ראש השנה לאילן - חג של התחדשות

"בחמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן". ט"ו בשבט אינו חג של פריחה אביבית. אמנם עצי השקד כבר צובעים את הנוף בלבן-ורוד נהדר, אך השקד הוא יוצא-מן-הכלל שכנראה נועד להציל את המצב בשביל הגננות...

באמת, החורף עדיין בעיצומו, העצים עומדים בעירום מוחלט, השלכת בשיאה והקור שולט באוויר. אמנם בארצנו שטופת-השמש החורף אינו מצליח להבריח את השמש מכל וכל. גם בשנה ברוכת-גשמים תציץ השמש לפרקים מבין העננים, ותמיד לאחר כמה ימי גשם קודרים תפציע שמש אביבית מחייכת. אך  הביקורים המאירים של השמש אינם קשורים דווקא לט"ו בשבט. סוף החורף עוד לא הגיע, הרבה גשם עוד לפנינו (בעזרת ה') והקור בלילות עדיין בתקפו, בררר. ומביני דבר אף יאמרו שדווקא בשבט מגיע השלג האמיתי.

בניסן יפרח הכל, בסיון יהיה הקציר בעיצומו והפירות יחלו להבשיל – אבל כעת שום-דבר אינו ניכר על פני השטח.

עלה השׂרף

אכן, ט"ו בשבט אינו ראש-השנה לאילן בזכות "השקדיה הפורחת", אלא בגלל משהו שקורה אי-שם בפנים! כך מסבירים חז"ל בטעמו של דבר "שכבר יצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות". עברנו את קו-המחצית של החורף. עד עתה ניזונו העצים מגשמי השנה הקודמת אך כעת מי-הגשמים של השנה הנוכחית נותנים את הטון, והעץ מתחיל להתחדש ולחיות מהמזון של השנה הזו.

את ההתחדשות הזו עדיין לא רואים בחוץ (מלבד בשקד הזריז), אבל העצים בקרבם פנימה, במעבה הגזע ובעמקי השורשים, החלו כבר להשתנות. בגזע החלו לפעום החיים החדשים, מתוצרת השנה הזו, בדמותו של שׂרף טרי, חריף ורענן, הוא לשד-החיים של העץ – הכנה לפריצה ולצמיחה שיבואו באביב הקרוב.

לחגוג או לא?

האם לציין את ראש-השנה לאילן כיום חגיגי? בפשטות, התשובה היא שלילית. במקורות חז"ל, זהו תאריך בעל משמעות הלכתית-מעשית חשובה ביותר, אבל לא יום שמחה, כמו שסיום "שנת הכספים" אינו בהכרח יום חג... הפירות שיחנטו בעץ מכאן ואילך יהיו שייכים לשנה הנוכחית, מפני שהם יגדלו על גשמי השנה הזו – והדבר נוגע למניין שנות ערלה ורבעי ולקביעת השנים לתרומות-ומעשרות[1] – אבל החנטה עצמה עוד לא הגיעה. העצים הערומים עוברים את "קו התאריך" ומה שייוולד בהם מכאן ולהבא יהיה שייך לשנתון הבא. אבל חג? על מה ולמה? נחגוג ונשמח כאשר חיים חדשים יופיעו בפועל, בראשית הקציר ובעצומו, וודאי באסיף המבורך – אך כעת אין לנו אלא מה שעינינו רואות, והן רואות חורף וקור. אפילו פרי חדש אחד לברכת 'שהחיינו' אין לנו, לכל היותר פירות יבשים, זכר לשנה שעברה...

אילו רצינו להפוך את הקוראים ל"פירות יבשים" היינו עוצרים כאן... אך אל דאגה. אמנם בדברי המשנה והגמרא אין מקור מפורש להחשיב את ט"ו בשבט כיום חגיגי, אבל בדורות אחרונים עלה מעמדו של היום. הדבר החל במה שמובא בפוסקים שאין להתענות ולומר נפילת-אפיים ביום זה, ועד מנהג ישראל שהובא בפוסקים "ונוהגין להרבות במיני פירות של אילנות"[2].

ועדיין אנו מבקשים מה הטעם לציין את היום הזה לא רק כתאריך הלכתי 'יבש'. אך הנה הולכים ומתגלים טעמים נאים ועמוקים – מאז שהחלו להתגלות רבדים פנימיים יותר בתורה, סודות ורזי-תורה, החל מהאר"י הקדוש ודרך חכמי הקבלה וגדולי החסידות עד ימינו אלה. כיון שמחפשים ומגלים את הפנימיות – מדגישים גם את סודו של ראש-השנה לאילן, שבו מתרחש משהו נעלם וסמוי מן העין.

עֵץ ואָדָם

מתוך המבואר בפרד"ס התורה, נביא מעט מטעמם הפנימי של פירות-חמשה-עשר.

ראשית, לא רק האילנות מתחדשים אלא, במידה מסוימת, העולם כולו. וכך מבארים[3]: לדעת ר' יהושע העולם נברא באחד בניסן, דהיינו שאז היה יום השישי למעשה בראשית שבט נברא האדם (תכלית הבריאה), ונמצא שהיום הראשון של "בראשית ברא" הוא בכ"ה באדר[4]. נספור לאחור עוד ארבעים יום ונגיע לט"ו בשבט. אותם ארבעים יום הם כנגד ארבעים יום של "יצירת הוולד" ברחם האם. כלומר העולם כולו היה ב'עיבור' שנקודת ההתחלה שלו היא בט"ו בשבט! שוב מדובר על התחלה שאיננה ניכרת על-פני השטח, אלא זיהוי של נקודת-ראשית נעלמה, שלפעמים יודעים להצביע עליה רק לאחר-זמן למפרע.

באופן מיוחד ניכרת ההתחדשות באדם. "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" וכשם שהעץ מתחדש כך מתחדש האדם. כך כותב למשל בעל ה'שם משמואל'[5]:

"מתשרי עד שבט הוא שליש השנה, ובהם יוצאין רוב גשמי השנה ועולה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות, שהחיים החדשים שאדם משיג בתשרי מתאחדים באדם לאט לאט עד שבט שאז עומד על מלואו, ואז הגיעה העת להתחזק ביתר כח ועוצם בעבודת השי"ת בחיות חדשה, לשאת פרי לטובה. ומאי פירות – מצוות."

האדם הוא עץ רב-שנתי ובכל שנה בט"ו בשבט מתווספת טבעת חדשה לגזעו, החיים החדשים של השנה הזו מתאחדים בו וכוחות מחודשים נוצקים בקרבו. נזכיר גם שבימי בראשית היה האדם בגן-העדן וכל עסקו ומאכלו היה מפירות העץ דווקא.

אם דובר על התחדשות העולם והתחדשות האדם, נוסיף לכך את התחדשות התורה, "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ". בכל שנה מתחדשת לנו השפעת תורה חדשה בגוון המיוחד לשנה זו, והיא מתחילה לעלות בקרבנו, כשרף הטוב באילן, החל מט"ו בשבט. לכן אנו מוצאים שמשה רבינו התחיל לבאר את התורה – באמירת ספר דברים – בחודש שבט דווקא, "בעשתי עשר לחודש". והרה"ק בעל חידושי הרי"מ היה אומר שהוא יכול להכיר ולזהות את חידושי התורה הנאמרים לאחר כניסת חודש שבט[6].

עֵץ ועַם

ומצד נוסף, העץ אינו רק האדם אלא העם כולו, "כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי". והנה חיבה יתירה נודעה לו לראש-השנה-לאילן דווקא בחוצה-לארץ, אצל אותם יהודים שארץ-ישראל היתה עבורם רק חלום. גם בירכתי צפון, כאשר הכפור שורר בחוץ, היו יהודים מצטופפים בבית סביב השולחן וטועמים פירות יבשים המזכירים נשכחות, וחם להם בלב. עבורם ודאי לא היה זה חג של פריחה, אלא חג-געגוע.

כשם שבתוך העץ, העומד למראית-עין בשממתו, מתחילים לפעם חיים חדשים – כך הוא אצל העם-העץ העתיק ביותר בעולם. ט"ו בשבט הוא היכולת לחוש את דופק-החיים הרוטט בפנים, האומר "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה" ושגם בגלות הקרה והחשוכה איננו מתייאשים מן הגאולה, מאמינים שבתוך חיי-ישראל פנימה כבר מתחיל השרף לעלות וחיים חדשים הולכים ומתרקמים במעמקים[7].

עץ וארץ

עם השיבה לארץ בדורות האחרונים, היו שחיפשו לתת לט"ו בשבט צביון ארץ-ישראלי, ומצאו אותו בדמות נטיעת אילנות. אכן, חשובה היא נטיעת אילנות בארץ-ישראל, וכך אמרו רבותינו "כשאתם נכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה" – אבל מי שלמד משנה יודע שראש-השנה לנטיעה הוא באחד בתשרי, ורק כשגדלה הנטיעה והפכה לאילן היא 'חוגגת' את ט"ו בשבט.

לא נוותר על הנטיעות, אם כי אולי כדאי להעביר אותם לימים נוחים יותר (לאו דווקא בימי חורף שהשמיכה יפה להם). מכל מקום, גם לנוטעים בשדות וגם ליושבים בבית, נראה שט"ו בשבט הוא זמן מתאים להדגיש את הקשר הפנימי לארץ-ישראל, ללמוד את מצוותיה ולהעמיק בסודותיה[8]. כמובן, הקשר האמיתי לארץ מתייחס לקדושתה – לארץ-הסגולה ש"עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ", אשר ניתנה לעם-סגולה להקים בה "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואז להיות ראויים לשבת עליה לבטח. נחזק את הקשר הפנימי, שיש בו געגוע גם למה שאינו ניכר על-פני השטח והבטחה לימי הפריחה הטובים שיבואו.

וכמובן, נאכל מפירות הארץ, נברך ונודה על "ארץ חמדה טובה ורחבה", וניזון מקדושת הארץ הנשפעת בפירותיה הקדושים[9].