכמה בראשית פרק ט).
קשה לומר שנח לא השתדל עבור העולם. בסופו של דבר בזכותו ניצלה כל האנושות. אבל הוא היה יכול להשתדל גם בתחום הרוחני ולא רק בתחום המעשי. מי שהמשיך ותיקן אותו היה אברהם שהשתדל להחזיר בתשובה את בני דורו ולכן גם הוא זכה שנאמר בו כמו בנח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (בראשית יז ז). שפע החיים לעולם יעבור דרכו. לכן נאמר עליו "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב ב-ג).
בזכות מסירות הנפש של אברהם לקרוא בשם ה' בעולם נכרתה איתו הברית. כך אומר דוד המלך כשהוא מעלה את ארון ברית ה' לירושלים "אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ אֶת־אַבְרָהָ֔ם וּשְׁבוּעָת֖וֹ לְיִצְחָֽק: וַיַּעֲמִידֶ֤הָ לְיַעֲקֹב֙ לְחֹ֔ק לְיִשְׂרָאֵ֖ל בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: לֵאמֹ֗ר לְךָ֙ אֶתֵּ֣ן אֶֽרֶץ־כְּנָ֔עַן חֶ֖בֶל נַחֲלַתְכֶֽם" (דברי הימים א טז). ולמה ה' כרת עם האבות ברית? כי הם "וַיִּֽתְהַלְּכוּ֙ מִגּ֣וֹי אֶל־גּ֔וֹי וּמִמַּמְלָכָ֖ה אֶל־עַ֥ם אַחֵֽר" קראו בכל מקום בשם ה' למרות הסכנה ולא נרתעו וה' עזרם, "לֹא־הִנִּ֤יחַ לְאִישׁ֙ לְעָשְׁקָ֔ם וַיּ֥וֹכַח עֲלֵיהֶ֖ם מְלָכִֽים: אַֽל־תִּגְּעוּ֙ בִּמְשִׁיחָ֔י וּבִנְבִיאַ֖י אַל־תָּרֵֽעוּ".
בכל בוקר אנחנו פותחים את התפילה במזמור שאומר לנו לזכור את הברית של האבות. "זִכְר֤וּ לְעוֹלָם֙ בְּרִית֔וֹ דָּבָ֥ר צִוָּ֖ה לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר". כדי שנלך בדרכם ונקיים גם אנחנו את הברית.
בעת כניסתנו לארץ ה' מזכיר לנו שהברית על ארץ ישראל נכרתה עם האבות בעקבות הפצת שם ה' בעולם. באותה שעה נאמר לעם ישראל "וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ" (דברים כז).
על האבנים הללו כותבים את התורה "בַּאֵר הֵיטֵב" בשבעים לשון. זאת עבודה גדולה מאוד והיא נועדה להסביר לנו כי אנחנו נכנסים לארץ ישראל בעקבות ברית האבות ובעקבות הפצת התורה בין האומות, כמו שעשו האבות וזכו בארץ ישראל.
האר"י הקדוש מסביר שנח ואברהם ומשה ומשיח הם נשמה שהולכת ונתקנת לפי הטהרה שעם ישראל נטהר מהקלקול בעת חטא אדם הראשון. בתחילה היא מופיעה בנח ומתקנת את הצד הגשמי של העולם. אחר כך היא מופיעה באברהם שמנסה לתקן גם את הצד הרוחני ומצליח חלקית. את סדום אברהם לא מצליח להציל, אבל הוא מתפלל על אבימלך. אחר כך מופיעה הנשמה הזו במשה רבנו שמצליח להציל את עם ישראל מאיבוד אחרי חטא העגל וחטאים אחרים (לקוטי הש"ס - מסכת אבות). ובעזרת ה' תופיע בימות המשיח "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב).
בתיקוני זהר מובא כי הסיפור של יונה הנביא הוא הסיפור של נח (נד/א). נינוה העיר הגדולה מוזכרת בפרשת נח בסיפור על אשור שעוזב את ארצו של נמרוד "מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח" (בראשית י יא) - "כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַשּׁוּר אֶת בָּנָיו שׁוֹמְעִין לְנִמְרוֹד וּמוֹרְדִין בַּמָּקוֹם לִבְנוֹת הַמִּגְדָּל - יָצָא מִתּוֹכָם" (רש"י בשם רבותינו בבראשית רבה).
בזכות מעשיו של אשור, שולח ה' את יונה אחרי יותר מאלף שנים להציל את נינוה שהולכת להיחרב בגלל מעשיה הרעים. יונה לא מבין למה הוא צריך להציל את נינוה מעצמה, אין לו היכולת להגביה ולראות את כל התמונה כולה כדי להבין את המהלכים של ה'. "כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם הֽ': כִּֽי־גָבְה֥וּ שָׁמַ֖יִם מֵאָ֑רֶץ כֵּ֣ן גָּבְה֤וּ דְרָכַי֙ מִדַּרְכֵיכֶ֔ם וּמַחְשְׁבֹתַ֖י מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶֽם" (ישעיהו נה, ח-ט). יונה היה צריך להבין את קטנותו מול גודל ה' ולעשות את רצון ה'. "הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ. וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ. וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְֹכֵּל".
נינוה נקראת העיר הגדולה בפרשת נח ובספר יונה חמש פעמים, "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" (בראשית י יב. יונה א ב, ג ב. ג ג. ד יא). ויש לזה סיבה, היא בירת האימפריה של אשור ששלטה על העולם באותם ימים. אם אנשיה יחזרו בתשובה – העולם כולו יראה וילמד, לפחות חלקית.
לאירוע בספר יונה יש השפעה עולמית. יונה לא מצליח לראות את כל הגודל הזה ובורח מארץ ישראל. לכן כל דבר בספר יונה הוא גדול. "וה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם" (יונה א ד. א יב). פעמיים נאמר "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה" (יונה א י, א טז). גם הדג שבולע את יונה הוא "דָּג גָּדוֹל" (יונה ב א). גדולי המלכות מזהירים את העם (יונה ג ז) שחוזר בתשובה ועוד ועוד.
לשם השוואה, בכל ספרי תרי עשר לא מופיע המילה גדול או גדולה יותר מפעמים בודדות בכל ספר. אומנם בספר זכריה מופיעה המילה "גדול" 15 פעמים כמו בספר יונה, אבל ספר זכריה מכיל 14 פרקים ואילו ספר יונה מכיל רק 4 פרקים קצרים. כל זה בגלל שהמשימה של יונה הנביא היא משימה גדולה – להמשיך את דרכו של אברהם אבינו שנאמר עליו "ואעשך לגוי גדול". בגלל שהוא מתקן את העולם "ונברכו כך כל משפחות האדמה".
כשתושבי נינוה חוזרים בתשובה, ליונה רע. באמת יונה היה צריך לשמוח שמחה גדולה שעיר כל כך גדולה וכל כך חשובה מפסיקה לעשוק עניים. עכשיו ילמדו מהם כל הגויים "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם". הם לא יכעיסו את ה' "וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ" (יונה ג ח-ט). אבל יונה לא מצליח לשמוח ורע לו "רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ" (יונה ד א).
חכמינו אמרו שיונה נפגע פגיעה אישית. "אָמַר, עַכְשָׁו יֹאמְרוּ הָעַכּוּ"ם שָׁאנֵי נְבִיא הַשֶּׁקֶר" (רש"י). ה' כועס עליו ואומר לו: האם אתה חושב שהכבוד האישי שלך חשוב יותר מחיים של למעלה מ-120 אלף ילדים שחיים בנינוה? אין ספק שיונה לא קולט את גודל האירוע שמתרחש על ידו.
יש מחכמינו שאומרים כי יונה חס על כבודו של עם ישראל שלא יאמרו: הנה, הגויים חוזרים בתשובה במהרה ואילו עם ישראל הוא עם קשה עורף. "שהגוים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל" (מכילתא בא הקדמה). הוא כל כך כעוס עד שהוא רוצה למות "וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד ג).
יונה לא מבין שה' אוהב גם את ישראל. במקום לחכות שאנשי נינוה יחזרו לעשות רע (רד"ק ד ה) היה צריך יונה להיכנס לעיר שחוזרת בתשובה, להסתובב בין האנשים, לחזק את התשובה ולהורות להם את דרך ה'.
אילו יונה היה עושה כך היה העולם כולו לומד מהם והיה תיקון עולמי. גם עם ישראל היה מרוויח כאשר חיל אשור לא היה מתקלקל (עיין ספר נחום) ומחריב את שומרון ומגלה את עשרת השבטים. אבל יונה לא ראה את התמונה הגדולה.
על זה נאמר בספר משלי "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (יד יב). לא כל מה שישר בעיניך הוא באמת נכון. יכול להיות שבסופו של דבר חשבונותיך יביאו דרכי מוות, כמו שקרה בעת שכבש מלך אשור את עשרת השבטים.
אנחנו צריכים להמשיך את דרכו של אברהם שהולך בדרך ה' וכך מחנך את בניו. הוא משתדל להחזיר בתשובה את כל העולם כי זה רצון ה'. "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח יט).
