בשבת פרשת תרומה, נפטרה הרבנית שפרה נבנצל לאחר מספר שנים של מחלה קשה, כשהיא בת 79 שנים. הרבנית, רעייתו של הרב אביגדור נבנצל, רב העיר העתיקה בירושלים, נקברה בבית העלמין בסנהדריה במוצאי השבת כשאת מיטתה מלווים המונים.
הרבנית ע"ה, נולדה בירושלים בכ' אייר תרצ"ז לאביה הגאון רבי חיים זאב פינקל שהיה משגיח בישיבת מיר בירושלים וראש ישיבת 'היכל התלמוד' בתל אביב, שם גדלה, ולאמה הרבנית לאה, בתו החורגת של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד.
"משפחת פינקל היא אחת המשפחות המיוחסות", מספר בשיחה עם הקול היהודי יעקב כהן, ממקורבי המשפחה. "אבא שלה, ר' חיים זאב פינקל היה משגיח בישיבת מיר, סבא שלה, הרב אליעזר יהודה פינקל, היה ראש ישיבת מיר, הוא היה נחשב באירופה הראש של הישיבות, היה ראש ישיבת מיר אבל היה דואג להרבה ישיבות, ובישיבות הוא היה נחשב מאוד, אם הייתה ישיבה שלא היו לה בחורים, אז הוא שלח לה בחורים". כמו כן, סבא רבא שלה הוא ר' נתן צבי פינקל, הסבא מסלבודקה, מראשי תנועת המוסר ומחדש דרך 'גדלות האדם'. "בלוויה אמרו שהיא אמרה למישהו שהיא יכולה להגיד שששים שנה היא לא ביטלה את בעלה מתורה. זה היה הערך שליווה אותה כל החיים שלה".
| עין טובה
"הדרך של סלבודקא זה הרבה פרגון ועין טובה", אומר כהן. "להסתכל בחיובי ובטוב של האחרים, וכל החיים שלה זה באמת מה שאפיין אותה, שבאמת הייתה מפרגנת בעין טובה על אנשים, לא לפי מראה חיצוני, לא לפי התנהגות. האנשים הכי משוגעים, מבחינתה היו בסדר. הייתה מדברת איתם, מזמינה אותם לשבת, הבית שלה היה פתוח לכל. היית מתקשר אליה, והיא אומרת לך 'תבוא אין בעיה', בלי שהיא מכירה".
"ברובע", מספר כהן, "היה לה קשר מיוחד עם כולם, עם כל החוגים, המשפחה שלנו דתית לאומית, אבל זה לא הפריע לאחיות שלי להיות מאוד קשורות אליה. הרבנית הייתה מדברת עם כולם במאור פנים, ידעה להסתכל על הטוב שבכל אחד. לזה הייתה נותנת חיזוק, לזה מילה טובה, פירגון". כהן אומר ש"היא כן הגדירה את עצמה כחרדית ולא הייתה פשרנית בשום דבר, אבל כיבדה כל אחד, לא הייתה לה בעיה עם אף אחד". למשל, הוא אומר, כשבבית הכנסת היו אומרים את התפילה לשלום המדינה היא הייתה עומדת. "הנכדות שלה, לצורך העניין, היו יושבות, וגם רוב העזרת נשים היו יושבות, אבל היא הייתה עומדת, כך החליטה ולא חיה ביחס לאחרים. לא 'מה יגידו עלי, איך יסתכלו על מה שאני עושה, יש לי רק את הקב"ה וכך אני חיה'".
| "היה כיף לראות אותה"
"העיקר היה הדמות שלה, המאור פנים שלה, היה כיף לראות אותה", אומר כהן. "סבתא שלי הייתה מתפללת איתה ביחד, ובתור ילד קטן, תמיד הייתי הולך לסבתא שלי, והייתי רואה אותן מדברות אחרי התפילה. היא הייתה 'דמות' כזו, לראות אותה זה היה לראות אשה באמת מיוחדת".
"הרבה שנים היו לה כאבים ברגל. היה לה קשה ללכת והיא הייתה צריכה להישען על מישהו, ואף פעם לא שמעו אותה מתלוננת. אני זוכר שפעם ראיתי אותה הולכת ונשענת על הנכד שלה, והיא אמרה לו 'איזה מזל שאתה פה'. ואתה רואה את האישיות, במקום להתלונן על הכאבים, הייתה מסתכלת על הטוב, 'איזה מזל שאתה פה, כך אני יכולה ללכת'. לא 'איזה באסה אני צריכה להישען על מישהו'. אתה מבין? זה התבטא בדברים האלו, מאור הפנים, היחס לכל אחד, העין הטובה על העולם, פה הייתה המיוחדות שלה, ביום יום ובדברים הקטנים. היא עברה הרבה דברים בחיים ואף פעם לא התמרמרה, תמיד היה בטוב עם עצמה, בטוב עם אחרים".
| "האור של הרובע"
תפסנו לשיחה גם את אפרים הולצברג, בן בית במשפחת נבנצל. הולצברג (65), "מהעשרה הראשונים ברובע היהודי מאז 67'", מספר גם הוא על מאור פניה של הרבנית ועל ביתה הפתוח לאורחים.
"היא הייתה האור של הרובע היהודי. הרב אביגדור הוא עמוד התורה ברובע, והיא הייתה האור, הסבר פנים יפות. היא קיבלה כל אחד, זה דבר מהדורות הקודמים, היא לא הכירה את המילה 'לא'. היא הייתה כמו מטאור אדיר של אהבת ישראל. אם ר' אביגדור הגיע למצב של 'גדול הדור' זה בזכותה, כי אחרי כל גדול דור עומדת אשה גדולה מאוד".
"רק דוגמא", אומר הולצברג. "הרבנית הייתה פעילה בארגון צדקה שנקרא 'קרן ישע'. היא אספה כספים והייתה מחלקת לפני החגים למשפחות ברובע היהודי וגם קצת מחוץ לרובע. השנה היא צלצלה אלי ואמרה לי 'ר' אפרים, אתה זוכר שלפני שנה נתתי לך 600 שקל למשפחה, השנה עבדתי קשה והגעתי ל1600!'. באיזו שמחה היא אמרה את זה, כל כך שמחה שהיא הצליחה להשיג למשפחות ברוכות ילדים עוד 1000 שקל, כאילו זה לעצמה. הייתה לה אהבת ישראל שבכלל לא נראית בדור הזה".
"הרבנית שפרה עליה השלום, זכתה לגדל את ר' אביגדור, בזכותה הוא נהיה כזה גדול. איבדנו", נאנח הולצברג. "בשמם של כל התושבים ברובע אני אומר שאיבדנו את האור הגדול, את המאור פנים. מה שרק מנחם אותי", הוא מחייך, "שהיא בקרוב חוזרת. כי בבית הזה יש הרבה ילדים, נכדים ונינים, ובטח תוך חודש תהיה תינוקת ויקראו לה שפרה".
