אעברה נא - סיפורו העלום של הרב מעייני

הרב דב מעייני זצ"ל (תרס"ג-תשי"ב) היה מבכירי תלמידיו של הסבא מסלבודקה, בעל שיטת 'גדלות האדם' ונאמן שיחותיו. הוא היה תלמידו הקרוב ביותר של הרב אברהם אליהו קפלן מבית המדרש לרבנים בברלין וידיד נפשו. הוא שלט בשמונה שפות, הפליא לנגן בפסנתר, היה נואם בחסד ובתקופת רבנותו – פוסק הלכה - איש אמונו של החזון איש.

עוד בצעירותו היה בן טיפוחיו של גאון המוסר ר' ירוחם ליבוביץ ממיר, למד בישיבתו של ר' שמעון שקופ בגרודנא שהועידו לגדולות והיה בן בית בכל ישיבות ליטא של הימים ההם, כשבכל מקום השאיר אחריו תלמידים ומעריצים. קרוב לשנתיים למד דב בבית המדרש לרבנים של ברלין, לצד לימודים אקדמאיים באוניברסיטה המקומית. לאחר פטירת רבו נולדה אצלו ההחלטה לעלות לארץ ישראל ולשבת ללמוד דווקא בה, דבר שבאותה תקופה לא היתה דבר של מה בכך. בארץ ישראל היה מראשוני ישיבת סלבודקא שעלתה והתיישבה בחברון, שם נמנה על חבורת ה'אלטערערס' והיה החונך של הנער שמחה זיסל ברוידא הצעיר, לימים ראש ישיבת חברון. בהמשך בחר לעברת את שם משפחתו המקורי 'קריקסטנסקי' ל'מעייני'. באותן שנים התפתחה החברות העמוקה עם ידיד נפשו הרב יצחק הוטנר - לימים מגדולי עולם הישיבות הליטאי באמריקה בעל ה'פחד יצחק'. שניהם קיימו את עצת 'עשה לך רב' בדמותו של הרב קוק ושתו בצמא את רעיונותיו.

הוא כיהן כרב המושבה מגדיאל (כיום: הוד השרון) למרות שפועלו חבק קהילות יהודיות רבות בעולם, הוא נכנס גם לעבודה הקהילתית בכל נפשו ומאודו. יצא מגדרו בהתפעלות בראותו עין בעין את תקומת ישראל בארצו, אהב את חיילי ישראל והעריץ את פועלם בהגנת העם והארץ, באמרו שמלחמתם היא מלחמת אלוקי ישראל, אמירה שלא הייתה מקובלת מפי רב אגודאי באותה תקופה. באישיותו נתחברו העולמות השונים לאחד. היה חברו הקרוב של משה חיים שפירא ראש המזרחי אבל גם של מנהיגי 'תולדות אהרון' הקיצונית. דמותו כרב ליטאי הלבוש בפראק אבל חגור גם בגרטל חסידי, אותו קיבל אישית מידידו האדמו"ר מויז'ניץ, הייתה יוצאת דופן. כישוריו כנואם ומשורר לצד הכשרונות המוסיקליים בשירה, בנגינה ובהלחנה היו לשם דבר. ניבאו לו את כתר מנהיגות הדור הבא, אבל הוא לא הספיק. בן ארבעים ותשע שנה תמה קצבתו.

"אעברה נא" – הוא ספר חדש שנכתב על ידי בתו רבקה מנוביץ-מעייני, הרואה אור בימים אלה בהוצאת מוסד הרב קוק וחושף לראשונה את סוד חייו, בעקבות גילוי הארכיון הגנוז של מכתביו. מדובר בספר עלילתי מרתק ותעודה היסטורית חשובה. שם הספר, שהוא גם שם השיר המפורסם של הרב מעייני, אותו הלחין ושר כבר בצעירותו, מבטא את תחינתו של מי שידע כי זכה במתנת חיים קצובה ומתחנן לבטלה, אבל הוא לא נענה. בדיוק בתום קצבתו, אותה קיבל עשר שנים קודם לכן, באותה השבת עצמה, השיב נשמתו לבוראו. השיר הזה, יחד עם ניגונים נוספים שהיה שר, איגרותיו בשלמותן, מאמרים ודברי תורה – נמצאים בדיסק המצורף לספר.

הכתבה באדיבות יח"צ