"שלוש ברכות"- שלוש קריאות כיוון אקטואליות

"אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר דאמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה" (ברכות מח:) 

התורה מצווה אותנו על ברכת המזון בהקשר של ישיבת עם ישראל בארצו, "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים... ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח). כלומר, הברכה על המזון מתקשרת למציאות המתוקנת, זו שאחרי כל התסביכים והבעיות.

ניתן לומר שברכת המזון היא לא רק הודאה על האוכל שאכלנו, אלא גם (או בעיקר) קריאת כיוון כיצד עלינו לפעול ליצירת מציאות מתוקנת יותר. משה, יהושע, דוד ושלמה, כמו גם חכמי יבנה, מבטאים את קריאות הכיוון שלהם, כל אחד לפי דרכו ונסיבות תקופתו,  באמצעות ניסוח עדכני של ברכת המזון.

אפשר לראות בברכת המזון, "שלוש ברכות" בלשון חז"ל, שלוש תבניות חשיבה, או בעצם שלושה סוגי ציבור: המאמינים, הנלחמים, המשיחיים. הואיל וחכמי יבנה הוסיפו לנו ברכה רביעית "הטוב והמטיב", נדרשת כנראה הגדרה נוספת, אולי כזו המשקללת את שלושתן יחד, לידי הגדרה מחודשת – המצפים לישועה.

המאמינים

הברכה הראשונה מתרכזת בהיותו של ה' הזן והמפרנס את כל בריותיו. הצהרה זו היא בסיס האמונה היהודית הרואה בה' לא רק את בורא העולם בעבר, אלא גם את זה המקיימו בכל רגע ורגע.

משה תיקן את הברכה הזו לדור שמוחשיות שלטון ה' בעולמו לא נצרכה להסברים. כל מהות אותו דור היתה קבלה פאסיבית הישר מידיו של ה'. כך ברוחניות (קבלת התורה), כך בעימות עם אויבים (קריעת ים סוף, ענני הכבוד ועוד) וכך בעניין הפרנסה (ירידת המן). דור זה העביר את זמנו במדבר תוך יעוד ותכלית שצריך להגיע לארץ כנען, אך לאמירה זו לא היה שום ביטוי מעשי. כך, דור שלם מנותק באמצעות ענני כבוד מכל שאר העולם, חי מטוב ה' במשך ארבעים שנה, ופשוט מחכה שיגיע הזמן.

בדורנו קיים ציבור יהודי גדול החי את חייו בדבקות בה' ובתורתו, מתעלם משינויי הזמן ומצפה באופן פאסיבי לגאולה המובטחת. מנותק מכל החול הסובב אותו, אך באותה מידה עצמה מנותק גם מתהליכי הגאולה המתדפקת על הפתח. "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

הנלחמים

הברכה השניה מתוקנת ע"י יהושע בן נון עם הכניסה לארץ. יהושע מזכיר לנו את העבר במצרים ("ועל שהוצאתנו מארץ מצרים.."), ואת העתיד הצפוי כאן בארץ. מודגשת ההתניה שבין קיום הברית והתורה לבין ירושת הארץ ("ועל בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלימדתנו..") וכפי שעושה זאת יהושע עצמו בספרו שוב ושוב בדבריו אל העם. ובלשונם של חז"ל: "וכל שלא אומר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו" (ברכות מט.)

בברכה זו מתחדש עניין התוספת לימים מיוחדים, הודאות על ניסי ה' בחנוכה ובפורים. "ועל הניסים .. ועל המלחמות שעשית לאבותינו".

בדורנו, יש בארץ ציבור יהודי גדול החי בתודעת המלחמה על הארץ וההתיישבות בה. החלקים החזקים שבו עדיין עוסקים בעניין בהתלהבות ובמסירות, והחלקים הפחות חזקים שבו הולכים ומתייאשים, הולכים ונחלשים בהדרגה. התחושה הכללית היא שאנו פה כי ניצחנו במלחמה, אך יש גבולות לכוחנו. מה שנצליח לקיים בידינו בהסכמת האומות ייחשב כהצלחה כבירה לעומת המצב הקודם, ושאיפות מעבר לכך אינן בתחום הריאליות, ולכן אין עניין לעסוק בהן.

האתוס הציוני מתבסס על שני עוגנים מוסריים להצדקת קיומו. נסיון השמדת העם היהודי בגלויות, ובעיקר בדור השואה, (בחינת "על הניסים" של פורים), והמערכה שטרם הסתיימה על עצם כינונו של שלטון יהודי בא"י ( בחינת "על הניסים" של חנוכה).

אומנם, עם הזמן הולך ומתברר לנגד עינינו שהעוגנים הללו אינם מספקים ללא העוגן הבסיסי של דבקות בה' ובתורתו. כפי שהבאנו קודם, חז"ל כבר הגדירו שללא "ברית" וללא "תורה" אין משמעות רבה לכל המפעל הזה, גדול ומרשים ככל שיהיה. ובלעדיהם, "לא יצא ידי חובתו".

המשיחיים

דוד ושלמה מתקנים את ברכת "בונה ירושלים". דוד מתמקד בישראל וירושלים, ושלמה מתמקד במקדש.

גם בברכה זו מצטרפות תוספות לימים מיוחדים "רצה והחליצנו"  לשבת, ו"יעלה ויבוא" לימי מועד. בשונה מהתוספות ב"ברכת הארץ", כאן מדובר על מועדי התורה, מועדים המציינים את מרכיב הקדושה בזמן.

ובאמת, כל הברכה השלישית מתמקדת בהבדלה בין קודש לחול, במימד הנפש, בין ישראל לעמים "על ישראל עמך", במימד המקום, בין קדושת ירושלים והמקדש לשאר המקומות, ובמימד הזמן בהבדלה בין ימי קודש לימי חול, כאמור.

בדורנו, יש ציבור שאינו מוכן להסתפק בהישגים שאחרים רואים בהם את הגשמת החזון. הוא מחפש מציאות מתוקנת יותר. "ראה נא אנוכי יושב בבית ארזים וארון האלוקים יושב בתוך היריעה".

אי ההסתפקות של ציבור זה בהישגים הנאים שהושגו, קשור היטב להבחנתו בעירבוב המכוון שבין קודש לחול, עירבוב שבא להתריס כנגד ההבדלה. המציאות של עירוב בין קדושת ישראל לעמים, בין קדושת שבת לחול, והויתור על הארץ ועל ירושלים, כביכול הם שטחים העוברים לסוחר, כולן חד הן. המלחמה בהבדלה.

תיקון ההבדלה הזו בין קודש לחול באופן הציבורי תלוי במצוות העמדת מלך. "שום תשים עליך מלך". מצוות המלחמה בעמלק ומצוות הקמת בית המקדש (מצוות המבטאות את ההבדלה באופן הברור ביותר) אינן יכולות להיעשות ע"י "יחידים" רבים וטובים ככל שיהיו, אלא ע"י מלך. "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק.. והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית" (רמב"ם, הל' מלכים ומלחמותיהם, פ"א ה"ב)

ובלשון חז"ל במאמר הנל "וכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו" (ברכות מ"ט.)

במילים אחרות, אם רוצים להתקדם לכיוון המציאות המתוקנת, העוברת דרך מלחמה בעמלק ודרך בניית בית הבחירה, לא ניתן לעשות זאת ללא "מלכות בית דוד", ללא עיסוק בשאלת מצוות המלך. (זה גם סדר הדברים בברכה, קודם "מלכות בית דוד משיחך", ורק אח"כ "הבית הגדול והקדוש..")

יש המרגישים רתיעה מעצם העיסוק בנושא העמדת מלך וחשיבה על מציאות שבה דמות יחיד תשלוט עלינו. זה הרי כבר מזמן לא באופנה. אומנם, כולנו מאמינים בביאת המשיח, אך רבים מתייחסים לכך כאמירה בעלמא ולא כאל משהו "למעשה".  זה לא עסקנו, זה לא לפתחנו, זה  "הלכתא למשיחא". כשיגיע, אלה שיהיו אז, יצטרכו כבר להסתדר איתו איכשהו..

ובאמת, זה גם קצת נתפש כילדותי לחפש מישהו ספיציפי אחרי אלפיים שנים שחיכינו לו. מול גודל החלומות, הרי ברור שנתאכזב מכל אחד שנמצא..

יתכן שאנו מקדימים את זמננו, אך מישהו, פעם, ביום מן הימים, יצטרך לעשות זאת. אחרת כאמור, לא נצא ידי חובתנו בברכת בונה ירושלים. אז למה שלא נתחיל בכך כבר היום?

המצפים לישועה

הברכה הרביעית "ברכת הטוב והמטיב" ביבנה תיקנוה. והנה, עצם תיקונה בנסיבות כל כך קשות מעורר את תשומת הלב. האם כעת, במציאות של חורבן וגלות זה הזמן המתאים לתיקון ברכה חדשה? ברכה על נס נקודתי חסר משמעות היסטורית אל מול החורבן הנורא?

אלא, שכמו רבי עקיבא המשחק בזמן ראייתו שועל מהלך בבית החרב, חז"ל מיישרים מבט ברגע הקשה ביותר לעם ישראל ומתקנים דווקא בשעה זו את ברכת ההודאה.

חכמי יבנה קלטו את המסר האלוקי של החיבה שה' מרעיף עלינו בעצם ימי הכעס והחורבן. מעין חיוך אבהי קטן תוך כדי הלקאת הבן הסורר. החיוך הקטן הזה, הניסים שקרו להרוגי ביתר, חזק יותר מכל גילויי הכעס. איתו, עם החיוך הקטן הזה, אפשר לצאת לגלות של אלפיים שנה מבלי להתייאש.

חכמי יבנה מילאו את לבנו תקוה: הוא הטיב למשה, ליהושע, לדוד ושלמה כנ"ל, הוא מטיב לנו כעת בזמן הפורענות והחורבן, ועל כן בהכרח הוא ייטיב לנו בגאולה העתידית.

איך תהיה הגאולה ? באיזה אופן? האם בדרך האמונה הפאסיבית של דור המדבר? או אולי בדרך המלחמות של דור הכניסה לארץ? או דווקא בדרך הקמת מלכות בית דוד?

תשובת חכמי יבנה היא: כל התשובות נכונות. הציפיה לישועה צריכה לבוא בשלושת המישורים גם יחד, מבלי שאחד יסתור את חברו.

צריך להאמין. בלי אמונה תמימה זה לא יקרה.

צריך להילחם. להחזיק נשק, לכבוש, להתנחל בארץ ולהורישה.

צריך להעמיד מלך. לעסוק במלכות בית דוד, להבדיל בין קודש לחול.

והכל מתוך ידיעה ברורה שה' אוהב אותנו תמיד, אולי דווקא יותר ברגעים הקשים.