עשור לטבח התלמידים במרכז הרב

עברו עשר שנים מהיום הארור ההוא בו נזרקה המשפחה שלנו ממציאות אחת לאחרת, כבר עשור שחודש אדר בהרגשתי הוא "היום אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומשמחה ליגון".

יום הזיכרון העשירי, עשור לכסה. כבר עשר שנים שהחיים הם כשירה של רחל "קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא? בְּכָל צִפִּיָּה יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

הידיעה ששוב לא ידפוק בדלת, ששוב לא יופיע בצילום לרגל השמחה המשפחתית או באמצע מסלול גלילי.

אני מודה ומתוודה שרק לפני כ-3 שנים וכמה חודשים כשהפכתי לאבא נראה לי שהתחלתי להבין למה התכוונו אמא ואמא באותו ערב ושוב בשבוע שעבר כשאמרו שיש להם לב שפסק לפעום אבל חמישה אחרים שפועמים בעוז.

כבר כמה שנים שאני מוצא את עצמי דומע תמיד באותן התקופות בלוח השנה, באותם מקומות על סדר התפילה, אני לא מסוגל לעבור את ראש השנה ויום הכיפורים בלי בכי קבוע בפסוקו של נח עַל כֵּן זִכְרונו בָּא לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ לְהַרְבּות זַרְעו כְּעַפְרות תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחול הַיָּם...

בקריאת ההפטרה ביומו השני של ר"ה אני מוסיף לדאוב בקריאת "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד" אני לא מסוגל לומר הושענות בלי לדמוע "דמתה לתמר, ההרוגה עליך, ונחשבת כצאן טבחה, זרויה בין מכעיסיה, חבוקה ודבוקה בך.." בשמחת תורה אני רוקד עם ספרי תורה על שמו, בפסח אני מסדר את ליל הסדר עם הגדה שאבא חילק לעילוי נשמתו.

 בכל פעם כשאומרים הלל, אני מגיע לפסוק "זה היום..נגילה ונשמחה בו" ונזכר במילים של סבתא "ובבוקר הלל לא עלינו..ואישה משוגעת זועקת מליבה והיא נפלאת בעיננו הנגילה ונשמחה בה?!" וכך הלאה והלאה.

וכל זה כבר עשר שנים, עשר שנים של זיכרונות מאחי הקטן שכבר עוד רגע נשאר באמת הכי קטן במשפחה.

בחשבון קצרצר אפשר לחשב מה עברנו בלעדיו, 10 מחזורי חגים 70 ימי הולדת, חתונה ושתי בריתות, תואר ראשון אחד ועוד אחד כמעט,  שני סיומי תיכון וגיוס, ועוד ועוד..

לא באתי לכאן כדי לספר על עוד זיכרון או עוד חוויה, באתי כדי לשתף בהרהור קצר על הזיכרון שהרי אמרו חז"ל גזירה על המת שישתכח מהלב, והנה עינינו רואות שמתנו שלנו כלל לא נשכח.

ישנה הרגשה שמה שאנו רוצים לזכור הוא תמיד משהו שאמור ללוות אותנו הלאה, להמשך הדרך, ובמילים אחרות, לא לזכור את האֵבֶל אלא לזכור את החיים! אמנם ישנם דברים רבים שאנו תופסים את ערכם רק כשהם מסתלקים מאיתנו, אך הנקודה המשמעותית היא לא זיכרון האובדן, אלא הרצון להמשיך ולחוות את משמעותם של אותם חיים שאבדו בחייהם של אלו שנשארו.

הרצחו של יוחאי יחד עם חבריו לא היה מוות פרטי, הוא היה ציבורי, יחד עם עוד שבעה חברים, לא בתאונה מטופשת אלא מות קדושים עבור מטרה.

 לא מדובר רק על עוד יהודי שהלך לעולמו ככל האדם. הסתלקותו נעשתה בעבורינו. ישנה כאן משימה משותפת במאבק שבו כולנו חטיבה אחת; ישנו חורבן שקורה תוך כדי ההתקדמות הציבורית, וברור שהאדם אינו יכול להישאר מן הצד ולא לקחת חלק בה.

הדברים נכונים הן במובן האישי - זיכרון האדם שנפל משמש לאדם אחר מעין מגדלור המלווה אותו הלאה, והן במובן הציבורי - עם הזוכר את נופליו מבטא בכך את רצף החיים המתמשך. יש עם שממשיך את דרכם!

כשם ש"בן כרעיה דאבוה", הבן חש שיש חיים שהוא חייב להמשיכם גם משום שהוא בן של אביו, וגם כי הוא יודע שכל מה שאביו השקיע בחיים היה כדי לעצב את החיים שיבואו בעקבותיו. הוא אינו זוכר נקודת אופי כזו או אחרת, אלא הוא זוכר שדבר מרכזי בחיי אביו היה לבנות את החיים למען החיים שאחר-כך, למען ההמשך. כתמיהתו של אדריינוס שחיק טמיא על הזקן השותל את עץ החרוב.

למושג הזיכרון ישנן כמה הופעות, הן במקורות והן בשפת היומיום. ישנו זיכרון של אירועים, כמו זכר ליציאת מצרים. ישנו זיכרון של אינפורמציה, כמו שבדרך כלל משתדלים לזכור את התורה, כמו גם דברים אחרים שלומדים.

 ישנם עצמים המהווים בעצמם זכר לדברים שונים (אולי עזרי זיכרון), ממצבות ומוזיאונים, ועד לציצית (למען תזכרו את כל מצוותי). ישנו זיכרון של התייחסויות, שמופיע בדרך כלל בהקשר של הקב”ה (אם כי לא תמיד), כמו זכור רחמיך, או חסדיך וכו’.

במקביל, ישנם גם כמה סוגי ימי זיכרון. ישנם ימי זיכרון לאנשים שנפטרו, וישנם ימי זיכרון לארועים, כמו פורים, פסח, סוכות, ימי זיכרון לניסים פרטיים ועוד.

כעת עולה השאלה, מדוע באמת צריכים אנו לזכור את כל הזכירות הללו. מהי אותה פעולה, או פעולות, של הזיכרון. ר’ צדוק כותב בכמה מקומות שישנו קשר הדוק בין זכירה לפקידה. קשר זה בא לידי ביטוי בכמה הקשרים, כמו פקידת עקרות, ופקידת עם ישראל לגאלם. בס’ ‘פוקד עקרים’ דף ב’: ובס’ מחשבות חרוץ (ס”א.) ואין כאן המקום להאריך בביאור הדברים.

לעניינינו נאמר רק שזכירה היא שורש הפקידה. מי שזוכר הוא זה שפוקד. כשהקב”ה זוכר אותנו כביכול אז הוא גם פוקד אותנו. גם במישור האנושי מי שזוכר הוא זה שייפקד, בבחינת כל האבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. ר’ צדוק כאן מוסיף שלאחר הפקידה יתברר כי גם מה שזוכרים (חטאים או שכול) הוא חלק מן הפקידה עצמה, לעשותה יותר מעולה.

הקשר בין הזכירה לפקידה נראה שונה בין הקב”ה לבין בני האדם. אצל הקב”ה כשהוא זוכר הוא פוקד, ואצל בני האדם מי שזוכר הוא שייפקד. לשני הדברים שורש משותף, כמידת הקב”ה כך מידת בשר ודם. נראה שמושג הזכירה איננו דבר נפרד מהאדם או האירוע הנזכר, אלא זהו חלק ממנו. מצאנו במקרא את הפועל ‘זכר’ גם בהקשר כזה. בפסוק ‘תמחה את זכר עמלק’ שמופיע פעמיים בתורה, משמעותו של ‘זכר עמלק’ היא בבירור ‘חלק של עמלק’.

אמנם על פי מדרשו אפשר לבאר שיש למחות גם את זכרו, אבל כפשוטו הדבר מתפרש שזכר עמלק הוא שארית עמלק. החלק האחרון, או מה שנשאר מעמלק. כך גם כל זיכרון אינו רק מצב תודעתי, אלא זהו חלק מהאדם או האירוע הנזכר שנשאר אצל הזוכר. יתכן שזהו גם הפירוש כשהמקרא מדבר על זכירת חסדים או רחמים. זכרון של חסד או של רחמים, גם הוא שארית מאותו חסד או רחמים, ולא רק מצב נפשי מחודש אצל הזוכר (ובודאי כשמדובר בקב”ה).

כאן אנו פוגשים זיכרון במשמעות מעט אחרת: זיכרון פירושו לחבר את הזוכר עם הנזכר. כאשר הקב”ה זוכר מישהו, אז עולה זכרו לפניו ונוצר חיבור כביכול בינו לקב”ה. חיבור זה הוא עצמו המעניק לו חיות כמי שמחובר למקור החיים, וכך נוצרת הפקידה. האדם או העם הנזכרים אצל הקב”ה כביכול ניזונים ומקבלים חיות מחודשת מכוחו של אותו חיבור אל מי שהחיים שלו.

ביישות אורגנית רגילה, כל האיברים מחוברים ממילא, פיזית ובו זמנית. הראש יודע מייד מה כואב לרגל על ידי החיבור שיש ביניהם. גם באורגניזם רוחני, כמו עם, ישנו חיבור בין האיברים השונים, ואפילו אלו ששייכים לדורות שונים.

כל הרצף ההיסטורי הוא רצף אורגני אחד. הקישור נעשה על ידי הזיכרון. זהו המנגנון שדרכו יודע האיבר המאוחר ברצף זה על מה שקורה (או קרה) לאיבר המוקדם. עם, כמו גם אדם בודד, הוא רצף שהוא גם חללי וגם זמני. הזיכרון הוא שיוצר את הרציפות במימד הזמן, גם אצל העם וגם אצל הפרט. לאור האמור כאן, נראה שהחובה לזכור, ופעולת הזיכרון, בין בני האדם, מתפרשות באופן דומה לזה שבין הקב”ה לאדם.

 הרמב”ם הל’ תשובה פ”ד: ומהן חמישה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן. ואלו הן: א) הפורש מן הציבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עימהן בזכות שעושין... מי ששייך לאותו רצף היסטורי ומחובר אליו, ברור שיכול גם לשאת את פירותיו של אותו מאמץ מתמשך. הזכות שיש  לנו ליהנות מהפירות של הקרבתם של קודמינו היא שהם אינם יישויות שונות מאיתנו, המקריב וקוטף הפירות שייכים לאותו אורגן. מי שאינו מתחבר לרצף הזה, לא יוכל גם ליהנות מפירותיו.

במובן זה, אותם שאנו זוכרים הם גם אלו שקוטפים את הפירות, עוד לפני שיקומו בתחיית המתים. חלק מהם חי בתוכנו ונהנה יחד עמנו מפירות אלו. לכן זיכרון ופקידה קשורים ביניהם בקשר בל יינתק. מי שזוכר גם נפקד, כי הוא הוא זה שהקריב, ולכן גם הוא שיכול ליהנות מן הפירות.

זוהי התשובה שאנו עונים לבן הרשע בהגדה של פסח: לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ולכן אילו היה שם לא היה נגאל. מי שאינו קושר עצמו לכלל אינו יכול גם להיגאל בכללו.

הרמב”ם בהלכות תשובה מפרט מיהו אותו שאינו קשור לכלל, ולכן גם אינו זוכה בזכויותיו, וז”ל שם פ”ג הי”א (וע”ע שם פ”ג ה”ו): הפורש מדרכי ציבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא.

נדמה לי שהדברים באים ללמדנו שיש לנו תפקיד חשוב היום, לזכור כדי להפקד בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם במהרה בימינו אמן.

* הדברים מבוססים על מהלך של הרב מיכאל אברהם