"רק בהודו הבנתי באיזה פשע השתתפתי"

זוהי הפעם הראשונה שרונן (שם בדוי) מדבר על מה שקרה בקיץ תשס"ה, כשנשלח עם חבריו לקורס קצינים לעקור מביתם את תושבי גוש קטיף, ובקולו ניתן לשמוע כי השיחה אינה קלה לו.

מאז הגירוש הספיק רונן לשרת עוד שלוש שנים נוספות כקצין, לטייל בהודו, לחזור בתשובה ולהקים משפחה, אך את אותם חמישה ימים קשים בגוש קטיף הוא אינו מסוגל לשכוח.

"גדלתי באחד הישובים בשרון, ואת העולם הדתי לא הכרתי בכלל".פותח רונן את סיפורו,"לא הייתי מעורב פוליטית ובקושי עניין אותי כשהיו בחירות".

בתום לימודיו התגייס רונן לצה"ל, כשהוא חדור מוטבציה. "באותה תקופה הייתי בחיל מודיעין ויצאתי לקורס קצינים. כשהגיע מועד הפינוי הייתי בהשלמה החילית, זאת אומרת ממש באמצע הקורס", הוא מספר. "ההשלמה החילית שלנו היתה שונה משאר ההשלמות שהיו בהיסטוריה כי לקחו אותנו באמצע למשימת ההתנתקות".

• מהפך חשבתי בעקבות הגירוש - לסיקור המלא

מחשש לחוסר מוטיבציה ואף לסירוב פקודה בקרב החיילים, חיפשו בצה"ל את אותם חיילים שיש להם מה להפסיד, כגון צוערים בקורס קצינים, טייסים וחובלים, ובחרו דווקא בהם לביצוע הגירוש.

"לקחו אותנו מבה"ד 15 למחנה אוהלים גדול בדרום, ונשארנו כאותה יחידה אורגנית. מפקד הקורס נהיה המ"פ וכן הלאה".

"התחילו להכשיר אותנו גם באימונים פיזיים וגם בהכנות פסיכולוגיות. לימדו אותנו טכניקות איך לפנות אנשים בלי לגרום להם נזק, כי צפו שתהיה התנגדות גדולה. עשו תרגילים של פינוי הפגנות עם מגנים ואלות, וחלק מהזמן היינו צריכים לשחק את המתיישבים. היו שבועיים של אימון", הוא מתאר.

את החיילים הכינו גם למפגש הישיר עם המתיישבים. "היתה שיחה עם פסיכולוג – ואמרו שיגידו לכם ככה, ויעשו לכם ככה. היו גם תרגילים שלימדו אותנו לא להישיר מבט ולא להתייחס למפגינים ולא לדבר איתם, אבל לא כל כך הבנו את המשמעות של זה עד שהגענו לגוש קטיף עצמו", הוא משחזר.

הגירוש

"אחרי השבועיים של האימון הגענו למה שנקרא 'פינוי מרצון' בישוב גדיד, שם חלק מהתושבים רצו לצאתאזעזרנו להם". למרות השינוי שעבר, רונן מתקשה להשתחרר ממכבסת המילים אליה נחשף במסגרת ההכנה המנטלית לגירוש. "זה מאוד קשה לעזור לאנשים לפנות את הבית. אני זוכר שפתאום נפל לי האסימון שמדובר פה באנשים שיש להם חיים ובתים ומשפחות וילדים קטנים וחמודים. ואני, ככה נשברתי והיה לי מאוד קשה".

"יש פה צד אנושי שאנשים קשה להם, כואב להם. אמנם הם יצאו מרצון אבל הם היו אנשים שבורים, וזה היה חוויה מאוד קשה", אומר רונן והכאב עדיין בקולו. "זה שבר לי את הלב, לראות את הצער. הרגשתי כמו בן אדם רע, שאני עושה רע למישהו. כל אחד מהחיילים חשב על הקצונה אבל רובם לא כל כך חשבו על זה שהם עושים רע למישהו".

"אחר כך היינו בכפר דרום וכפר ים, ושם זה לא היה פינוי מרצון אלא היינו צריכים לפנות את האנשים בכח, וזה היה ממש ממש קשה", נזכר רונן. "נכנסנו לבתים ודיברנו עם אנשים, שמענו אותם, וחלק רצו שנוציא אותם בידיים והיינו צריכים להרים אותם. היו מעט מאוד מקרים של התנגדות, וזה לא שהמתיישבים התנגדו - אלא השב"חים, שבאו לעשות בלאגן", ממשיך רונן בטרמינולוגיה היפה בה דאגו בצה"ל לעטוף את הפשע, במטרה להקל על ייסורי המצפון של החיילים.

"היה רק מקרה אחד שאני זוכר של אחת המשפחות שהוצאנו ממש בכח, אבל היו המון חיילים וממש לא היה להם סיכוי".

מה הדיבורים של התושבים עשו לכם? זה דיבר אליך?

"באותו זמן לא כל כך התייחסתי לזה. לא היה לי זמן לחשוב על זה כי זה היה מהיר מאוד. התחלנו לעבוד על אוטומאט ולא נתנו לרגשות יותר מדי מקום. עושים מה שצריך לעשות מבלי להתייחס למה שקורה. בתכל'ס זה לא כל כך דיבר אלי. כלומר, אפשר להבין אותם כי מפנים אותם מהבית, אבל לא מעבר".

"בן אדם שלא שומר תורה ומצוות, ולא מאמין בארץ ישראל ובחשיבות שלה, מסתכל ואומר לעצמו, 'בסופו של דבר אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, והחלטת הרוב היא זו שקובעת, והמחויבות שלנו להישמע להחלטת הרוב היא הגיונית, על מנת שנוכל לנהל חיים תקינים כמדינה, ואני מאמין בשלטון וזה צורת הממשל. זה נשמע סברה הגיונית מאוד", מסביר רונן את נקודת מבטו של חייל ממוצע.

"הרי ההצדקה של המעשה לא היתה מהצד הטקטי, כי הצבא היה בעיקרון נגד הפינוי מבחינה בטחונית", אומר רונן, "אלא מהצד הדמוקרטי".

כשאני מזכיר את משאל מתפקדי הליכוד המפורסם ואת דרכו "הדמוקרטית" של ראש הממשלה דאז, מודה רונן שכלל לא שמע על כל ההתנהלות הזו. "לא ידעתי מזה ולא עניין אותי באותה תקופה".