תמוז: חוש הראיה

חוש הראיה הפיזי תופס את חיצוניות הדברים; חוש הראיה הנפשי צריך לחזות בפנימיותם. מה מלמדים אותנו חודש תמוז ושבט ראובן על תיקון הראיה?
[caption id="attachment_90162" align="aligncenter" width="448"] חודש הראיה. עין (Che)
מבין שנים-עשר חושי הנפש שהקבלה מלמדת אותנו עליהם, החוש השייך לחודש תמוז הינו חוש הראיה.
חוש הראיה הוא הראשון מבין י"ב חושי הנפש (אחרי חושי ה'דיבור', ה'עיון' וה'הילוך' שנידונו בגליונות הקודמים) המוכר לנו כאחד מחמשת חושי הגוף. אכן, מדובר בחוש הפיזי הראשי והחזק ביותר שלנו, ההולם אותנו בכל רגע בשפע אדיר של נתונים על סביבתנו.
ברם, בדברנו על חוש הראיה כחוש-נפש, אין אנו עוסקים רק ביכולת הקליטה החזותית שלנו אלא במשהו עמוק הרבה יותר: האופן בו אנו מסתכלים על המציאות ומתייחסים למה שאנו רואים. למעשה, חלק גדול מפיתוח חוש הראיה הנפשי כרוך במיעוט חוש הראיה הפיזי, בסיגול היכולת לא להסתכל על חיצוניות הדברים אלא לפתח ראיה החודרת אל מבעד לפני השטח.

מראיית הגוף לראיית הנשמה

ההדרכה הבסיסית ביותר בתורה בכל הנוגע לחוש הראיה מקופלת בפסוק הנודע "ולא תתורו אחרי... עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם" (במדבר טו, לט). פסוק זה מתאר את העינים כרצות מטבען החוצה ומבקשות להובילנו אחריהן, ומורה לנו לא לשעות לקריאתן. הטעם הוא, שמראה העיניים 'מזנה' אותנו: הוא מדרדר אותנו להתעסקות בחיצוניות, בפרט בכל הנוגע לדברים מיניים. כך למשל חז"ל מזהים את התחלת הדרדרותו של שמשון התנ"כי בכך ש"הלך אחר עיניו" בעקבות אשה.
התיקון להליכה אחר העינים הוא הולכת העיניים – סיגול היכולת לנתב את המבט מחיצוניות הדברים אל פנימיותם, מהגוף אל הנשמה. הולכת העינים בנויה בראש ובראשונה מהשתדלות להמנע מלהביט בדברים לא צנועים. אי-ההסתכלות מעדנת את המבט, משיבה לו את הזכרון הבריא והפשוט, שהנשמה היא העיקר והגוף טפל לה. התרבות המודרנית החושפת בהדרגה את הכל מאיימת לגזול מאתנו זכרון פשוט זה, אך אין שום סיבה שנוותר לה על כך.
מה לגבי דברים שאינם בשליטתנו, כמו תמונות רחוב שאין אנו מסוגלים להמנע לגמרי מלראות, או מפגשים עם אנשים בשר ודם? כאן עלינו לנתב את מבטינו אל הפנים תוך כדי שאנו רואים את החוץ – לתת למבט לפסוח על מראה הגוף החיצוני מבלי להשתהות עליו. במקרה של שיחה עם אדם יש גם להתמקד בפניו, שאינן אלא השתקפות של פנימיותו. על שלב מתקדם זה של תיקון הראיה אמרו חז"ל, "כל מי שרואה דבר ערווה ואינו זן עיניו ממנה, זוכה להקביל פני השכינה". היכולת לראות דברים מבלי להסתכל עליהם מעדנת את הראיה עד למצב בו היא כמו רואה את האור האלוקי השוכן במציאות.
מדרגת ראיית הנשמה מגולמת בביטוי שנאמר בהקשר למעמד הר סיני, "וכל העם רֹאים את הקוֹלֹת" (שמות כ, טו). בעוד המראה הוא של הגוף, הקול מבטא את הנשמה השוכנת בפנים. ראיית הקולות היא איפוא מדרגה גבוהה בו הנשמה נחווית על ידינו בעוצמה, בחיוּת ובשלמות השקולות לראייה חזותית.

עגל הזהב וראייתו של ראובן

הקשר של חוש הראיה לחודש תמוז ניכר בכך שביום י"ז בחודש זה התרחש – למרגלות הר סיני בו זכינו לראות את הקולות – חטא עגל הזהב, ובעקבותיו שבירת הלוחות הראשונים בידי משה. חטא העגל מסמל יותר מכל את הנסיגה לראייה חיצונית. הוא נבע מאי-יכולת העם להתמודד עם העדרותו המתמשכת של מנהיגם והדחף להחליפו בצלם ניכר לחושים. דבר זה מתקשר לכך שלפי המפרשים, הפסוק החותם את חמשת חומשי התורה – "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב) – מתייחס לשבירת הלוחות. לפי החסידות, הביטוי "עשה משה לעיני כל ישראל" פירושו שבשבירת הלוחות משה עשה לעינים של ישראל תיקון: הוא שבר את רודנות ראייתם החיצונית לטובת ראיה פנימית יותר.
מה לגבי השבט השייך לחוש הראיה, שבט ראובן (מעבר לכך שעצם שמו נגזר מלשון ראיה)? בדרך כלל, זיקתו של שבט מסוים לחוש שלו מתבטאת בכך שהוא מוכשר בו במיוחד. אך היותנו קשורים לחוש מסוים יכולה גם להתבטא באופנים אחרים. אנו יכולים למצוא עצמנו עוברים מולו את עיקר ההתמודדות שלנו, נצרכים לעשות אתו את עיקר התיקון שלנו.
קשר מעין זה אנו מוצאים בנוגע לראובן וחוש הראיה. על בני ראובן ובני גד מסופר, שכאשר הגיעו מהנדודים במדבר לגבולות ארץ ישראל, בקשו את הנחלה הראשונה עליה הניחו את עיניהם, נחלה שנמצאה עוד לפני ארץ ישראל עצמה, בעבר הירדן. הם רצו אותה משום שהיא התאימה למקנה הרב שהיה להם. ברם, הן בדורם והן בדורות המאוחרים יותר ספגו בני ראובן וגד בקורת נוקבת על בחירה זו: משה האשימם בהשתמטות ממלחמת כיבוש הארץ, וחז"ל הראו שהם הציבו את המקנה שלהם לפני ילדיהם, מגדירים את בחירתם כ"נחלה מבֹהֶלֶת" (משלי כ, כא), כלומר נחלה שנבחרה מתוך פזיזות-יתר. אכן, אחת התכונות שיוחסו לראובן היא החפזון – הוא כונה "פחז כמים".
השבטים עשו תשובה על חטאיהם: הם הפקידו ילדיהם בבטחה בנחלתם והתגייסו למלחמה. אך בחירתם המקורית נותרת מפוקפקת, ומעידה על פגם בחוש הראיה: הנטיה לתפוס את הדבר הראשון שרואים מבלי לחשוב על מלוא השלכותיו (שיכולה להגיע עד כדי הזנחת אלו הקרובים והיקרים לנו), אף היא ריצה בלתי-מתוקנת אחרי עינינו.
[caption id="attachment_90163" align="aligncenter" width="432"] יב חושי הנפש

סרטים ושריטות

לכל חודש יש גם מזל, והמזל של תמוז הוא סרטן. האם יש קשר בין החיה סרטן לחוש הראיה? ובכן, מכל מיני סיבות התגלגלו הדברים כך שהמלה העברית הדומה ביותר לסרטן, סרט, הפכה להיות התרגום המקובל למלה האנגלית movie, ובכך להתגלמות התרבות החזותית של היום – תרבות הראיה! ההוכחה שהמלה 'סרט' חדרה הרבה יותר לעומק מהמלה 'קולנוע' למשל, היא שאחד מביטויי הסלנג המרכזיים ביותר היום הוא "לחיות בסרט".
ובאמת, עיקר ההתמודדות שלנו היום עם תיקון חוש הראיה קשור בתרבות הסרטים. מהיותנו רכים בשנים מציפות אותנו תעשיות הקולנוע והטלויזיה בכמות עצומה של דמויים, הנצרבים בנפשנו ומעצבים אותה. דימויים אלו גזורים ומודבקים מתרבויות ארבע קצות תבל ומכל קשת החוויות הנפשיות, ללא הבחנה רצינית ומושכלת בין גבוה לנמוך ובין טוב לרע. ישנם סרטים טובים ומעודנים כמובן, אך הללו נבלעים ואובדים בסחף הכללי, שיותר מכל דבר אחר היום פועל לשחוק את חוש הראיה שלנו. אם להשתמש בביטוי סלנג מרכזי נוסף, הרי שבני דורנו הינם "שרוטים" מרוב סרטים.
והנה, למרבה ההפתעה מתלכדים הביטוי "לחיות בסרט" והביטוי "שרוט" בפסוק מיוחד מהתורה: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם" (ויקרא יט, כח). בהקשר עכשווי, ניתן לפרש פסוק זה כקורא לנו לחלץ נפשנו מהשעבוד לתרבות הסרטים, לפסוע החוצה מסחרחרת הדימויים, וכך להתחיל לזכך מחדש את חוש הראיה שלנו.
למעשה, אף המלה "סרטן" עצמה רומזת לכך. אם מחלקים אותה באמצע לשניים (גוזרים את הסרט...) היא הופכת לצמד המלים "סר", מלשון להסיר, ו-"טן", שפירושה בארמית גוף. סר-טן פירושו אם כן להסיר את הגוף – לאמץ מבט פנימי החוצה את הגופניות וחוזה בנשמה.