רבו הדעות והפירושים מדוע מתו נדב ואביהוא, במיוחד לפי הפסוק הזה שלא מוזכר בו חטא ופגם במפורש, ומשמע שמיתתם היתה מתוך כלות-הנפש בהרגשת קרבת ה'. אך ודאי שהתורה מדגישה את מות נדב ואביהוא כדי להורות לנו שלא לעשות כמעשיהם, ולכן עלינו להתבונן מהו החסרון והפגם בעבודתם.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". רבו הדעות והפירושים מדוע מתו נדב ואביהוא, במיוחד לפי הפסוק הזה שלא מוזכר בו חטא ופגם במפורש, ומשמע שמיתתם היתה מתוך כלות-הנפש בהרגשת קרבת ה', כפי שמסביר כאן בעל אור-החיים הקדוש (וכדאי ללמוד את דבריו הנפלאים במקורם). אך ודאי שהתורה מדגישה את מות נדב ואביהוא כדי להורות לנו שלא לעשות כמעשיהם, ולכן עלינו להתבונן מהו החסרון והפגם בעבודתם.
חז"ל אומרים "לפי שנאמר 'ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו'. 'בני אהרן' לא נטלו עצה מאהרן. 'נדב ואביהוא' לא נטלו עצה ממשה. 'איש מחתתו' איש איש מעצמו עשה לא נטלו עצה זה מזה" (תו"כ כאן). כלומר, המעשה שלהם נעשה באופן ספונטאני לגמרי, כל אחד מהם בנפרד הרגיש שהוא מאד רוצה עכשיו לעשות את העבודה הזו, וכאילו במקרה הם נפגשו בשעת המעשה ומתו יחד.
מדוע היו צריכים בני אהרן ליטול עצה? כיון שהמעשה היה ללא ציווי מפורש, כמו שנאמר בשעת המעשה עצמו (בפרשת שמיני) "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". כאשר יש מצוה מפורשת, אזי הציווי עצמו הוא ההכנה המתאימה לעצם המעשה, אבל במעשה 'התנדבותי' כמו של נדב (המתנדב) ואביהוא ('אבי' לשון רצון) יש צורך לכל-הפחות בהתייעצות שתהווה את ההכנה המתאימה.
גם מדברי הזהר הקדוש עולה שעיקר הפגם של נדב ואביהוא היה בכך שפעלו ללא הכנה, הנדרשת לפני כל מצוה, "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", וכמו שמודגש בפרשתנו עד כמה צריך אהרן להזהר שלא לעשות כמו בניו, "ואל יבא בכל עת אל הקדש" אלא לאחר הכנות רבות. יתירה מזו, על-פי דרך הבעש"ט, עיקר העבודה מצד האדם היא בהכנות למצוה, ואילו עשיית המצוה עצמה צריכה להיות ללא עיכוב, כאילו שהיא נעשית מאליה. מכל מקום, בכל מצוה יש כבר הכנה יסודית – בעצם תודעת-המצוה, הידיעה שאני עושה מצוה (שהרי גם לפי הפוסקים ש"מצוות אינן צריכות כוונה" אעפ"כ צריך שהאדם יהיה מודע לכך שהוא עושה את המעשה, אבל מי שאכל מצה בליל פסח ולא ידע שזו מצה לא יצא ידי חובתו)[1]. אבל כאשר עושים מעשה שאינו נצרך ומחויב, עניין אישי ש'מאיר' לאדם לעשותו – כמעשה נדב ואביהוא – אז חסרה ההכנה של הציווי. במקום כזה, אם 'קופצים' ועושים, ללא הכנה מינימאלית, אז המעשה עצמו גורם "לתת יניקה לחיצונים" בלשון הקבלה. כלומר, במקום שהמעשה יהיה בטל לגמרי כלפי ה', כולו טהור וקדוש, מתערבים בו חלקים נמוכים וחסרים ופגומים (שנמצאים בנו ובמציאות), ואז הוא הופך מאש-קודש של עבודת ה' ל"אש זרה".
והנה בתחילת דברי הזהר הקדוש נאמר: "רבי יצחק פתח [בפסוק] 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה', וכתיב 'עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה', הני קראי קשיין אהדדי [פסוקים אלו קשים זה על זה]. אלא הכי תאנא, 'עבדו את ה' ביראה', דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח קמי מאריה, בקדמיתא בעי יראה, לדחלא מניה, ובגין דחלא דמאריה, ישתכח לבתר דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא [אלא כך למדנו... שבכל עבודה של האדם לפני ה', בתחילה צריך יראה.. ולאחר היראה יימצא שיעבוד בשמחה]". בני אהרן רצו רק בעבודה מתוך שמחה, וחשבו לדלג על העבודה מיראה, אבל היראה חייבת להקדים את השמחה והאהבה. רמז נאה לכך יש בביטוי "שני בני אהרן" – שהאותיות האמצעיות בו מרכיבות את המלה "רננה".
עניין זה עולה בקנה אחד עם ההסבר הקודם של הצורך בהכנה. היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" (כלשון ספר התניא) ומהווה הכנה הכרחית לכל עבודה מאהבה ושמחה מתוך 'התפשטות'. ללא ההכנה הזו, השמחה גולשת ומתדרדרת והופכת מאש קדושה לאש זרה. אמנם בזהר מבואר עוד, שהפסוק "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" מתייחס רק ל"מילי דעלמא" – בשמחה של חול מענייני העולם, צריך להגביל את השמחה ולשמור עליה 'ברעדה' – ומשמע שבענייני קדושה אין כל-כך צורך להיזהר משמחה יתירה. אבל דבר זה נכון במעשה שיש בו מצוה מפורשת, שבו עצם הציווי מהווה הכנה ושמירה, ואילו מעשה נדב ואביהוא היה התנדבותי וספונטאני, ללא ציווי מפורש, ולכן היה צורך להקדים את היראה וכך לשמור את המעשה בתוך גדר הקדושה.
בביאורי החסידות מודגש שהמעשה של נדב ואביהוא היה בבחינת 'רצוא' בלי 'שוב'. עבודת ה' אמיתית חייבת להיות מורכבת משתי תנועות נפשיות, תוך איזון והרמוניה נכונים ביניהן: הרצוא הוא השאיפה כלפי מעלה, בריצה נלהבת אל האלוקות, ואילו השוב הוא הירידה למטה, אל המציאות התחתונה שה' רוצה שנהיה בתוכה.
השילוב של "רצוא ושוב" הוא יסוד גדול בתורה כולה – כמו שנרמז גם בכך ש"רצוא ושוב" בגימטריא תורה – ויש בו הרבה פרטים ודקויות. לענייננו, ההסבר המקובל הוא ש'הרצוא' של נדב ואביהוא הוא בעצם ההתקרבות הבלתי מוגבלת לה', מתוך תחושת "נעימות ערבות ידידות מתיקות" (כדברי אוה"ח), וה'שוב' הנדרש הוא ההבנה שה' רוצה שלא נמות אלא נחיה כאן בעולם הזה, ככתוב בהמשך הפרשה "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". אולם ניתן להעמיק עוד ולהסביר (בעקבות דברי הרבי הרש"ב), ש'הרצוא' הוא השמחה והאהבה בקרבת ה', ו'השוב' הוא בעצם הציווי האלוקי. הציווי הוא רצון ה' במצוה הזו, ותוך-כדי העבודה שלנו העולה כלפי מעלה בשמחה (רצוא) יש ירידה מאזנת של גילוי רצון ה' במציאות העולם (שוב). אבל אצל נדב ואביהוא שלא פעלו מתוך ציווי (וגם לא עצה נכונה שתיישב את הדברים ותתן להם 'מוחין'), היה רצוא ללא שוב וכך הם הסתלקו, כאש להבה ללא פתילה שתאחז אותה בנר.
עבודת ה' מתוך ספונטאניות, בשמחה והתלהבות, צריכה שמירה יתירה והכנה מתאימה – הכנה של יראה הקודמת לשמחה, הכנה של התקשרות לציווי ה' או לעצה נכונה היכולה לתת את המקום המתאים גם למעשים של התנדבות אישית.
מתוך שיעור א' אייר תשע"בלחצו להורדת הדף השבועי
חיים 2 ז' אייר תשע"ב 01:58 חיים
יהודי שרוצה להרגיש בבית 1 ה' אייר תשע"ב 15:37 יהודי שרוצה להרגיש בבית