דיויד גדל בארצות הברית ללא טיפת יהדות, כמו גוי גמור. הוא עבר את מסלול החינוך האמריקאי הרגיל בחינוך כללי, והפעם היחידה שבה שמע על יהדותו היתה בגיל 13 כאשר סיפרו לו הוריו "דע לך שאנחנו יהודים" ולא הוסיפו מילה, כאילו מדובר באיזה ידע משפחתי שולי. הוא קלט כמה דברים על היהדות מיהודים שומרי מצוות שנתקל בהם פה ושם, כמו נרות חנוכה שהאירו בחוצות העיר, אבל רק כאחד שנמצא ברשות הרבים. יהדותו הייתה עבורו עובדה ביוגרפית מוזרה וחסרת משמעות.
בגיל עשרים יצא דיויד לטיול באירופה עם חברים שרובם ככולם גויים. הם חרשו את כל היבשת. דיויד הקפיד לאכול מאכלים צמחוניים, ובכל מסעדה שהלכו אליה תמיד חיפשו חבריו עבורו מנה צמחונית. במהלך המסע הגיעו להולנד. באותה עת החל להימאס לחבריו לברור עבורו בכל פעם את המסעדות ולחפש מקום שמוכרים בו מנה צמחונית. בשלב מסוים, כאשר התקשו למצוא מסעדה כזאת, אחד החברים התפרץ לעברו: "די! נמאס כבר מכל השטויות שלך, תבוא לאכול עם כולם או שתישאר רעב!" יתר החברים הביעו הסכמה שבשתיקה לדברים הללו. אף אחד לא יצא להגנתו.
דיויד נפגע עד עמקי נשמתו ולקח את המקרה באופן קשה. הוא יצא לבדו מחוץ לעיר ושכב בשדה רחב ופתוח. לא היה לו חשק לשום דבר בעולם. היה מדוכדך מאוד מהפגיעה שספג מחבריו וחשב לעצמו: "הלוואי שאמות כאן וזהו", עד שנרדם על הארץ.
הוא התעורר בשעת לילה מאוחרת, ומצא את עצמו שוכב לבדו בשדה, לא מכיר את הארץ שאליה נקלע ואת העיר המנצנצת מרחוק באורותיה. מחשבות נוגות עלו בו. הוא התיישב על הקרקע והסתכל על בניין מגורים שהיה בקצה העיר. באחת הקומות הגבוהות נראו נרות חנוכה מהבהבים במרפסת. הוא נזכר שזו חנוכייה של יהודים שאותה הכיר מאמריקה.
ואז קפצה בראשו מחשבה: היי, אני יהודי!... זו היתה הפעם הראשונה שהוא התחיל לחשוב ברצינות על כך שהוא בעצם יהודי. אחר כך צצה בקרבו המחשבה הבאה: אם כן, מה זה אומר לי?
דיויד קם על רגליו, ניער את בגדיו, נכנס לרחוב העיר ההולנדית, והחל לשאול איפה יש כאן יהודים או מוסד יהודי. אחד הנשאלים הפנה אותו לבית חב"ד המקומי. דיויד הגיע לבית חב"ד, התיישב בכיסא, אכל ושתה ממה שהגישו לו ונרגע בגופו וברוחו. לא היה לו שום חשק לחפש את שותפיו למסע שפגעו בו. הוא רצה להישאר במקום ושמח שאפשרו לו. כך החל להתוודע ליהדות לרוחבה ולעומקה.
לאחר כמה שבועות בבית חב"ד אמר לו השליח: "כדי להמשיך ללמוד על היהדות באופן יסודי, כדאי לך לטוס לארץ ישראל וללכת לישיבה".
יהודים מקומיים עזרו לו לקנות כרטיס לישראל. הוא טס ארצה והגיע למקום שהמליצו לו ללמוד בו, ולאחר תקופת מה נישא והקים משפחה יהודית בישראל.
באחד הימים סיפר דיויד את סיפורו לשחר, מורה בבית ספר חב"ד באזור המרכז. שחר שאל בסיום: "האם עלית לאותו בית בקומה הגבוהה כדי לומר להם תודה על הנרות שהדליקו במרפסת ונכנסו ללבך". "האמת שלא", הודה דיויד, "אחרי שמצאתי את בית חב"ד, הפסקתי להסתובב בעיר הזאת".
ראו איזה נס פעלו נרות-חנוכה ספורים שהדליק יהודי בארץ רחוקה! נרות שהדליקו נשמה יהודית רדומה. בימינו לא צריך לעשות דווקא דברים גדולים ובומבסטיים, אלא להפיץ את אור הקדושה ככל שניתן, להדליק נרות חנוכה או להפיץ עלון תורני ברשות הרבים בכל מקום אפשרי. גם הטכנולוגיה המתקדמת בימינו מאפשרת להפיץ אור בכל העולם כולו.
כדי שהאור של הקדושה ינצח, לא צריך להסתגר ולהאיר בפנים, לשרוד ולהתגונן. עלינו להפיץ את אור התורה, ובמיוחד פנימיות התורה, במקומות הרחוקים והנידחים ביותר – כמו נרות החנוכה שפונים אל הרחוב. לכבוש את העולם ולהדליק את כולם באור ה'.
כותב הסיפור הוא עודד מזרחי - מתוך עלון התחדשות מתורתו של הרב יצחק גינזבורג
