אנו מגיעים לקרוא בתורה את פרשת שופטים וזו הזדמנות מתאימה לעסוק באופי הרצוי של חיי הציבור והנהגת הציבור בישראל. המאמר הנוכחי מצטרף לסדרת המאמרים הקודמים תחת הכותרת "להיות יהודים" .
כל אדם חי ומתפקד בכמה מישורים: כאדם פרטי, כחלק ממשפחה וכפרט בתוך חברה: קהילה ומדינה. כיצד מתבטאת הזהות היהודית בכל אחד מן המישורים הללו?
כמובן שהגדרת מיהו-יהודי מתייחסת באופן ברור למישור האישי הפרטי, ראובן הוא יהודי לעומת פלוני שאינו יהודי. בזה אין "חצי-חצי", או יהודי או גוי.
ומה באשר למישור המשפחתי? לכאורה אנו מכירים משפחות מעורבות, שבהן אחד מבני הזוג יהודי והאחר אינו יהודי. אלא שכמובן לפי התורה זוהי תופעה פסולה ומי שנוהג כך עושה עבירה חמורה. יתירה מזו, מבחינת ההלכה קשה לקרוא לנישואי-תערובת 'משפחה', כיון שאין כל משמעות ותוקף לקשר הזה: יהודיה שהתחתנה עם גוי אינה נחשבת אשת-איש ואין לנישואין הללו כל תוקף איסורי ומשפטי. הוא הדין ביהודי שהתחתן עם גויה – אין כל מעמד הלכתי לחייהם המשותפים ולמעשה זוהי זנות. גם הילדים שנולדו מנישואי-תערובת אלה אינם ילדים-משותפים מבחינת ההלכה, שכן בכל מקרה הם נחשבים רק צאצאים של האם ולא של האב [לשם השוואה, כהן שנשא גרושה, למרות שהוא עובר בכך על איסור מן התורה, הרי יש לנישואין אלו תוקף מבחינה הלכתית, וגם הילדים מתייחסים אחר שניהם].
הוי אומר, כשם שבאופן אישי אנחנו יהודים, כך עלינו לחיות בתוך מסגרת של משפחה יהודית. כמובן שאין פסול בנישואי-תערובת בין עמים שונים באומות העולם, כמו שאין פסול בנישואי תערובת בין שבטים ועדות בתוך בני ישראל – אבל הייחוד היהודי מחייב הבדלה בתחום הזה בין ישראל לעמים, ומחייב אותנו להקים בתים יהודיים שלמים.
הזהות היהודית קובעת את מהותו של היחיד ושל המשפחה, אך האם יש לה גם משמעות במעגל הרחב יותר של חיי החברה?
לכאורה, כאן יש כבר מקום לתערובת. אמנם כל יחיד וכל משפחה הם יהודים – אבל האם לא ניתן לחיות בתוך מסגרת רחבה יותר המכילה יחד גויים ויהודים?
ובכן, הדבר תלוי באיזו מסגרת מדובר. עקרונית ומעשית, יהודי יכול לחיות בשכנות טובה עם גוי, הוא גם יכול ללמוד איתו יחד באוניברסיטה ואף להיות שותף עמו בעסקים וכדו'. אבל יש מסגרת מחייבת של חיים-חברתיים שצריכה להיות דוקא יהודית, ובראש-ובראשונה מדובר במערכת המשפט.
כך פותחת פרשת השבוע "שופטים ושוטרים תתן לך": אנו מצווים לקיים לעצמנו מערכת משפט יהודית, כלומר מערכת משפט של יהודים עבור יהודים הפועלת לפי חוקי התורה. מיותר לציין שכל השופטים במערכת הזו הינם יהודים כשרים.
במצב הרצוי, מערכת המשפט היהודית באמת מנהלת את חיי היהודים; כולם כפופים למרותה, יש לה יכולת אכיפה ("שופטים ושוטרים") ולמעשה היא יכולה לתפקד כרשות שופטת-מחוקקת-ומבצעת גם יחד. אבל גם כאשר היהודים כפופים לשלטון נכרי מבחוץ, הרי במשך דורות רבים, לפחות מבחינה פנימית היתה הקהילה היהודית עצמה מחויבת למשפט התורה, ופעמים רבות השלטונות הנכריים אף הכירו בזכותם של היהודים לאוטונומיה משפטית.
המצב כיום בתחום הזה אינו משמח. במילים פשוטות: מערכת המשפט של מדינת ישראל אינה יהודית במהותה וליהודים בארץ אין אוטונומיה משפטית! גם בתחומים שבהם פועלים בתי-דין יהודיים על-פי דין תורה, זוהי רק אופציה התלויה ברצונם הטוב של המתדיינים. כמובן שגם במצב הנוכחי, עלינו להזדקק ככל האפשר לדין-תורה, ולפעול למען התיקון הכולל של המשפט, עד שכל חיי הציבור היהודי בארץ ישראל יהיו ע"פ משפט התורה, כפי שאנו מתפללים שלש פעמים ביום "השיבה שופטינו כבראשונה".
בדרך כלל, בנוסף למערכת המשפט קיימת מערכת השלטון. גם מערכת זו מוזכרת בפרשת השבוע, "כי תבא אל הארץ... ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים".
האם גם מערכת השלטון-המדינה צריכה להיות יהודית? לכאורה היה אפשר לומר שניהול חיי המדינה הוא 'חילוני' בעיקרו ולכן אין טעם שמערכת השלטון תהיה יהודית. מדוע למשל צריך להיות הבדל בין משרד-הביטחון ומשרד-האוצר של העם היהודי לאלו של כל עם ומדינה בעולם? וממילא, מה זה משנה אם מערכת השלטון תהיה משותפת ליהודים וגויים?
התורה עצמה מתמודדת עם התפיסה השגויה הזו: השאיפה הראשונית למלך היא "ככל הגויים" וממילא יש נטיה למנות גויים לתפקידי שלטון ושררה (אדרבה, אולי הם מוצלחים יותר...). לכן צריך להזהיר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"! כאשר העם היהודי מקים מלכות או מדינה, הוא חייב להישאר במסגרת היהודית הפנימית, אפשר לומר 'המשפחתית' – "מקרב אחיך".
שילובם של בני-עמים אחרים בממלכה יכול להיות רעיון מוצלח בכל עם ולשון, אבל לעם היהודי יש צרכים מיוחדים המחייבים אותו לקיים שלטון-יהודי-עצמי ללא שיתוף של נכרים. זאת כיון שגם המישור של חיי הממלכה בישראל – ובמיוחד הוא! – צריך להיות מוכוון למטרה הראשית שלנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", והמלך הרצוי הוא זה שצריך לבטא את מלכות ה' עלינו ואת בחירתנו המיוחדת כעם סגולה.
כמובן שהמלכות בישראל צריכה להיות כפופה למשפט התורה, החל בכך שצריך את אישור הסנהדרין להעמדת המלך, וממשיך בכך שדין התורה מחייב את המלך עצמו ואת מערכות השלטון כולן, וגובר על צו-המלך בכל מקרה של התנגשות.
ושוב, גם כאשר יהודים נמצאים תחת שלטון נכרי, הם יכולים לקיים לעצמם מערכת שלטון פנימית עצמאית, מעין מלכות בזעיר-אנפין, כאשר גם בה צריך לשמור על אותו הכלל היסודי שאסור לנו כציבור יהודי להעמיד עלינו איש נכרי לכל תפקיד שלטוני שהוא, כמו שמפורש בהלכה שהאיסור "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" תקף "לכל שררות שבישראל" (הלכות מלכים א, ד. ואין כאן המקום לדון בפרטי הלכה זו).
בפסוקים מדובר על מלכות, אולם מה קורה כאשר מדובר במדינה כמו בזמננו, בשלטון דמוקרטי שבו למעשה האזרחים שולטים על עצמם באמצעות נציגים נבחרים?
כידוע, בהלכה יש תוקף רב לשלטון דמוקרטי של נציגי הציבור הנבחרים. כך למשל אנו מוצאים בהלכה את "בני העיר", "שבעת טובי העיר" וכו' שהם הנהגת הציבור הנבחרת שיש לה סמכות רחבה ביותר (במיוחד בדיני ממונות. להרחבה ראה אנצ"ת ערך טובי העיר). והנה דוגמא קטנה לדמוקרטיה הזו ממה שנפסק בשולחן-ערוך: "כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה.. לעיר... והוא הדין לכל צרכי העיר... כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס, ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן (חו"מ קסג,א ברמ"א).
גם מערכת-השלטון הזו מחויבת לכללים היסודיים שהוזכרו קודם: א. כפיפות לדין התורה. ב. מדובר במערכת של יהודים בלבד שאין להעמיד בה מישהו נכרי. וכמובן, כיון שמדובר בשלטון נבחר, ברור שלא רק הנבחרים אלא גם כל הבוחרים הינם יהודים [את ההשוואה למדינת ישראל דהיום יעשו הקוראים בעצמם].
בנושא זה, רובו הגדול של הדיון ההלכתי, כהלכה למעשה, עוסק במציאות של "מדינה בתוך מדינה", דהיינו מערכת שלטונית פנים-יהודית ברמת הקהילה-העיר, תחת כנפיו של השלטון הנכרי שאנו חוסים בצילו (אם לשבט ואם לחסד) ברמת המלכות-מדינה (כאשר יש מערכת-יחסים שלמה בין השלטון הנכרי לבין השלטון היהודי הפנימי. וכידוע יש תוקף הלכתי גם לשלטון הנכרי, ב"דינא דמלכותא" וכו').
– אולם הדור שלנו צריך כבר לעסוק במדינה היהודית: לברר וללבן כיצד צריכה להראות מדינה יהודית של ממש שבה כל מערכות השלטון שייכות לעם היהודי ופועלות למענו על-פי התורה, כיצד אנו מצליחים לעשות מזה 'ציור' שהוא גם ריאלי-ממשי וגם יפה ומשכנע ומושך את הדעת ואת הלב, כיצד אנו 'מדביקים' בחזון הזה עוד ועוד יהודים שפשוט ירצו "להקים מדינה יהודית בארץ ישראל", וכיצד פועלים למעשה להגשמתו, בעזרת ה' יתברך.
בע"ה במאמר הבא נמשיך לעסוק בנושא - בפער בין הרצוי למצוי ובדרך מהמצוי לרצוי.
לאחר סיום, ראינו שלהיותנו יהודים יש משמעות בארבע רמות: כזהות אישית, כזהות משפחתית, במערכת הקהילה הנוהגת לפי משפט התורה ובמערכת הרחבה של המדינה. המערך המרובע הזה מתאים לאחד 'המבנים' היסודיים ביותר בפנימיות התורה, המקביל לארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה. והנה ההסבר בקצרה, למי שמצוי קצת במושגים:
הזהות האישית שלי – כנגד ספירת החכמה (יו"ד שבשם) שבה מתחילה התודעה הגלויה כהברקה היוצאת מן האין. יצירת התא המשפחתי – כנגד ספירת הבינה (ה"א עילאה), שבה מצטייר הגרעין הראשוני של החכמה והופך לבניין ממשי ומושג. החכמה והבינה הם זוג צמוד, הנקראים אבא ואמא, וכך בנושא שלנו: כשיהודי נושא את בת-זוגו היהודיה הוא מקים את הבניין השלם ובכך גם מממש את עצמו. הקהילה היהודית הפועלת ע"פ משפט התורה – כנגד ספירת התפארת (וא"ו שבשם), המרכזית בין מידות הלב (חג"ת) והקשורה באופן מיוחד למשפט ("משפט רחמי"). מידות הלב הן ראשית היחס שלי כלפי האנשים שסביבי, והיחס הזה צריך להתלכד ולהשתזר סביב התפארת "עמודא דאמצעיתא". ולבסוף, המלכות-המדינה מקבילה כמובן לספירת המלכות (ה"א תתאה). המלכות היא ההוצאה לפועל של כל ההתרחשות הפנימית, בדיבור ובמעשה. לכאורה זוהי הרמה הנמוכה ביותר, אך דוקא בה מתבטאת תכלית-הכוונה, "סוף מעשה במחשבה תחילה". בעבודת ה' הפרטית, פירוש הדבר להצליח לבטא בשלמות את הנשמה הטהורה שבי. ובעבודת ה' הציבורית של עם-ישראל, להצליח להקים את מלכות ישראל הראויה, שבה ודרכה תתקיים התכלית של "דירה בתחתונים" לקב"ה.
